אופנת מעקות הזכוכית השקופה במרפסות החזית בבנינים חדשים

מעקות הזכוכית השקופה המיועדות למרפסות החזית בדירות אינן מתאימות, ומן הראוי להחליפן במעקות אטומים גבוהים. מעקות זכוכית שקופה למרפסות בבנינים גבוהים נראות יפות מאוד בתמונות, כיוון שאפשר להציג מאחוריהן, בתמונות מבוימות אשר באמצעותן מפרסמים את הבתים החדשים, אנשים יפים וחפצים מפוארים. בפועל, כל מרפסת היא רבת שימושים, כמו לתליית כביסה, מנוחה, ואחסון. לפיכך, המראה של מרפסת עם מעקה זכוכית שקוף מהרחוב אינו אסתטי. להיפך, הוא מכוער. חשוב מכל, המעקה השקוף פוגע בתחושת הפרטיות והמסתור, שכל אזרח בימינו שואף אליה, בעידן בו כולנו סובלים  מחשיפת-יתר, כתוצאה מהשימוש הרב באמצעי צילום דיגיטליים.

ה'חלון' הגדול לכל סוגיו נחשב בשעתו כמרכיב חשוב בדירת המגורים המודרנית, ביטוי לבריאות הגוף והנפש, אך בימינו, בעידן השימוש במרקעים אלקטרוניים רבים בכל דירה, הוא מיותר. כאשר המיקום מרכזי, עם אלפי עוברים ושבים מידי יום, נמנעת מהדיירים את תחושת הפרטיות שהם זכאים לה. הם צריכים להשקיע מאמצים וכספים רבים באילתור פרטיות, באמצעות השקעה בגינון ומיסוך, הן במרפסות ובקדמת חדרי המגורים מאחוריהן, שגם הם נשקפים לרחוב. מיסוך זה חייב להיות מירבי, כיוון שיש אנשים רבים החפצים לשהות שעות אחדות מידי יום במרפסת, ולעסוק בין היתר פעילויות שצנעת הפרט יפה להן, לדוגמא שיזוף. 

התחושה בבית עם מרפסות זכוכית היא כמו של דגים באקווריום. מהרחוב ומהבתים השכנים כולם יכולים לצפות בנעשה בכל עת, כמו בחלון ראווה. אין כל הצדקה אדריכלית לכך ולהיפך. מהסתכלות רבת שנים  שבהן אופנה זאת רווחת, המעקות השקופים מציגים לראווה את כל השימושים היומיומיים  במרפסת במקרה הטוב, ומונעים לחלוטין את השימוש בה במקרה הגרוע. הן ריקות לרוב, והפכו לשטח יקר וחשוב אך חסר שימוש, ומבוזבז בצורה מנקרת עיניים. זאת בפרט כשמדובר במרפסות גדולות. 

החידוש האופנתי, שהיה בראשיתו בבנינים בודדים, הועתק על ידי ענף הבניה כולו, בעיקר בזכות עלותו היחסית הנמוכה. החסכון בעלויות מתבטא, ראשית, בכך שלוח זכוכית קל מאד להרכבה וחוסך שעות עבודה רבות, ושנית בכך שמעקה בלוקים דורש שימוש בחומרי חיפוי יקרים.

סיבות נוספות לאופנת מעקות הזכוכית במרפסות בנינים רבי קומות הן:

א. הרצון לחקות את סגנון קירות הזכוכית בבתים צמודי קרקע, הנחשב כיוקרתי.

ב. שבירת המראה החדגוני של בנינים רבי קומות.

ג. משקל לוח זכוכית הוא נמוך בהרבה מאשר של מעקה מבלוקים ויוצר פחות עומס משקל על הבנין. 

לאור הרגישות הבטחונית, עם הפיגועים הרבים שמתרחשים ברחובות הערים, למרגלות בתי מגורים, הצורך במסתור חזיתי במקום מרכזי הוא חיוני!

גם האקלים הישראלי, עם שעות השמש הרבות, דורש צל רב ככל האפשר. מעקות זכוכית לא מעניקות כל בידוד. הן יוצרות חממה פתוחה במרפסת. 

מעבר לכך יש להוסיף את הצורך בניקיון שוטף, שעלול להיות מסוכן כיוון שהוא כרוך בהתכופפות החוצה מעבר למעקה. 

מראה המרפסות המאולתר פוגע, כמובן, גם במראה החזיתי האחיד של הבנין, ומוריד מערכו.

עיצוב של חזיתות המרפסת, באופן שמעניק יותר מסתור ופרטיות, מבלי לפגוע בחשיבות המרפסת לבית כמתווכת בין פנים לחוץ, משתלב עם הסגנון הכללי של הבניה המסורתית, שנועד לאנשים שמחפשים פרטיות, שקט ושלווה בנוף ירוק, ולא הצגה ראוותנית של פעילותם בדירתם. 

עיצוב כזה מגביר את הביקוש לדירות בבנין. זאת היא משוואה: ככל שהנעשה במרפסות ובחדרים הוא נסתר יותר מעיני הזולת, הביקוש לדירה גובר. ההוכחה לכך היא, כמובן, ההשקעה הרבה של בעלי הדירות ברחבי מדינת ישראל בסגירת מרפסות, והביקוש הרב יותר לדירות עורפיות. 

ניתן למצוא פיתרון יצירתי לסוגית הניראות, ולשלב בין 'הצהרת מיקום' ל'הצהרת פרטיות' ובין מסתור לתצפית.  אלמנטים אמנותיים ייחודיים בחזית הבנין עושים זאת, ולא אלמנטים אדריכליים מן המדף. ביתו של האדם הוא מבצרו. 

תיפרושת הבניה במגזר הערבי

המרחב הקריטי, על פי פול ויריליו, הוא הביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו. הביזור הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. מדינת ישראל בפרט, הפכה זה מכבר, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את הבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

סיבה נוספת להתפוררות המרחב המסורתי היא כלי הנשק המודרניים, שהפעלתם מאופיינת בקבלת החלטות אוטומטית מרחוק במהירות הבזק. נוצרה מסה קריטית כבדה, המבשרת אסון של התפורות העיר ההיסטורית, של האורבניזציה המסורתית, כמו גם של המדינה, כתוצאה משקיעתם של ההרכבים הפוליטיים המסורתיים.

כיוון שהפריסה המרחבית המגובשת אבדה לטובתה של תצורה מורפולגית בלתי נראית, נוצרה השתרשות מתחייבת של בידוד אישי, אינטראקטיבי. נוצרה אטומיזציה של הפרט. בתהליך מואץ זה, היחיד נמצא בהמתנה לשיבה למולדת, אך אין לו מנוס מהחיים בפרוור.

ההתפשטות האורבנית האינסופית צועדת יחד עם הקריסה האורבנית הפנימית. שתיהן יחד הכחידו את ההבחנה בין איכלוס עירוני להתיישבות קולוניאלית. הן מטשטשות את הנתינות הלאומית, את עצם המחויבות להעניק אזרחות פוליטית משמעותית לאוכלוסיות המצויות תחת סמכות. הפרדה בין נתינות קולוניאליזם לנתינות ממלכתית היא בלתי מעשית לחלוטין, לנוכח התהליכים האורבניים האלה. תחושת הכליאה במרחב הקיברנטי משותפת לכל המגזרים. 

שני הצדדים חיים על הסקלה של הישרדות אינדיבידואלית. לכל אחד משני סוגי הנתינים יש, בפועל, זכויות וחובות שמשווים את מעמדם. הנתין ה''קולוניאלי'' פטור משירות צבאי ומחובות אזרחיות נוספות. הוא מסוגל לבנות את ביתו הפרטי על אדמת המדינה מבלי להשיג היתרי בניה, לא לשלם מיסים, להתחתן עם נשים אחדות ועוד. הנתין ה''ממלכתי'' מחויב בציות לכל חוק, קלה כחמורה, והשלטונות מנצלים כל הזדמנות להטיל בו שררה. שני סוגי האזרחים נהנים מביטוח סוציאלי ובריאותי בסיסי חינם. הקשרים הכלכליים ביניהם הם רבים ומגוונים ביותר.

הקולוניאליזם הבינלאומי המסורתי המוחצן, שהתאפיים בכיבוש שטחים רחוקים מהמולדת, הפך כיום לקולוניאליזם מופנם, שנשלט על ידי תאגידי הטכנולוגיה והתיקשורת הגלובליים. העיר המסורתית קרסה לתוך עצמה והתפוררה. מרכזי הערים הגדולות ברחבי תבל הפכו לסלאמס. 

האינטראקטיביות המיידית של הטכנולוגיות גרמה לשקיעת ערך כוח העבודה האנושי המקומי. היא מעניקה עדיפות לריכוזיות המונופוליסטית הרב-לאומית. זאת אידיאולוגיה השוללת את שלטון תנועות החופש הלאומיות. היא יוצרת נישות מנוגדות לשאיפת הניהול העצמי. היא תואמת לתביעה למדינה מינימלית שמציגים הכלכלנים. תביעה זאת מאפשרת יצירת טכנולוגיות שאינן צריכות תעסוקה מלאה ונוכחות ממשית ומעשית של עובדים.

קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל. האנרכיה מתבטאת בהתפשטות בלתי מבוקרת של ישובי המיעוטים, אשר תופשים שטחים טבעיים עצומים. מדינת ישראל מכוסה בכל מקום אפשרי כמעט בישובי מיעוטים בצפיפות. באמצעות תקריבים במפות גוגל אפשר למצוא את שמות הישובים, ואת תפרושת השכונות והבנינים, עד לצורתו של כל בנין. המאפיין המרכזי של הבניה בישובי המיעוטים הוא של בניני מגורים משפחתיים נמוכים, באיכות בניה טובה, שמתפרשים על שטח נרחב, בהתאם לטופוגרפיה, בלי תכנון מוקדם. הם נעדרים לפיכך תשתיות מסודרות, בניה לגובה, אזורי תעשיה, שטחים ירוקים וכדומה. לדוגמא, שטח העיר חיפה לעומת שטח עוספיה ודלית אל כרמל. הישובים הדרוזיים זהים כמעט בשטחם לשטח העיר חיפה. זאת למרות שמספר התושבים בהם הוא כעשירית בלבד מזה של חיפה.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות העיניים. 

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. 

במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל. כיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד. אין תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן. בנוסף, הפיקוח על הפרות הבניה הוא רופף ומאפשר בניה גם בשטחים ירוקים.

קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו. 2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור.

בוועידות ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. גם בכנס זה לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק. ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה.

אלה השואפים לדחוס עוד ועוד מבנים באזורי המגורים העירוניים בישראל, או מתנגדים לפיתוח פארק מטרופוליטני, סבורים כנראה כי עירם מוקפת אזורים ירוקים, וכל החפץ בכך יוכל למצוא שטחים טבעיים בשפע במרחק דקות אחדות של נסיעה מביתו. את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים. בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים. התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית. את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם. את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

המרחב הקריטי על פי פול ויריליו

הביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו, הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. מדינת ישראל בפרט, הפכה זה מכבר, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את הבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

ההימצאות בכל מקום, המיידיות, מתבצעת בעקבות החלפת סדר היום המסורתי, שהיה מבוסס על מחזור החמה, בסדר יום טכנולוגי מואץ, הממומש על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים והדיגיטליים. סדר היום המואץ דוחק את הרגלי העבר של איכלוס המרחב. את מקום התכנון האזורי והעירוני היציב של המרחב תפס זה מכבר חוסר רסן כללי, בחסות  ההשתעבדות החברתית לטכנולוגיה מואצת. הטכנולוגיה המואצת מלווה את בני האדם בדרכם היומיומית באמצעי התחבורה המהירים, מטוסים, מכוניות ורכבות. אמצעי התחבורה האלה שחקו מאד את חשיבות המרחב העירוני המסורתי. בני האדם הפכו לשחקני העברות במרחב הגיאוגרפי, שבו הם ניידים בלי הרף. 

סיבה נוספת להתפוררות המרחב המסורתי היא כלי הנשק המודרניים, שהפעלתם מאופיינת בקבלת החלטות אוטומטית מרחוק במהירות הבזק. נוצרה מסה קריטית כבדה, המבשרת אסון של התפורות העיר ההיסטורית, של האורבניזציה המסורתית, כמו גם של המדינה, כתוצאה משקיעתם של ההרכבים הפוליטיים המסורתיים.

כיוון שהפריסה המרחבית המגובשת אבדה לטובתה של תצורה מורפולגית בלתי נראית, נוצרה השתרשות מתחייבת של בידוד אישי, אינטראקטיבי. נוצרה אטומיזציה של הפרט. בתהליך מואץ זה, היחיד נמצא בהמתנה לשיבה למולדת, אך אין לו מנוס מהחיים בפרוור.

ההתפשטות האורבנית האינסופית צועדת יחד עם הקריסה האורבנית הפנימית. שתיהן יחד הכחידו את ההבחנה בין איכלוס עירוני להתיישבות קולוניאלית. הן מטשטשות את הנתינות הלאומית, את עצם המחויבות להעניק אזרחות פוליטית משמעותית לאוכלוסיות המצויות תחת סמכות. הפרדה בין נתינות קולוניאליזם לנתינות ממלכתית היא בלתי מעשית לחלוטין, לנוכח התהליכים האורבניים האלה. תחושת הכליאה במרחב הקיברנטי משותפת לכל המגזרים. 

שני הצדדים חיים על הסקלה של הישרדות אינדיבידואלית. לכל אחד משני סוגי הנתינים יש, בפועל, זכויות וחובות שמשווים את מעמדם. הנתין ה''קולוניאלי'' פטור משירות צבאי ומחובות אזרחיות נוספות. הוא מסוגל לבנות את ביתו הפרטי על אדמת המדינה מבלי להשיג היתרי בניה, לא לשלם מיסים, להתחתן עם נשים אחדות ועוד. הנתין ה''ממלכתי'' מחויב בציות לכל חוק, קלה כחמורה, והשלטונות מנצלים כל הזדמנות להטיל בו שררה. שני סוגי האזרחים נהנים מביטוח סוציאלי ובריאותי בסיסי חינם. הקשרים הכלכליים ביניהם הם רבים ומגוונים ביותר.

הקולוניאליזם הבינלאומי המסורתי המוחצן, שהתאפיים בכיבוש שטחים רחוקים מהמולדת, הפך כיום לקולוניאליזם מופנם, שנשלט על ידי תאגידי הטכנולוגיה והתיקשורת הגלובליים. העיר המסורתית קרסה לתוך עצמה והתפוררה. מרכזי הערים הגדולות ברחבי תבל הפכו לסלאמס. 

האינטראקטיביות המיידית של הטכנולוגיות גרמה לשקיעת ערך כוח העבודה האנושי המקומי. היא מעניקה עדיפות לריכוזיות המונופוליסטית הרב-לאומית. זאת אידיאולוגיה השוללת את שלטון תנועות החופש הלאומיות. היא יוצרת נישות מנוגדות לשאיפת הניהול העצמי. היא תואמת לתביעה למדינה מינימלית שמציגים הכלכלנים. תביעה זאת מאפשרת יצירת טכנולוגיות שאינן צריכות תעסוקה מלאה ונוכחות ממשית ומעשית של עובדים.

שאיפת הריבונות כיום היא תסמין של חיפוש משותף ובו־זמני של תאוצה. זאת תאוצה המאפיינת את אי ההפרדה הקיימת בין כל המעמדות העירוניים העכשוויים, בלי קשר לזהותם הלאומית. שאיפת הבידוד הפוליטי היא בעלת מימדים מופלגים, וכוללת את כל מגזרי האוכלוסייה. תנועות איכות הסביבה האנטי ממסדיות הציגו זה מכבר את מימדיהן העצומים, לדוגמה בתנועות ההישרדות הצפון אמריקאיות. תנועות ההישרדות גם יכולות לשמש אבן בוחן לגבי סיכוייהן האבסורדיים כתרבות נגד. 

כיום, השיבוש המרחבי הפך לשיבוש הזמן. הארעיות הפכה למושג מפתח בתחום התעסוקה. האבטלה הטכנית, התעסוקה הזמנית, פיזור נטל המשכורות, פיצול מערך העבודה, פיצול המגורים, פיצול המשפחה, וכן הלאה, הפכו לסימן ההיכר המובהק של החיים בימינו. בנוסף לכך, נוצרה תרבות רשתות חברתיות באינטרנט, המבוססת על עקרונות דומים של ארעיות. 

המשפחה המסורתית והקהילה, שהיו  אבני הבניין של הזהות הלאומית, נעלמו. הן התפרקו בעקבות אורח החיים המודרני. להתפרקות זאת יש גם השלכות שליליות למעמד האזרחות, כיוון שהיא מאפשרת חוסר ציות למוסדות המדינה, כמו באמצעות מרד מיסים והיעדר משילות. אין עוד מרכז אזרחי של ממש, אין כמעט מרכז פוליטי בעל ערך. הנשק האמיתי הוא קודם כל העמדה, המערך וההכוונה של הכוחות הנוכחים בפריסה המערכתית  העכשווית, הנוטה לנטרל באופן מוחלט את הקשרים בין  האזרחים, את יחידת השכנות.

כתוצאה מכך, התפתחות הטרוריזם בימינו היא מוגבלת. לטרור אין היום שום קשר למעשי. למעשה, אף פעם לא היה לתנועות הטרור הלאומיות השונות קשר להתנגדות לקריסת המערכות העירוניות המסורתיות. הן ביטאו קשר אוטופי למולדת, בזמן שארץ כיסופיהם הפכה זה מכבר לפרבר.

גופי  טרור מסורתיים הם כיום, במציאות של ערי העל המתפשטות וקורסות בו זמנית ללא שליטה, בלתי יעילים ובלתי רלבנטים. ראשית, הם קמו כדי להציג חזון אוטופי מופרך של מולדת, אך לא על מנת להתמודד עם הנושא האורבני כמו שהמציאות מחייבת, בדרך של הצגת אלטרנטיבה עצמאית להתחדשות עירונית. שנית, הם פועלים בחברה מתפוררת, כי המשפחה והקהילה המסורתית, שהן המקור להתנגדות מאורגנת קלאסית, אינן קיימות יותר עבור כל תושבי ערי העל. שלישית, הם פועלים באסטרטגיה מיושנת, של הנשק הקונבנציונלי, בעוד שהמפתח כיום הוא הנשק הטכנולוגי, המבוסס על מהירות. 

הקידמה הטכנולוגית הצבאית, שמכתיבה כיום את קבלת ההחלטות הפוליטית, מאופיינת בטילים הבליסטיים.  הכול מובן כיום במשכי זמן קצרים ביותר, דקות אחדות ולעיתים עוד פחות. דוקטרינת המטח הראשון טוענת שכדי להשיג את היעד, יש לשגר את טילי הגרעין בטרם עזבו אלה של האויב את הקרקע. מאפיינים אלה דומים למאפייני הפעולה של כלי הטייס הבלתי מאוישים, שהם כיום כלי הנשק הנפוץ ביותר במלחמה נגד הטרור.

על מנת להצליח להתבטא, על גופי ההתנגדות הפוליטיים למיניהם לאמץ חשיבת קוואנטום מהירה כבזק, מבוססת על זמן ולא על מרחב, ולפעול בניידות מכסימלית, על פי יוממות, בין מרכז לשוליים, בטריטוריה שבה הם נמצאים. המהירות גם מחייבת לפעול בהתקפיות במקום במגננה. זאת תוך הסיכון של אבדן זהות עצמית, האופייני למקבלי ההחלטות הקוואנטיות. הם מסתכנים גם בחוסר תמיכה מצד הציבור, שעסוק בניהול זמן במירוץ טכנולוגי ואינפורמטיבי, ובהבטחות פוליטיות חסרות בסיס, בסביבה עירונית שאיבדה את זהותה המקורית. 

המאמר נכתב בהסתמכות על ספרו של פול ויריליו ''המרחב הביקורתי'', בהוצאת רסלינג.

תיפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי בישראל

תפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי - תקציר להרצאה במסגרת הכנס השנתי של איגוד המתכננים בישראל בירושלים במרץ 2018

תפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי

שם המחבר: אבינועם עמיזן

פעיל סביבה - גיאוגרף. בלוגים: דמות האדם של ארץ הקודש, החצר האחורית של חיפה, avira111@gmail.com

קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל. האנרכיה מתבטאת בהתפשטות בלתי מבוקרת של ישובי המיעוטים, אשר תופשים שטחים טבעיים עצומים. מדינת ישראל מכוסה בכל מקום אפשרי כמעט בישובי מיעוטים בצפיפות. באמצעות תקריבים במפות גוגל אפשר למצוא את שמות הישובים, ואת תפרושת השכונות והבנינים, עד לצורתו של כל בנין. המאפיין המרכזי של הבניה בישובי המיעוטים הוא של בניני מגורים משפחתיים נמוכים, באיכות בניה טובה, שמתפרשים על שטח נרחב, בהתאם לטופוגרפיה, בלי תכנון מוקדם. הם נעדרים לפיכך תשתיות מסודרות, בניה לגובה, אזורי תעשיה, שטחים ירוקים וכדומה. לדוגמא, שטח העיר חיפה לעומת שטח עוספיה ודלית אל כרמל. הישובים הדרוזיים זהים כמעט בשטחם לשטח העיר חיפה. זאת למרות שמספר התושבים בהם הוא כעשירית בלבד מזה של חיפה.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות העיניים. 

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. 

במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל. כיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד. אין תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן. בנוסף, הפיקוח על הפרות הבניה הוא רופף ומאפשר בניה גם בשטחים ירוקים.

קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו. 2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור.

בוועידות ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. גם בכנס זה לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק. ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה.

אלה השואפים לדחוס עוד ועוד מבנים באזורי המגורים העירוניים בישראל, או מתנגדים לפיתוח פארק מטרופוליטני, סבורים כנראה כי עירם מוקפת אזורים ירוקים, וכל החפץ בכך יוכל למצוא שטחים טבעיים בשפע במרחק דקות אחדות של נסיעה מביתו. את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים. בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים. התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית. את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם. את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

שוד הקרקעות הגדול

''שוד הקרקעות הגדול'' הוא התהליך שבו המגזר החקלאי, היהודי והערבי, בערמומיות פלאחית, בנה בשטח חקלאי והפכו לעירוני, על חשבון הצורך בשטחים ירוקים. 

במסגרת שוד הקרקעות הגדול קיבלו מושבים וקיבוצים בעלות על אדמת מדינה, והיתרי בניה עירונית.

במסגרת שוד הקרקעות הגדול נבנו במגזר הערבי אינספור בתים על קרקע פרטית ללא היתר ותכנון.

במסגרת שוד הקרקעות הגדול נבנו בתים צמודי קרקע בלבד, ונוצר מחסר חמור בבניני מגורים בערים. הממשלה יזמה לתושבי הערים תוכניות תמ"א ופינוי-בינוי בלתי מעשיות.

חברת ''טבע'' פרחה ככסות עיניים לשוד הקרקעות הגדול. התמוטטות החברה צריכה לעורר תשומת הלב למצבו האבוד של הטבע בארץ ישראל, אשר נפל קורבן לאינספור הפרות בניה ותכנון לקוי.