בכתב התביעה שהגיש שיינפיין הוא תבע 2,475,600 שקל מחברת קופרמן הפקות בע"מ ומד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר שליווה את קופרמן הפקות במהלך שידורי העונה השנייה של "האח הגדול".
באמצעות עורכי הדין טען שיינפיין בכתב התביעה כי קופרמן הפקות וד"ר רבינוביץ' ידעו היטב כי יכול להיגרם לו נזק קשה כתוצאה מההשתתפות בתוכנית, מהטיפול הפסיכיאטרי והמניפולציות שהופעלו עליו לכאורה - אך הם היו אדישים לנזק כל עוד הוא שירת את מטרתם: העלאת אחוזי הרייטינג בתוכנית.
שיינפיין טען כי בשום שלב של מבחני התוכנית לא הודיעה לו קופרמן הפקות כי במסגרת התוכנית נזקקו חלק מהמשתתפים לטיפול פסיכיאטרי תרופתי והם ''מהונדסים'', וטיפולים כאלו מעולם לא שודרו במסגרת התוכנית - לכן לא ידע על קיומם.
לדבריו, במהלך התוכנית ביקש לעזוב את בית האח הגדול אך אנשי ההפקה הפעילו עליו מסכת שכנועים ולחצים שבמסגרתם אמר לו יורם זק, עורך התוכנית, כי על פי ההסכם שבין הצדדים הוא מחויב להיפגש עם האחראי על המערך הפסיכולוגי בבית "האח הגדול". שיינפיין טוען שכבר בפגישתו הראשונה עם ד"ר רבינוביץ' הבהיר לו זה כי עליו לקבל כדורים פסיכיאטריים.
בכתב התביעה מתאר שיינפיין את הימים שלאחר יציאתו מבית האח הגדול. הוא אומר כי "חווה התקפי חרדה איומים" שנבעו בין היתר מכך שהוא ראה עצמו "שנוא בעיני כל העולם כולו". ומוסיף כי שקע בדיכאון, התקשה להירדם, הרגיש תחושות של חוסר רצון לחיות, גרר את עצמו מהמיטה והעמיד פנים כלפי סביבתו הקרובה כאילו הכל בסדר.
לכתב התביעה צירף שיינפיין חוות דעת של ד"ר ויברובסקי, פסיכיאטר מטעמו. על פי חוות דעתו של ויברובסקי "מערך הלחצים שהופעל בבית האח הגדול לצד המניפולציות המופעלות על ידי ההפקה - יחד עם הטיפול הפסיכיאטרי כפי שניתן על ידי ד"ר אילן רבינוביץ', היוו רצף של גורמים מצטברים אשר כתוצאה מהן לקה שיינפיין בהפרעה הסתגלותית קשה אשר בה הוא מצוי מאז שיצא מבית האח הגדול".
נושא זה הפך למלחמה תיקשורתית בין 'ידיעות אחרונות' התומכת בסער שיינפיין, לבין חברת 'רשת' המשדרת את 'האח הגדול'.
הציבור עצמו נותר אדיש ברובו, ורואה בנושא חלק בלתי נפרד מסידרת הריאליטי.
עבור משפחות המתמודדים עם מחלות נפש תחושת המניפולטיביות שחווה סער היא ענין של יום ביומו, והארוע התיקשורתי נועד 'לרקוד על הדם'.
לכן זאת הזדמנות חד פעמית להציף את בעיות שילוב חולי הנפש בקהילה.
קיים פער רב בין תפישת העולם של הפרט החי במשפחה ובקהילה וזקוק לתמיכתם הרגשית, לבין תפישת העולם של מוסדות השלטון שהיא ביורוקרטית ביסודה.
את הפער הבלתי ניתן לגישור בין צרכי הפרט לצרכי השילטון ניתן להקביל בדיוק רב לפער שבין עמדות המתמודדים בתוכנית 'האח הגדול' לעמדת ההפקה.
פער זה תואר בהרחבה על ידי גאסטון בשלארד כפער הסמאנטי שבין 'פנים ל'חוץ', שני מושגי יסוד אודות המרחב בהם אנו משתמשים כשני הפכים כמעט מוחלטים.
את הפער הזה ניתן גם להמחיש בהבדלי היצירה שבין זיגמונד פרויד ופראנץ קפקא. זיגמונד פרויד עסק בנבכי נפש האדם, וקפקא עסק בשלטון הביורוקרטי והתעללותו באזרח.
האנלוגיה המרכזית בהקשר זה לגבי חולי הנפש בישראל היא שלמרות שהמחלות כולן אמרות להיות מטופלות באמצעות קופות החולים, מחלות הנפש מטופלות באמצעות משרד הבריאות.
אין מסגרת אחת שמטפלת בכל המחלות, מתוך ידיעת הרקע והמצב המשפחתי בכללותו בעבר ובהווה.
לאחר שאובחנה באדם פלוני התנהגות בלתי אחראית שמסוכנת לחברה הוא מועבר למיון פסיכיאטרי במרפאה ממשלתית.
בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי הוא עובר מעקב ואבחון מבלי לערב את בני משפחתו, שלרוב אינם יודעים מה קורה לו. אמצעי הטיפול המרכזי של הרופא הפסיכיאטרי הוא הדיאלוג עם המאושפז, שמבוסס על האימון ההדדי ביניהם. דבר זה מחייב חשאיות רפואית כלפי בני המשפחה. זאת למרות שיתכן והם עברו ארוע סטרסוגני דומה.
לאחר אישפוז קצר נשלחים מרבית חולי הנפש לבתיהם, כדי להמשיך שם בחייהם במראית עין של שיגרה, תוך טיפול תרופתי שנמשך למעשה לכל החיים.
יש לכל אלה השלכות הרסניות. נוצר ניכור עז בין המתמודד חולה הנפש לבני משפחתו, וביניהם לבין החברה כולה.
יש לכל אלה השלכות הרסניות. נוצר ניכור עז בין המתמודד חולה הנפש לבני משפחתו, וביניהם לבין החברה כולה.
בחברה המודרנית גברה מאד ממילא התפרצות מחלות נפש למיניהן, כתוצאה משבירת המבנה המשפחתי והקהילתי המסורתי התומך.
לכך יש להוסיף את המצב הבטחוני המתוח במדינת ישראל, והפסיפס החברתי המורכב שלה.
כאשר משרד הבריאות שולח הביתה חולה נפש מבלי להעניק למשפחה ליווי ותמיכה, משול הדבר להדלקת פתיל מחובר לחבית חומר נפץ.
האדם חסר הישע שהפך רשמית ל'בלתי אחראי למעשיו' מקבל סל שיקום במקרה הטוב. במקרה הרע הוא משתחרר מבלי שהושמה חותמת ההגדרה הסופית על מצבו הנפשי. מצב זה קורה לרוב הצעירים שאושפזו, שנדמה כי יש להם עדיין סיכוי להחלים. הצעיר ובני משפחתו אינם יודעים מה הוא הרע במיעוטו. צפויות להם עשרות שנים של אי ודאות גורלית.
מצב שכיח הוא כאשר יש במשפחה שני אחים אחרי גיל צבא, שהיו שותפים יחד לכל חוויות הילדות וההתבגרות, וייתכן גם לחוויה הטראומטית שבעטיה אחד מהם אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, וחזר ממנו מבלי שהוגדר סופית מצבו הנפשי. האח השני אינו מסוגל כלל לתכנן את עתידו. הוא אמור, בעצת המבוגרים, להתרחק מהאח שהתאשפז, אך הוא 'נשאב' לתוך הקונפליקט.
חולי הנפש נתונים לחסדי משרד הבריאות, והם בבחינת גיס חמישי או שישי בבתי המשפחות, אך רופאי המשפחה מקופת החולים אינם יודעים כיצד לעזור לבני המשפחה האומללים. לו היתה באותה קומה בבנין קופת החולים מרפאת רופא פסיכיאטר צמודה למרפאות רופאי המשפחה, היתה התמונה נראית אחרת.
יש לדיכוטומיה זאת השלכות רבות לכל תחומי החיים:
הטיפול במחלות הנפש לוקה בחסר והדבר פוגע בחוסנה של המדינה.
כתוצאה מכך שהמדינה אחראית על בריאות הנפש החברה הישראלית היא אולי מגויסת מידי, 'מורעלת'.
נכסיהם של חולי הנפש מוחרמים על ידי המדינה בקלות. זאת על פי אמות המידה שדורשות מכל רשות ממלכתית להיות עצמאית מבחינה כלכלית ולגייס, כדוגמת הרשויות המקומיות, מקורות מימון מכל מקור אפשרי.
בימים אלה אנו עדים בזירת הפוליטיקה המזרח תיכונית לשני ארועים שממחישים גם הם את תלותו של האזרח במשטר, ואת קהות החושים של האוחזים במושכות השלטון לסיבלם של הנתונים לשליטתם.
בסוריה מחליף הנשיא בשאר אסאד איגרות אהבה עם אישתו, ובמקביל הוא מורה לחייליו לטבוח באזרחים.
בישראל סופגים תושבי הדרום ירי טילים ממושך שגורם להם לנזק נפשי בלתי הפיך, והם - העורף, חיים בתחושה שהשלטון פנה להם עורף.
ייתכן כי אם לא משרד הבריאות, שקברניטיו נתונים לחסדי נותני לחמם בממשלה, היה האחראי על הבריאות הנפשית, היה רף הסבל הנפשי שמעזים לכפות על התושבים נמוך הרבה יותר, וניתן לטיפול ביעילות רבה הרבה יותר.
ד"ר רבינוביץ' רומז: משתתף בריאליטי התאבד לאחר שריצה את אלוהי הרייטינג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה