בימינו החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית, מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית קינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים.
להוויה העיגולית, באופנים השונים, יש ביטויים צורניים רבים בחיי היומיום. דוגמאות אחדות הן: הגלגל, המדחף, ההוריקן, עין המצלמה, וגליל סרט הקולנוע. כיוון שהחשיבה החזותית במיטבה היא גיאומטרית, התפתחו ממנה צורות גיאומטריות רבות שבסיסן הוא מעגל בעל תוכן, המציג תרשים לפתרון מבוכים. מעגל כזה, במקרים רבים, מתחיל בנקודת אמצע, ומתפתח בקו רציף של מעגלים גדולים יותר ויותר עד לשולים החיצוניים. הוא נקרא ספירלה. בתרבות האנושית, צורת הספירלה היא בעלת חשיבות רבה כמבנה דעת. מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, אשר היו הדומיננטיים בתעופה בכל המחצית הראשונה של המאה ה-20, השתלבו עם מבנה הדעת הספירלי. סממן בולט זה כמעט ונעלם בעקבות התפשטות השימוש במטוסי הנוסעים הסילוניים, אשר בהם המנוע מחופה במעטפת צינורית, שהטורבינה מוסתרת בה וכמעט ואינה נראית לעין.
הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד לגישה פרונטלית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת ממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות.
למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוא נפוץ מאד בתחום החינוך והארגון, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מתאים יותר ללמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. מודל זה מתאים גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. הוגי הדעות של הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות.
דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה.
לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד מממבוכים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך המעגלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות ונתפסת כקוריוז אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית.
תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי. הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונת הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים באורח בלתי מדעי. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה בחלקו כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב השדה, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו.
על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה.
ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת גם בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע.
פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים מעט מאד ספרים בנושא זה.
''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.
''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עם האישה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.
"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש הדו קרב הגורלי בין החייל העריק למנהיג המיליציה האכזר.
