טייס הקרב הישראלי כגיבור על
לסיסמה "הטובים לטיס" יש עדיין משקל סגולי משמעותי במדינת ישראל. רוב הציבור מייחס לטייס יוקרה וחשיבות רבה. מלחמת-העולם השנייה הנציחה את הטייס כדמות מיתולוגית. סיפורי ''הקרב על בריטניה'' תיארו אותו באופן הירואי. וינסטון צ'רצ'יל אמר: ''מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך''. עזר ויצמן, אשר שירת כטייס בחיל האויר הבריטי במלחמת העולם השניה ושימש כ-8 שנים כמפקדו של חיל האויר הישראלי, הפך לסמל המובהק ביותר של הטייס הישראלי. הוא יצר את הסיסמה המקומית. היא מעידה על הצטיינות ומשתמע ממנה כי מי שטס הוא טוב.
הגורם ההיסטורי העיקרי להתפתחות מיתוס זה בישראל הוא המלחמות הרבות שהוכרעו בכוחה. מבצע קדש בשנת 1956 היה מוצלח יחסית מבחינת חיל-האוויר, אבל לא העצים את המיתוס בצורה משמעותית. במלחמת ששת הימים נקבעו שיאי הישגיו של חיל האויר והסרטים הדוקומנטרים אודותיו הבליטו את מיתוס הטייס הישראלי. אחריה, כשחיל-האוויר נקשר אוטומטית עם הצלחות והפלות, היתה עלייה עצומה בכמות המתנדבים לקורס-טיס. הביטחון העצמי היה גבוה ועטפו את הטייסים בהרבה אהבה.
הדימוי של הטייס הגיבור הכל-יכול נותר בתודעת האזרחים גם במלחמת יום כיפור. על אף המורל הנמוך שהביאה עמה, חיל-האוויר הצטייר במלחמה זאת כחומת המגן העיקרית. סטריאוטיפ הטייס הונצח בה כגיבור המושלם, שהוא גם ''קורבן גואל'', המוכן לסכן את נפשו ולהקריב את חייו למען מדינת ישראל.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הטייסים פחות התהדרו בכנפיים. זה קרה בעיקר אצל הצעירים. אבל גם אם היתה הפוגה קלה בהערצה הציבורית כלפי טייסים, הם הצליחו לרכוש בחזרה את ההילה, בזכות מבצעים מוצלחים כמו ''אנטבה" ו''תקיפת הכור בעיראק''. המבצעים האלו ניחנו בסגנון שהשווה לטייס הישראלי נופך הוליוודי.
כיום הצבא אינו יותר ערך-על בחברה הישראלית, ומותר לבקר אותו, כולל את חיל-האוויר. עדיין, הדימוי של טייס הקרב בציבור יותר טוב משל אנשי הצבא האחרים. כיום החברה היא אינדיבידואלית והטייס מבטא בדיוק את הערך הזה. אם מוסיפים לזה מרכיבים כמו תגובה מהירה, החלטיות, אומץ, אתגריות, שליטה עצמית ודיוק, מגיעים למסקנה שמדובר בדמות הגיבור הפופולרי.
שאלה מעניינת היא לאיזה כיוון תתפתח דמות הטייס בעתיד, שבו המלחמה תתנהל במידה רבה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים, אשר דורשים מאפיינים ומגזרי אוכלוסיה שונים.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי תעשיית הקולנוע היתה, מראשיתה, מקור תעסוקה חשוב לאנשי חילות האויר ברחבי תבל, לאחר שהשתחררו מהשירות הצבאי. הם השתלבו בתעשייה זאת בכל התחומים והדרגים. אנשים אלה הם שעיצבו את דמות ''טייס הקרב האבירי'' בתרבות הפופולרית.
מיתוס התעופה במדיה החזותית במדינת ישראל
מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את התעופה כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים ''מודעות אוירית'' ו''תודעה אוירית''. ההבדל ביניהם הוא, בקצרה, הוא כמו ההבדל בין המושגים ''אמן'' ו''אומן''.
המושג ''מודעות אוירית'' מסביר את ההתלהבות של יחידים מהמכונה המעופפת, המצטברת ליצירה עצמאית ופעילות וולונטרית של יצירת מסורות וסמלים בנושא.
במעצמות המערב, כמו ארה''ב, אנגליה, וצרפת, המודעות האוירית שמה במרכז את האינדיבידואל העצמאי שמתעניין בתעופה. היא הדומיננטית ובהתאם לכך מעוצבת דמות הטייס כגיבור בודד, בעל נפש רגישה. הוא מפעיל מכונה מורכבת ביותר תוך תנועה פיזית מתמדת במציאות תלת-מימדית. הוא חווה חוויות, חי מראות ומקבל החלטות שאינן נחלת האדם הפשוט, שחי בסביבה דו-מימדית. טייס הקרב הוא לפיכך ''אמן''.
המושג ''תודעה אוירית'' משמעותו שימוש מושכל בתעופה ליצירת זהות לאומית וחברתית מקיפה, ובהתאם לכך הטייס הוא חלק מהמערכת החברתית ואינו מטיל בה ספק. במלחמת העולם השניה היו ארבע מדינות שהשליטו את ''התודעה האווירית'', במה שניתן לכנות ''דיקטטורה אווירית''. מדינות אלה הן: גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, יפן הקיסרית וברית המועצות הקומוניסטית. מכיוון שבמדינות אלה הדגש בהכשרה היה על הכמות לעומת האיכות, התואר שמתאים לטייס בהן הוא ''אומן''.
בתווך נמצאות המדינות שאינן משתייכות באורח מובהק לאחד משני הגושים וביניהן ישראל, אשר יצרה תרבות תעופה ייחודית. מלבד היותו חלק ממיתוס וסאגת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם'', הדימויים אודות טייס הקרב הישראלי כגיבור על ניזונים גם מקשריה של ישראל עם ארצות הברית הם כוללים את התרבות הפופולרית האמריקנית, עם תרבות גיבורי העל שלה. בניגוד לדימוי ה''קאובוי'', הצרכים הבטחוניים תרמו גם לעיצוב דמות טייס קרב ישראלי בעל עמדות פוליטיות ואפוף ביקורת חברתית, בסרטים ובמציאות, כמו במקרה של יפתח ספקטור, שהפך לאחד מראשי המבקרים של מדיניות הביטחון הישראלית.
אירועי תעופה אמריקניים אמיתיים במחצית המאה האחרונה השפיעו על החברה הישראלית, באמצעות הטלוויזיה אשר סיקרה אותן גם כאירועי מדיה בולטים ומרתקים. לדוגמא ''מלחמת המפרץ הראשונה'' שהתרחשה בשנים 1990-1991. במהלכה, סרטוני הפצצות מדויקות אמריקניות קיבלו זמן מסך ממושך מידי ערב. סרטי תעופה עלילתיים וביניהם ''אהבה בשחקים'' (1986), ממחישים את הקשר ההדוק בין חיל האויר האמריקאי לישראלי, בזכות הרקע החברתי והאידיאלים הדומים, השימוש במטוסים זהים והאימונים והיעדים המשותפים.
הארוע התעופתי-טלויזיוני החשוב ביותר עד כה הוא הנחיתה הראשונה על הירח, ביולי 1969. כמו בכל העולם, גם בישראל עקבו בחרדה ובהתרגשות אחר מסעם המופלא של שלושת טייסי אפולו 11: כתבים נשלחו למרכז החלל של נאס''א, דיווחים שוטפים בטלוויזיה וברדיו סיקרו את המאורע מכל זווית אפשרית ופרשנים ומלומדים התווכחו בשאלת משמעותה ההיסטורית, המדעית והרוחנית של הנחיתה. האסטרונאוטים של אפולו 11 זכו למעמד של גיבורי תרבות בתקשורת המקומית ומוספים שלמים הוקדשו לקורותיהם.
התרבות הפופולרית בארה''ב מחזקת מאד את מיתוס התעופה, אך במקביל גם את דימוי הטייס כאדם פרטי בעל צרכים אישיים. סאגת סרטי ''מלחמת הכוכבים'', שבה בולטת דמות הטייס כגיבור על, ניתנת לניתוח כטקסט מקראי אודות הקרב הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, והרצון לשרוד בעזרת האל - ''הכוח''. יש מלומדים יהודים שמאתגרים את ההפרדה הרעיונית בין התרבות הפופולרית לחיים הדתיים, ומקשרים בין אפיזודות בסאגה לדת ולהיסטוריה היהודית. הסאגה מאפשרת דיון ביקורתי מקומי בסוגיות שונות, כמו פמיניזם ומגדר, ממשל ומיעוטים, נפש ואישיות, איכות חיים וסביבה, ועוד. ל''מלחמת הכוכבים'' יש גם חשיבות מעשית בישראל מבחינה צבאית, כשם נרדף ללוחמה בחלל, וכמקור ללימוד אסטרטגיות צבאיות.
סרטים עלילתיים בנושא טייס הקרב במדינת ישראל
לעומת המקום הנרחב שיש לחיל האויר בחברה הישראלית, והספרים הרבים שנכתבו אודותיו, נעשו במדינה מעט סרטים עלילתיים אודות נושא טייס הקרב. בסרטים המעטים שנוצרו במדינת ישראל, האייקון הפך בהדרגה מלאומי לאישי, ובתווך גם חשוף לביקורת חברתית.
הסרט ''סיניה'' (1961) הוא סרט תעופה עלילתי ייחודי בקולנוע הישראלי, שעלילתו מתרחשת במהלך מבצע סיני. כיכב בו טייס קרב ישראלי, יפתח ספקטור, שהושאל לסרט מחיל האויר ולימים הפך אחד מבכירי הטייסים והמפקדים שלו. הסרט נוצר כשהוא היה עדיין טייס צעיר. הוא מבוסס בקווים כלליים על אירוע אמיתי. ספקטור משחק בתפקיד עצמו כטייס ישראלי, שמטוס המיסטר שלו התרסק ליד מאהל בדואי בסיני. הוא מצליח להשתלט על מטוס פייפר מצרי, מתקן אותו במאהל וממריא עם התינוקת הבדואית הפצועה סיניה והאם שלה. המטוס מתרסק והטייס מת. סיניה נותרת בחיים ונאספת על ידי קצין ישראלי אחר, שנותר להמתין לחילוץ. דמותו של ספקטור מעניקה מימד מיתולוגי לסרט, כיוון שהוא מגלם את דמות הצבר האגדי.
הסרטים העלילתיים המוקדמים, כמו ''סיניה'' ו''שמונה בעקבות אחד'' (1964), מנציחים את מיתוס טייס הקרב כגיבור על מקומי. הסרטים המאוחרים הם ביקורתיים יותר. יש סרטי תעופה ישראלים שמשתמשים במיתוס זה על מנת להציג ביקורת כלפי המדיניות הלאומית, או ביקורת עצמית כלפי דמות הטייס האישית כגיבור על. בסרטי עלילה כמו ''דרך הנשר'' (1990) ו''העפיפונים של ארמנד'' (2011), דמות הטייס הגיבור כפופה לביקורת עצמית וחיצונית.
דוגמא מהתקופה האחרונה היא הסרט "הרפתקה בשחקים'' (2019), שמשולבים בו קטעי תוכן חזותי ממוחשב. נער ונערה חובבי תעופה מוצאים גרוטאה של מטוס "מסרשמידט" של חיל האויר. יחד עם זקן מתבודד ומסתורי, שהיה מכונאי מטוסים במלחמת העצמאות. הם מחליטים לשפץ את המטוס ולהטיס אותו במפגן יום העצמאות. לאורך הסרט ניתן למצוא זיקה הדוקה לטייסת הקרב הראשונה של חיל-האוויר, אך דמויות משנה אנטגוניסטיות קומיות, שמציגות את השחצנות שמזוהה לעיתים עם מקצוע הטייס, מצליחות לשמור על הצביון הביקורתי.
בין דמות הטייס כגיבור לאומי לבין הביקורת עליו נמצאת האישיות הפרטית. טייס הקרב הישראלי מהלך על חבל מתוח, אשר שזור ממקצועו ומצפונו כאחד. התוצאה, לרוב, מחדדת את הביקורת העצמית, שהיא גם כלי מרכזי ביכולתו לשפר את ביצועיו, במסגרת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם''.
הסרט ''כל ממזר מלך" (1968)
הדיון בערכיות דמות הטייס עולה שלב נוסף בסרטו העלילתי של אורי זוהר ''כל ממזר מלך'' (1968), שאת התסריט עבורו כתב אלי תבור והפיק אברהם דשא. הסרט זכה להצלחה רבה. הסרט מוקדש לכוחות הבטחון שפעלו במלחמת ששת הימים. הוא היברידי, כיוון שהוא כולל קטעי קרבות דוקומנטריים ארוכים. ההיברידיות היא גם אמצעי אמנותי להמחשת המסר העיקרי של הסרט, כמו שיתואר להלן. זה סרט שניתן להבנה וניתוח מלא כסרט תעופתי, כיוון שהפרוטגוניסט מייצג את דמות הטייס כגיבור על, למרות שהוא טייס פרטי, שפועל ממניעים אישיים. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של אייבי נתן וטיסת השלום שלו.
את הסרט מרכיבים שלושה צירים עלילתיים: הציר הראשון עוסק בטייס השלום רפי כהן (עודד קוטלר) שדמותו מעוצבת על פי אייבי נתן. הציר השני עוסק בדמות חברו יהורם (יהורם גאון) שהופך ללוחם אמיץ במלחמה. הציר השלישי עוסק בעיתונאי אמריקני, רוי המינגס (וויליאם ברגר), שבא לסקר את המלחמה המתקרבת יחד עם רעייתו איילין (פייר אנג'לי).
אייבי נתן, בעל מסעדה ופעיל שלום, המריא באופן פרטי במטוס פרטי קל למצרים בפברואר 1966, בנסיון לשוחח עם נאצר. הסרט מעניק לטיסה משמעות אנושית וייצוגית שחורגת מהארוע האזוטרי. הוא מוכתר בו כאייקון חלופי לטייס גיבור העל. משפט מפתח בסוף הסרט הוא: ''אם אתה רוצה לחיות - תלמד לטוס''.
הסרט מתחיל בשיירת מכוניות קטנה, שבה במכונית המובילה נוהג יהורם, כשלצידו יושב רפי. יחד עימם במכונית נמצאת האלמנה איילין. הם נוסעים לשדה התעופה בלוד. השיירה עוברת בין המטוסים, חונה ומעלה למטוס נוסעים גדול ארון מתים עטוף דגל ארצות הברית, שבו גופת רוי המינגס. באותה התקופה נחשבו שדה התעופה והתחבורה האוירית כביטוי נוסף של העליונות האוירית הישראלית. הסצנה מבשרת את המציאות בימינו, שבה הטיסה במטוסי נוסעים הפכה להמונית ומייגעת.
לאחר מכן מתחיל הנרטיב הכרונולוגי, שנפתח בתאור שמקליט המינגס, של המצב בארץ ערב המלחמה: ''ישראל היא אסופה שיטתית ומבולגנת של פרדוקסים, שאיכשהו יש בה איזשהו היגיון, שאי אפשר להסביר. כל מה שתגיד על הישראלים ההיפך הוא הנכון.'' דבריו נשמעים על רקע תמונת מטוס אל-על מבהיק, שממריא עם ארון המתים שלו.
המימד המיסטי-דתי משתלב, כאשר רפי מוביל שבעה מפגינים, הצועדים לירושלים למען השלום. הם אומרים להמינגס שאם הפוליטיקאים לא הביאו שלום, אולי רפי יצליח. יהורם אומר שהאומץ של רפי נובע מיאוש. הוא פעם הציל את חיי רפי במסיבת גג, שבה הוא הלך על המעקה כדי לעשות רושם על בחורה וכמעט נפל לתהום. הסיפור מסופר על רקע סצנה בפלאש בק, של יהורם הצנחן וחבריו צונחים ממטוס צבאי גדול. יהורם מספר כי הצניחה היא הדבר הטוב ביותר בעולם, אך לצאת מהמטוס זה מפחיד.
המינגס מגלה את שאיפת המלחמה הקולקטיבית של הערבים. רואים בפלאשבק את הארוע שבו רפי הלך על מעקה הגג, מסופר שוב על יד רפי בעצמו, לאיילין שעימה הוא מפתח רומן. ברפי יש יצר הרס עצמי. יתכן והוא מעוניין להיות ''קורבן גואל''. גם הדיאלקטיקה הארצית, ששיאה הוא רעיון האהבה, היא חסרת יכולת לפתור את בעיותיו.
המינגס מתרעם על כך שיהורם נהגו לקח חיילת כטרמפיסטית, אך יהורם אומר שהוא ''חופשי כמו ציפור'' ועובד בשביל לחיות. המינגס חוזר על המשפט כשהוא מקליט את חוויות היום. התסבוכת הרומנטית מתרחבת עם הקשר של יהורם ואיילין.
המינגס מקבל טלפון מרפי שמעוניין לשוחח עימו על טיסה חוזרת למצרים. רפי מספר להמינגס כי הוא טס לא בגלל מה שהוא, שהוא חסר משמעות מבחינתו, אלא למרות מי שהוא.
רפי מספר להמינגס על הטיסה למצרים. סצנת הטיסה מופיעה במלואה: הכנות להמראה, טיסה, התגובות הספונטניות בציבור. לרגע חוזרים לשניהם כשהם בדיסקוטק. המינגס מנסה להבין את הארוע כ''נס''. רפי עונה לו שאם הוא רוצה להבין, ''עליו לטוס''. לאחר מכן: נחיתה באל עריש, חיילים מצרים מקיפים את רפי שאומר שרוצה לדבר עם נאצר על שלום, שיחה עם המושל המצרי על הזכויות של עם ישראל על ארץ ישראל, הטיסה חזרה לתל אביב, קבלת הפנים, ההמונית והדימיונית בחלקה, לגיבור שנישא על כפיים.
לאחר השיחה בין המינגס לרפי, שומעים מתוך הדיסקוטק קריין רדיו, שמספר על כפר שדרקון מאיים על תושביו. משום מקום מגיע גיבור במטרה להרוג אותו ומצליח באמצעות חרב נייר. בתפנית טראגית, תושבי הכפר הורגים את הגיבור, כיוון שאין להם צורך יותר בו. ''מסע הגיבור'' האמיתי אינו נעשה על ידי מי ששואף להיות גיבור, אלא מעוצב בדיעבד על ידי ההמונים.
יהורם מקבל צו קריאה. המלחמה מתחילה, בסצנות דוקומנטריות ממושכות, אשר מנציחות את הארועים ההיסטוריים. למרות שהן נראות לכאורה בלתי שייכות לעלילה, הן מבטאות בהצלחה את המסר הסימבולי של הסרט. הטנקים נכנסים לפעולה, בסצנת קרב של כיבוש פתחת רפיח. ציפור קטנה שעומדת על ענף רועד ברוח משולבת בין הקטעים. פס הקול העלילתי מתחלף בקולות ממכשירי הקשר הצבאיים. מראות הטנקים משולבים במראות הלוחמים הנלחמים והפצועים, בעיקר בסיפור הגבורה של הלוחם יוסי, שהוא השיא הדרמטי של הסרט. למרות שבסצנות המלחמה לא מופיע חיל האויר, הדבר אינו גורע מהילת הניצחון שלו.
בסןף הסרט, בשש אחרי המלחמה, המינגס עולה בטעות על שדה מוקשים. למרות האזהרות של רפי, הוא דורך על מוקש ונהרג. לפני מותו מהדהד במוחו המשפט של רפי: ''אתה רוצה להבין? תטוס!'' לאחר מכן נשמעת הקלטה שלו מראשית הסרט על המצב בישראל. זאת על רקע מטוס הנוסעים שממריא עם ארון המתים. בסצנה האחרונה, יהורם ורפי נפרדים בטרמינל.
''כל ממזר מלך'' מציב מראה מול החברה הישראלית של ערב מלחמת ששת הימים. הוא מציג מתאם מרתק בין רוח התקופה לדמות הטייס האינדיבידואל. הסרט חוקר את תודעת התעופה לעומת מודעות התעופה. מצב התודעה הראשון הוא של רפי, שרואה בתעופה את חזות הכול. השני הוא של המינגס, שרואה בתעופה מודעות בלתי מחייבת. יהורם מציג את דמות הביניים הביקורתית.
במקביל, הסרט חוקר שני סוגי דיאלקטיקות: אופקית ואנכית. הדיאלקטיקה האופקית מחפשת, מתוך הרגל קיומי, אחר מה שמצוי על פני השטח, את הארצי. הדיאלקטיקה האנכית שואפת, מתוך שורת הנחות אידאיות, כלפי מעלה, אל הנשגב. יש בסרט סצנות אישיות שמבליטות את הפער בין שני סוגי הדיאלקטיקות. לדוגמא, איילין, שמתוארת כחסרת זהות לאומית אמיתית, מנהלת מערכות יחסים עם שלושת הגברים. ניתן להגדיר את הסצנות האישיות גם כ''טרומיות'' ומציגות משך זמן בלתי מובחן. לעומתן, סצנות התעופה והמלחמה הן ''סימבוליות'', כיוון שהן מציגות מודעות וסדר.
הסרט עורך דה-קונסטרוקציה למציאות הישראלית. הוא מפרק ומאתגר את המבנה הסטרוקטורלי שעליו מתבססת המדינה. הסרט מתבהר כמאדיר את מיתוס התעופה, המאפשרת לכל אדם בהירות רוחנית עצמאית ובלתי תלויה, בלי קשר לסטריאוטיפ טייס הקרב האבירי.
