חוקרי מחלות הנפש מתחלקים לשתי אסכולות כאשר הם מנסים לפענח את תעלומת מחלות הנפש:
האסכולה הראשונה גורסת שהמניעים למחלה הם התנהגותיים, ויש למצוא את התשובה בנבכי המבנים הנפשיים הסבוכים המשפחתיים של יחסי הורים ילדים. האסכולה השניה גורסת שהסיבה למחלת הנפש היא פיזיולוגית, ויש למצוא את התשובה בגנום האנושי ובאמצעות תרופות.
שתי האסכולות נכשלו במתן פתרון מעשי למחלת הנפש במבחן המציאות:
האסכולה ההתנהגותית, מתוך ניסיון להתאים אותה למתרחש במציאות, שהיא הרבה יותר מורכבת מאשר מבנה הנפש הפשטני, פיתחה את מבנה הנפש עד למדרגת מכונה מורכבת, דבר שאינו מעשי ואינו נכון, שכן מבנה הנפש הוא דבר אחד, והמציאות החיצונית היא דבר שונה לחלוטין.
האסכולה הפיזיולוגית נכשלה למרות שהיא מתיימרת להיות 'מדעית' יותר. התרופות השונות אינן מרפאות את מחלת הנפש, אלא מדכאות אותה בלבד, עם תופעות לוואי קשות. פרוייקט הגנום האנושי, שבמהלכו ניסו למצוא גם את הגן הגורם למחלות הנפש נכשל אף הוא. לא זאת בלבד שלא נמצא הגן הגורם למחלות נפש. התברר כי הגנים נמצאים בתהליך מתמיד של התהוות, במעין מרק בראשיתי שגורם להם, בפרט במקרים שגורמים למחלות, להיווצר על פי נסיבות הסביבה החיצונית.
הסביבה החיצונית, החברתית, ולא המתרחש בגוף האדם, היא אם כן המפתח העיקרי להבנת מחלת הנפש.
מה שנראה בחברה אחת כתמוה ובלתי מובן, עשוי להראות בסביבה חברתית אחרת כדבר רגיל ושכיח לחלוטין, והדוגמאות לכך הן רבות מספור.
כל אדם, בכל חברה, עלול להיקלע לעיתים רבות לסיטואציות שאינן בגדר הנורמה החברתית. לעיתים סיטואציות אלה הן טראומטיות. כאשר הסיטואציות הן טראומטיות, הדבר עלול להוציאו משיווי המשקל הנפשי שלו.
לכן אפשר לנסח את הגורם למחלת הנפש כך: סיטואציה חיצונית חריגה שגרמה לערעור האיזון הנפשי.
מכיוון בכל חברה הרגלי היומיום והקיבעונות המחשבתיים הם שונים, אין להתעמק בניסיון להחזיר את האדם לאיזון באמצעות ניתוח התנהגותי מורכב או באמצעות תרופות, אלא יש לשאול שתי שאלות פשוטות:
א. באיזה מידה גרמה הסיטואציה החריגה לשינוי בהרגלי המחשבה הפנימיים של האדם.
ב. באיזה מידה גרמה הסיטואציה החריגה לשינוי בהרגלי ההתנהגות החיצונית של האדם.
לשאלה הראשונה, באיזה מידה השתנו דפוסי החשיבה של האדם לאחר שעבר ארוע טראומטי יש משמעות בפרט לנוכח העובדה שכל אדם הוא יוצר ואמן מטבע בריתו, והוא מקים ברוחו היכל חלומות לתפארת שאליו ניקווים כל מאווייו.
לכן גם התשובה לשאלה אם יש חריגה בהרגלי המחשבה היא קלה להשגה, באמצעות שאלות פשוטות וכנות שאותן שואלים את החולה.
לשאלה השניה, באיזה מידה גרמה הסיטואציה הטראומטית לשינויים בהרגלי ההתנהגות החיצונית, התשובה היא הרבה יותר קשה. ההתנהגות החיצונית מורכבת מאינסוף מרכיבים, שחלקם הם דפוסיים. למצוא מביניהם את ההתנהגות הבודדת שמאפיינת מחלת נפש הוא קשה מאד, אלא אם התנהגות זאת היא מסוכנת בעליל. לאור הפרשנות הדמוקרטית של חירות הפרט, גם המשמעות של 'התנהגות מסוכנת' משתנה בלי הרף.
מכיוון שהאדם מתדרדר למצב של מחלת נפש מתוך סיטואציה חיצונית טראומטית, הרי שהמרפא הטוב ביותר עבורו הוא באמצעות סיטואציה חיצונית מיטיבה, שהיא היפוכה המלא של הסיטואציה הטראומטית, והכוונה בכך היא בעיקר לטיפול באמצעות המגע לסוגיו.
הטיפול באמצעות מגע, הפונה לחוש המישוש באפניו השונים, הוא דרך הטיפול הטבעית והראשונית, כמו שחוש המישוש הוא הטבעי והראשוני מכל החושים, כיוון שאותו חש העובר עוד בבטן אימו.
טיפול באמצעות מגע קיים בדרכים רבות:
הדרך הטובה ביותר היא באמצעות עמל כפיים, שהיא עבודה פיזית שמפעילה בסינרגיה את כל מערכות הגוף והנפש.
דרך טובה נוספת היא באמצעות העיסוי, שיש לו דרגות שונות, החל מליטוף וכלה בטיפול מיני.
הטיפול באמצעות מגע טוב לא למתמודדים עם מחלות נפש בלבד, אלא גם למעגל החברתי הקרוב הסובב אותם ובפרט לבני משפחותיהם, שבמקרים רבים נקלעו לאותה הסיטואציה הטראומטית, ויצאו ממנה בשן ועין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה