מטאטא
לשיחים שקצרנו היו עלים ארוכים.
אנחנו, כל הבחורות שהיו מוכנות לסכן את חייהן,
היינו עושות מהם מטאטאים.
באושוויץ לא היו מטאטאים. לא מצאת חתיכת עץ.
מטאטא באושוויץ היה שווה זהב.
היית נותנת אותו למשגיחות, והן ניקו איתו את הבלוק.
אם היו באים הנאצים,
ומוצאים אותו מלוכלך, היינו כולנו בצרות גדולות.
המשגיחות היו צריכות מטאטאים.
אם היית מביאה להן אחד,
היית מקבלת מנה גדולה של תפוחי אדמה,
מבושלים עם הקליפות.
אבל להכניס מטאטא לאושוויץ היה קשה מאד.
כי היו ביקורות קפדניות בכניסה.
לי היתה שיטה מיוחדת כדי להכניס מטאטא.
החבאתי אותו בדוד אוכל.
את ארוחת הצהרים הביאו לנו בדודי אוכל גדולים,
שהיינו מחזירות בערב לאושוויץ.
היינו מתחלפות בדרך בסחיבה שלהם.
את הדודים לא בדקו.
כל הדרך הסתרתי את המטאטא תחת הבגד.
לפני הביקורת אחזתי בדוד,
והכנסתי את המטאטא לתוכו.
כך הייתי עושה תמיד.
ולאדיסלב פולאק
היה לי ידיד טוב בעיר, גוי נחמד בשם ולאדיסלב פולאק.
סטודנט לארכיטקטורה של מבני תעשיה, שעבד כטכנאי בנין.
הוא אמר לי שהוא מעוניין לעזור לנו מול הנאצים,
כי הצרות של הפולנים והיהודים הן משותפות מהם.
יום אחד סיפרתי לאבי: ''יש לי ידיד טוב, שאפשר לסמוך עליו.
הוא לא אנטישמי. אם תרצה, ניתן לו לשמור דברי ערך.
הוא תמיד יחזיר לנו, אפילו אחרי המלחמה.
יש לי אמון מלא בו.''
היינו באותם ימים בגטו, ואבא ביקש לראות אותו.
יום אחד הוא בא אלינו לביקור. זאת היתה עבורי זוועה.
התמלאתי בושה מכך שהוא יראה באיזה מצב אנחנו.
אבא התלהב ממנו, ונתן לו לשמור דברי ערך רבים.
כשהיינו במחנה העבודה, ולאדיסלב היה מחזיר לנו כשביקשנו.
היה מקשר בינינו בחור אחד, שהיה עובד במחנה.
הוא היה מוסר לולאדיסלב פתקים מאיתנו, ומקבל את הדברים.
הבחור הזה גנב את הרוב. אם קיבל עשרה דברים, הביא שניים.
ולאדיסלב היה מאורס לסטודנטית נחמדה לרפואה.
יום אחד באו הנאצים, ולקחו אותה לאושוויץ.
הבנו עקב זאת, ולאחר ארועים דומים שנודע לנו עליהם,
שכולנו נגיע לשם בסופו של דבר.
לולאדיסלב היה חבר בעל תואר אצולה,
שהיתה לו ולאישתו חנות בעיר שלנו.
לעיתים הייתי נכנסת לחנות הזאת.
הם היו עוזרים לנו, ושומרים דברים שמסר עבורנו.
יום אחד נכנסתי לחנות, מחופשת כהרגלי לבחור.
בפולין היה נהוג שגברים מנשקים את ידי הנשים.
לא רציתי שיזהו מי אני, ואחזתי בידה לנשק אותה.
היא עשתה תנועת ביטול ואמרה: ''אין צורך בכך.''
פעם אחרת הלכתי לחנות כדי שהיא תיתן לי משהו.
כשהתקרבתי, ראיתי אותה עם ולאדיסלב, יוצאים לטיול.
הם יצאו אל מחוץ לעיר, דרך הגשר שמעל לנהר.
הם התאהבו זה בזאת.
בעלה היה תמיד בוגד בה.
ולאדיסלב אהב בחורות עדינות.
הוא לא יכול היה לראות אותה כך.
עקבתי אחריהם למרחק קצר, וחזרתי.
כשהייתי באושוויץ, הלכתי לחפש את הארוסה.
שאלתי אנשים אם ידוע להם איפה היא.
לבסוף גיליתי שהיא עובדת בבית החולים.
רציתי לבקש ממנה עבודה קצת יותר קלה.
הלכתי כל יום שלושים ושישה קילומטרים,
בקור, בשלג, בגשם, וזה היה קשה ביותר.
מי שיכול היה לעבוד במחנה, בכל עבודה,
היה במצב הרבה יותר טוב.
אמרתי לה רק משפט אחד:
''הבאתי לך דרישת שלום מולאדיסלב פולאק''.
היא לא ענתה לי במילה, גם לא בברכת שלום.
הסיבה לכך היתה כי ולאדיסלב נטש אותה.
לשיחים שקצרנו היו עלים ארוכים.
אנחנו, כל הבחורות שהיו מוכנות לסכן את חייהן,
היינו עושות מהם מטאטאים.
באושוויץ לא היו מטאטאים. לא מצאת חתיכת עץ.
מטאטא באושוויץ היה שווה זהב.
היית נותנת אותו למשגיחות, והן ניקו איתו את הבלוק.
אם היו באים הנאצים,
ומוצאים אותו מלוכלך, היינו כולנו בצרות גדולות.
המשגיחות היו צריכות מטאטאים.
אם היית מביאה להן אחד,
היית מקבלת מנה גדולה של תפוחי אדמה,
מבושלים עם הקליפות.
אבל להכניס מטאטא לאושוויץ היה קשה מאד.
כי היו ביקורות קפדניות בכניסה.
לי היתה שיטה מיוחדת כדי להכניס מטאטא.
החבאתי אותו בדוד אוכל.
את ארוחת הצהרים הביאו לנו בדודי אוכל גדולים,
שהיינו מחזירות בערב לאושוויץ.
היינו מתחלפות בדרך בסחיבה שלהם.
את הדודים לא בדקו.
כל הדרך הסתרתי את המטאטא תחת הבגד.
לפני הביקורת אחזתי בדוד,
והכנסתי את המטאטא לתוכו.
כך הייתי עושה תמיד.
ולאדיסלב פולאק
היה לי ידיד טוב בעיר, גוי נחמד בשם ולאדיסלב פולאק.
סטודנט לארכיטקטורה של מבני תעשיה, שעבד כטכנאי בנין.
הוא אמר לי שהוא מעוניין לעזור לנו מול הנאצים,
כי הצרות של הפולנים והיהודים הן משותפות מהם.
יום אחד סיפרתי לאבי: ''יש לי ידיד טוב, שאפשר לסמוך עליו.
הוא לא אנטישמי. אם תרצה, ניתן לו לשמור דברי ערך.
הוא תמיד יחזיר לנו, אפילו אחרי המלחמה.
יש לי אמון מלא בו.''
היינו באותם ימים בגטו, ואבא ביקש לראות אותו.
יום אחד הוא בא אלינו לביקור. זאת היתה עבורי זוועה.
התמלאתי בושה מכך שהוא יראה באיזה מצב אנחנו.
אבא התלהב ממנו, ונתן לו לשמור דברי ערך רבים.
כשהיינו במחנה העבודה, ולאדיסלב היה מחזיר לנו כשביקשנו.
היה מקשר בינינו בחור אחד, שהיה עובד במחנה.
הוא היה מוסר לולאדיסלב פתקים מאיתנו, ומקבל את הדברים.
הבחור הזה גנב את הרוב. אם קיבל עשרה דברים, הביא שניים.
ולאדיסלב היה מאורס לסטודנטית נחמדה לרפואה.
יום אחד באו הנאצים, ולקחו אותה לאושוויץ.
הבנו עקב זאת, ולאחר ארועים דומים שנודע לנו עליהם,
שכולנו נגיע לשם בסופו של דבר.
לולאדיסלב היה חבר בעל תואר אצולה,
שהיתה לו ולאישתו חנות בעיר שלנו.
לעיתים הייתי נכנסת לחנות הזאת.
הם היו עוזרים לנו, ושומרים דברים שמסר עבורנו.
יום אחד נכנסתי לחנות, מחופשת כהרגלי לבחור.
בפולין היה נהוג שגברים מנשקים את ידי הנשים.
לא רציתי שיזהו מי אני, ואחזתי בידה לנשק אותה.
היא עשתה תנועת ביטול ואמרה: ''אין צורך בכך.''
פעם אחרת הלכתי לחנות כדי שהיא תיתן לי משהו.
כשהתקרבתי, ראיתי אותה עם ולאדיסלב, יוצאים לטיול.
הם יצאו אל מחוץ לעיר, דרך הגשר שמעל לנהר.
הם התאהבו זה בזאת.
בעלה היה תמיד בוגד בה.
ולאדיסלב אהב בחורות עדינות.
הוא לא יכול היה לראות אותה כך.
עקבתי אחריהם למרחק קצר, וחזרתי.
כשהייתי באושוויץ, הלכתי לחפש את הארוסה.
שאלתי אנשים אם ידוע להם איפה היא.
לבסוף גיליתי שהיא עובדת בבית החולים.
רציתי לבקש ממנה עבודה קצת יותר קלה.
הלכתי כל יום שלושים ושישה קילומטרים,
בקור, בשלג, בגשם, וזה היה קשה ביותר.
מי שיכול היה לעבוד במחנה, בכל עבודה,
היה במצב הרבה יותר טוב.
אמרתי לה רק משפט אחד:
''הבאתי לך דרישת שלום מולאדיסלב פולאק''.
היא לא ענתה לי במילה, גם לא בברכת שלום.
הסיבה לכך היתה כי ולאדיסלב נטש אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה