מכות רצח
חזרתי לבלוק.
אמרתי שלקחו אותי בטרנספורט לקרמטוריום, וברחתי.
חשבתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.
אם כבר ברחתי, לא יעשו לי כלום, ואולי אפילו יעריכו זאת.
הקאפוס היהודיות הביאו שתי נאציות.
הן שמו אותי על האבנים בחצר, והיכו אותי מכות רצח.
היו להן אלות באורך מטר.
כל אחת הרביצה לי, על כל הגוף שלי.
הן היכו אותי עד שנראיתי כמו גוש בשר מדמם.
בראש ובגב, בפנים ובבטן.
הדם נשפך לי מהפה ומכל הגוף כמו מים.
אפילו לבכות לא יכולתי.
הייתי הרוגה כמעט.
לאחר שסיימו הן אמרו ביובש קר:
''היום את נשארת כאן. מחר את חוזרת לטרנספורט.''
הן השאירו אותי על האדמה, והלכו.
רכבת
ידעתי שאם לא היום, ישרפו אותי מחר.
כשיצא טרנספורט חדש.
המחשבה היחידה שלי היתה שמותי קרוב.
כאשר ברחתי מהקרמטוריום ראיתי רכבת עומדת.
היו בקרונות שלה הרבה אנשים.
עשיתי חשבון שאני מוכרחה לברוח לקרונות האלה.
כל כך הרבה אנשים עמדו בהם.
החלטתי שגם אני אעלה על קרון אחד,
יהיה מה שיהיה.
הספקתי עוד לרוץ, במצבי הקשה, לאמא בבית החולים,
ולהגיד לה בחיפזון: ''אמא, ברחתי מהקרמטוריום.
שלחו אותי לשם בגלל שאחרתי לזונדר קומנדו, וסגרו את השערים.''
''אני לא יכולה להמשיך, וזהו. אני רצה עכשיו לקרונות.
יש טרנספורטים שם. שתדעי שאני לא באושוויץ יותר.
אני מוכרחה לברוח, כי ישרפו אותי לבטח תוך יום יומיים.''
הגעתי לרציף הרכבת.
עלו עליה במשך היום אלפי אנשים, מכל אושוויץ,
על פי רשימות מסודרות.
על הסדר שמרו חיילים עם כלבים.
לפני כל קרון עמדו פקידים, ורשמו כל אחד.
אבל היו המון אנשים, והצלחתי להירשם בקבוצה.
חורה ראתה שלא באתי לעבודה.
כשחזרה בערב, הלכה לבית החולים, לברר אצל אמא מדוע לא באתי.
אמא בכתה: ''חוה'לה, תברחי לקרונות, גולדה'לה שם.''
הזמן היה לפנות ערב, והיה חשוך מעט.
ראיתי ילדה רצה לרכבת, סימנתי לה מרחוק,
ותיכף עמדנו ביחד.
שפגטובנה
לפני שהגיעו הרוסים, פינו הנאצים את שארית אושוויץ.
שפגטובנה ושתי הדודות שלה היו בצעדת המוות.
לאחת הדודות לא היה יותר כוח ללכת.
שפגטובנה נשאה אותה בדרך על הגב שלה.
מהמאמץ נקרעו המעיים שלה, והיא מתה.
כך סיפר לי אחיה, במלון דן כרמל בחיפה.
אמא
אימי נשארה באושוויץ עד שנכנסו הרוסים.
היא היתה עדיין חולה בבית החולים.
ושמה אותה בבלוק של אנשים בריאים.
אחרי המלחמה נפגשו אימי והאחות במקרה ברחוב לודז'.
האישה אחזה בה והציגה אותה בגאווה לפני העוברים ושבים:
''אתם רואים, הצלתי אותה כשהנאצים שרפו את כל החולים באושוויץ.''
ילדה
ליד הבלוק שבו שמה האחות את אימי היה גן ילדים.
היו בו ילדים, שהשתתפו בצילומי תעמולה של הנאצים.
גם אימי השתתפה בצילומי התעמולה האלה.
אימי ראתה כי נזירות לוקחות את כל הילדים איתן.
היא פגשה במקרה באמא של ילדה אחת,
זמן קצר לאחר שחרור אושוויץ.
היא סיפרה לה שלקחו את הילדים למנזר בקאטוביץ'.
האם אספה משם את ביתה, ציפורה הילשטיין,
שהיא כיום מנהלת בכירה במשרד ממשלתי בתל אביב.
חזרתי לבלוק.
אמרתי שלקחו אותי בטרנספורט לקרמטוריום, וברחתי.
חשבתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.
אם כבר ברחתי, לא יעשו לי כלום, ואולי אפילו יעריכו זאת.
הקאפוס היהודיות הביאו שתי נאציות.
הן שמו אותי על האבנים בחצר, והיכו אותי מכות רצח.
היו להן אלות באורך מטר.
כל אחת הרביצה לי, על כל הגוף שלי.
הן היכו אותי עד שנראיתי כמו גוש בשר מדמם.
בראש ובגב, בפנים ובבטן.
הדם נשפך לי מהפה ומכל הגוף כמו מים.
אפילו לבכות לא יכולתי.
הייתי הרוגה כמעט.
לאחר שסיימו הן אמרו ביובש קר:
''היום את נשארת כאן. מחר את חוזרת לטרנספורט.''
הן השאירו אותי על האדמה, והלכו.
רכבת
ידעתי שאם לא היום, ישרפו אותי מחר.
כשיצא טרנספורט חדש.
המחשבה היחידה שלי היתה שמותי קרוב.
כאשר ברחתי מהקרמטוריום ראיתי רכבת עומדת.
היו בקרונות שלה הרבה אנשים.
עשיתי חשבון שאני מוכרחה לברוח לקרונות האלה.
כל כך הרבה אנשים עמדו בהם.
החלטתי שגם אני אעלה על קרון אחד,
יהיה מה שיהיה.
הספקתי עוד לרוץ, במצבי הקשה, לאמא בבית החולים,
ולהגיד לה בחיפזון: ''אמא, ברחתי מהקרמטוריום.
שלחו אותי לשם בגלל שאחרתי לזונדר קומנדו, וסגרו את השערים.''
''אני לא יכולה להמשיך, וזהו. אני רצה עכשיו לקרונות.
יש טרנספורטים שם. שתדעי שאני לא באושוויץ יותר.
אני מוכרחה לברוח, כי ישרפו אותי לבטח תוך יום יומיים.''
הגעתי לרציף הרכבת.
עלו עליה במשך היום אלפי אנשים, מכל אושוויץ,
על פי רשימות מסודרות.
על הסדר שמרו חיילים עם כלבים.
לפני כל קרון עמדו פקידים, ורשמו כל אחד.
אבל היו המון אנשים, והצלחתי להירשם בקבוצה.
חורה ראתה שלא באתי לעבודה.
כשחזרה בערב, הלכה לבית החולים, לברר אצל אמא מדוע לא באתי.
אמא בכתה: ''חוה'לה, תברחי לקרונות, גולדה'לה שם.''
הזמן היה לפנות ערב, והיה חשוך מעט.
ראיתי ילדה רצה לרכבת, סימנתי לה מרחוק,
ותיכף עמדנו ביחד.
סיפרה
כשנכנסנו לקרון עמדנו ליד ילדה מהעיר שלנו בשם שפגטובנה.
היא היתה חולה. היו לה פצעים גדולים, מזוהמים, בכל הגוף.
לרבים באושוויץ בירקנאו היו פצעים כאלה.
צרפו אותה לרכבת הזאת כי היא היתה חולה.
אחרי שנכנסנו הבנתי איזה אנשים עלו לרכבת הזאת.
היו בה כל החולים שלא הספיקו לשלוח אותם לכבשנים.
כשהגענו לאושוויץ עמדנו במקרה, חוה, שפגטובנה, ואני,
יחד בתור למספרים שחרטו בנו.
המספר של שלושתנו היו זהה, בהבדל הסיפרה האחרונה.
לשפגטובנה היו באושוויץ שתי דודות. כשאחותי באה היא ביקשה:
''גולדה'לה, אני רוצה להישאר כאן עם הדודות שלי. תכניסי במקומי את אחותך.''
הסכמתי, והיא חזרה לדודות שלה.
לפני היציאה השוו הנאצים בין רשימות האנשים שעלו לרשימות שנמצאו ברשותם.
הם השוו חמש פעמים: האס-אס, החיילים, הקאפוס הראשיות והזוטרות, והפקידים.
הם היו חייבים לדעת בדיוק מוחלט מי הם כל האנשים שיוצאים מאושוויץ.
המספר של חוה לא התאים ברשימות. הוא היה שונה בסיפרה האחרונה.
הפקידה היהודיה, שהיתה דווקא נחמדה, חטפה על הראש מכל הכיוונים.
האס-אס צרחו עליה: ''את רשלנית, טעית, כל הרשימה לא נכונה!''
היא ניסתה להרגיע: ''אבל זאת סיפרה אחת בלבד, אחת בלבד.''
הם לא סלחו לה, והחליטו לערוך לנו מיפקד חוזר, ואחריו עוד אחד.
כל הלילה עמדנו, בלי שהיינו יכולות לזוז או להוציא הגה מפינו.
הפקידה התחננה שוב ושוב:
''זה לא נורא, לא הכל טעות, זאת סיפרה אחת בלבד''.
לבסוף נמאס לאס-אס מכל הענין והם ויתרו. אחותי נשארה איתי.
כשנכנסנו לקרון עמדנו ליד ילדה מהעיר שלנו בשם שפגטובנה.
היא היתה חולה. היו לה פצעים גדולים, מזוהמים, בכל הגוף.
לרבים באושוויץ בירקנאו היו פצעים כאלה.
צרפו אותה לרכבת הזאת כי היא היתה חולה.
אחרי שנכנסנו הבנתי איזה אנשים עלו לרכבת הזאת.
היו בה כל החולים שלא הספיקו לשלוח אותם לכבשנים.
כשהגענו לאושוויץ עמדנו במקרה, חוה, שפגטובנה, ואני,
יחד בתור למספרים שחרטו בנו.
המספר של שלושתנו היו זהה, בהבדל הסיפרה האחרונה.
לשפגטובנה היו באושוויץ שתי דודות. כשאחותי באה היא ביקשה:
''גולדה'לה, אני רוצה להישאר כאן עם הדודות שלי. תכניסי במקומי את אחותך.''
הסכמתי, והיא חזרה לדודות שלה.
לפני היציאה השוו הנאצים בין רשימות האנשים שעלו לרשימות שנמצאו ברשותם.
הם השוו חמש פעמים: האס-אס, החיילים, הקאפוס הראשיות והזוטרות, והפקידים.
הם היו חייבים לדעת בדיוק מוחלט מי הם כל האנשים שיוצאים מאושוויץ.
המספר של חוה לא התאים ברשימות. הוא היה שונה בסיפרה האחרונה.
הפקידה היהודיה, שהיתה דווקא נחמדה, חטפה על הראש מכל הכיוונים.
האס-אס צרחו עליה: ''את רשלנית, טעית, כל הרשימה לא נכונה!''
היא ניסתה להרגיע: ''אבל זאת סיפרה אחת בלבד, אחת בלבד.''
הם לא סלחו לה, והחליטו לערוך לנו מיפקד חוזר, ואחריו עוד אחד.
כל הלילה עמדנו, בלי שהיינו יכולות לזוז או להוציא הגה מפינו.
הפקידה התחננה שוב ושוב:
''זה לא נורא, לא הכל טעות, זאת סיפרה אחת בלבד''.
לבסוף נמאס לאס-אס מכל הענין והם ויתרו. אחותי נשארה איתי.
שפגטובנה
לפני שהגיעו הרוסים, פינו הנאצים את שארית אושוויץ.
שפגטובנה ושתי הדודות שלה היו בצעדת המוות.
לאחת הדודות לא היה יותר כוח ללכת.
שפגטובנה נשאה אותה בדרך על הגב שלה.
מהמאמץ נקרעו המעיים שלה, והיא מתה.
כך סיפר לי אחיה, במלון דן כרמל בחיפה.
אמא
אימי נשארה באושוויץ עד שנכנסו הרוסים.
היא היתה עדיין חולה בבית החולים.
בלילה לפני שברחו, שרפו הנאצים אותו עם החולים.
אחות רחמניה אחת, שידעה על התוכנית,
לקחה את אימי בעוד מועד בזרועותיה,ושמה אותה בבלוק של אנשים בריאים.
אחרי המלחמה נפגשו אימי והאחות במקרה ברחוב לודז'.
האישה אחזה בה והציגה אותה בגאווה לפני העוברים ושבים:
''אתם רואים, הצלתי אותה כשהנאצים שרפו את כל החולים באושוויץ.''
ילדה
ליד הבלוק שבו שמה האחות את אימי היה גן ילדים.
היו בו ילדים, שהשתתפו בצילומי תעמולה של הנאצים.
גם אימי השתתפה בצילומי התעמולה האלה.
אימי ראתה כי נזירות לוקחות את כל הילדים איתן.
היא פגשה במקרה באמא של ילדה אחת,
זמן קצר לאחר שחרור אושוויץ.
היא סיפרה לה שלקחו את הילדים למנזר בקאטוביץ'.
האם אספה משם את ביתה, ציפורה הילשטיין,
שהיא כיום מנהלת בכירה במשרד ממשלתי בתל אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה