הסגנון והתוכן של פול ויריליו

ציטוטים מתורגמים של פול ויריליו, ההוגה הפוסט-מודרניסטי הצרפתי, מתוך הספר: The Virilio Reader, העורך ג'יימס דר דריאן:

הערה מקדימה: הקריאה בכתביו של פול ויריליו היא קריאה אוראלית. הוא מובן היטב כאשר מקריאים אותו. זאת כי למילה הנשמעת יש את היכולת, בזכות משך הזמן של שניות ספורות הנדרש להשמעתה, להתעכב על הדימוי החזותי במשך פרק הזמן המתאים לפענוחו, וליצור את הגרוי השכלי המתאים לפענוח, דבר שאינו אפשרי כאשר העין חוזה בדימויים שמתחלפים בלי הרף, מה שקורה בעת קריאה אילמת, או במציאות היומיומית בכלל. בכך דומה ויריליו להוגי דעות צרפתים פוסט מודרניים נוספים, וביניהם גסטון באשלר, שגם אותו מתקשים להבין עד שנכנסים לנעליו. לפיכך, כל קריאה של תקציר או סיכום של כתביהם היא חסרת ערך. יש לקרוא קודם את המקור על מנת להבין במה מדובר, כמו שקוראים שיר.  

הרושם מהדמות של פול ויריליו היה של אדם גאה אך ביישן משהו, ללא שום מאפיין שמציין רבים מהפילוסופים החדשים. הוא היה פופולרי וקיבל הזמנות רבות לנאום, אך מימש רק מעטות. הוא נולד ב-1932, ובילדותו חווה מפגש ראשון עם המהירות של מכונת המלחמה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהאזין לרדיו בעיר הולדתו נאנט, שמע שהגרמנים הגיעו אליה, וכמעט בו זמנית , שמע את קול הטנקים מחוץ לחלון שלו. זה היה החיכוך הראשון שלו עם מלחמת הבזק. גם ההפצצות האוויריות הכבדות על נאנט הותירו רושם עמוק עליו, שכן הן הרסו את העיר לחלוטין. הוא התגייס להילחם במלחמתה של צרפת נגד אלג'יריה, לפני שפתח בקריירה של הוראת אדריכלות עירונית. בין לבין הוא למד את אומנות יצירת הוויטראז'. הביוגרפיה הרשמית שלו מתחילה בדרך כלל בכהונתו כפרופסור (1969), מנהל כללי (1975) ונשיא (1990) של ה- Ecole Spéciale d'Architecture.

לצד תרומתו לפילוסופיה של הטכנולוגיה והחברה, ויריליו כתב מספר רב של מסות ומאמרים אודות קולנוע, אמנות, אדריכלות ונושאים דיפלומטיים-צבאיים עכשוויים.

ויריליו מייצג את ניצחון כוח הרצון, האינטלקט והאמונה על היעדים הטכנולוגיים של המודרניות העכשווית. ויריליו מאמין שתאונות משחקות משחק כפול, הן כאסון והן כאבחנה של מצב האדם. הן יכולות לשמש כלי כפירה רב עוצמה בכוחותיהם של אלוהויות הטכנולוגיה החדשות.

כישרונו של ויריליו למעבר מקורי, ולעתים קרובות בלתי צפוי, מדיונים רגילים לכאורה לסינתזות ביקורתיות עמוקות, לעיתים טרנסצנדנטיות, דורש תשומת לב מיוחדת למשחק הגומלין בין האקטואלי והרטורי. הוא מסוגל, בין השאר, לבצע את המעברים הללו - שאותם אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כסינתזות מקריות - בזכות הרגישויות הספציפיות של השפה והתרבות הצרפתית, שלא ניתן לשחזר בקלות בשפות אחרות.

מה שנראה לאחדים כראוותני, אחרים יחשבו כמענג. לפעמים המשפטים המסורבלים האלה נראים כלא יותר מאמצעי יעיל להעברת מידע גולמי. במקרים אחרים מלאכת הקריאה שלו כרוכה בזיהוי רגעים שבהם מתרחש שינוי בהתרשמויות ממה שנראה בהתחלה מידע בלבד, לעבר מה שמסתכם בסופו של דבר, בצורה כמעט אקראית - מכוח שפע צרוף, שפע מסחרר של הפניות - כאחת מאותן סינתזות ייחודיות. ניתן לתאר את משימת הקריאה בכתביו בצורה הטובה ביותר כתחושה, קירוב או אפילו ניחוש באופן שחותר לקשר מסוים.

גלישה באינטרנט, היפרטקסט ודברים אחרים הקשורים למחשב, משתלבים היטב עם הסגנון והתיאוריות של פול ויריליו, לגבי השפעת המהירות על העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותו. כשמטפסים על עץ האינטרנט, אפשר למצוא את הקריסה המוחלטת של המרחק, המלווה בהפחתת זהות רדיקלית. אובדן המבט הכולל, כמו גם הזהות המקורית של האדם, אופייניים לגלישה בחיפוש אחר מידע, על פי מילות מפתח שונות. בני האדם מתדלדלים, נעלמים לתוך הספירה, מתרחקים מהכל. מושג מעניין, משהו שרגע אחד היה כל כך קרוב, לכאורה כל כך משמעותי, הופך בבת אחת לשום דבר.

ויריליו אינו הראשון שהבחין בצד האפל הזה של ההארה אשר, על פי רוב, היתה השובשינה של נישואים מאושרים ומתקדמים בין העצמי, ההגיון והטכנולוגיה. אזהרות קודמות לגבי הסכנות האפשריות של טכנולוגיות השכפול הושמעו בעוצמה ובשכנוע.

הראשון כמעט בכל רשימה הוא וולטר בנג'מין. בגרמניה, בשנות ה-1930, הוא הבחין כיצד אמנות משוכפלת מכנית, במיוחד קולנוע, הופכת שימושית עבור הפשיזם, לצורך עיבוד הפוליטיקה לאסתטיקה, עם היתרון של גיוס ההמונים למלחמה מבלי לסכן את יחסי הקניין המסורתיים. במאמרו, "אמנות בעידן השכפול המכני", הוא צופה את הקישור שמתאר ויריליו בין הטכנולוגיות של האצה ומלחמה. הוא מביא כדוגמה מוקדמת את חסיד המהירות האיטלקי, הפוטוריסט פיליפו מרינטי.

שני הוא גאי דבור [Guy Debord], מנהיג תנועת ''הסיטואציוניזם'' [Situationniste] בצרפת בשנות ה-1950 וה-1960, ומחבר הספר הקצר אך רב ההשפעה, Society of the Spectacle. דבור סקר את התפשטות הספקטקל, הפטישיזציה של הדימוי ועלייתה של חברת הצריכה. הוא צפה את כישלון הפוליטיקה הקונבנציונלית בארועי מאי 1968 בצרפת.

שלישית, יש את התובנות החוץ-תחומיות של מישל פוקו אודות טכניקות שליטה פוליטיות הנובעות מפאן-אופטיקה. ללא חשש מהאשמה בהעתקה, ויריליו לוקח את מודל הפאן-אופטיקה של פוקו לרמה על אנושית של משמעת ושליטה, ומציע אנליזה של האופן שבו טכנולוגיות חדשות של פיקוח וארגוני שליטה, שהומצאו על ידי בריתות אסטרטגיות של הקהילות הצבאיות, התעשייתיות והמדעיות, חוצות את הגבול למגזר האזרחי והפוליטי, ויוצרות ממשל גלובלי של פחד.

כל ההוגים הביקורתיים הללו, ורבים אחרים, סיפקו תובנות חשובות לגבי ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הופעתן של טכנולוגיות שכפול חדשות. יחד עם זאת, הם נראים בלתי מעודכנים, תקועים במקום, בהשוואה לחוסר המנוחה המתהדר, אך עם זאת עדכני, של ויריליו. על פיו, ההתפשטות של מערכות וירטואליות במהירות גבוהה בזמן אמת, קולנועיות, גלובליות וברשתות מחשבים, שינתה לנצח את האופן שבו אנחנו רואים, ואת מה שאנחנו יודעים.

במאמר שהופיע במקור ב-Le Monde Diplomatique, ויריליו ממפה את ההשלכות החברתיות הנובעות מכך: מה שעומד לפנינו הוא הפרעה בתפיסה של מהי המציאות; זה הלם, זעזוע מוח נפשי. והתוצאה הזו צריכה לעניין אותנו. מדוע? כי מעולם לא הושגה כל התקדמות בטכנולוגיה מבלי להתייחס להיבטים השליליים הספציפיים שלה. ההיבט השלילי הספציפי של אוטוסטרדות המידע הללו הוא בדיוק אובדן ההתמצאות כלפי האחר וכלפי העולם. ברור שאובדן האוריינטציה הזה, חוסר ההתמצאות הזה, עומד להוביל למשבר עמוק שישפיע על החברה ומכאן על הדמוקרטיה. בחברות שבהן שוררים תנאי ייצור מודרניים, כל החיים מציגים את עצמם כהצטברות עצומה של מופעי ראווה. כל מה שמוחשי התרחק לעבר הייצוגי.

בקיצור, וירטואליות הורסת את המציאות. לכאורה, אולי לא הפסד גדול; אבל ויריליו שם לב לנזק שנגרם לאתוס המציאות גם במרחב הציבורי הפיזי, הפגיע ביותר, שבו אנשים מקיימים אינטראקציה משמעותית. עבור ויריליו, הקשר ההדדי בין מערכות וירטואליות אינו פותח סדר יום דמוקרטי חדש, אלא סדר חדש של נוכחות מרוחקת ובלתי אישית. האינטראקטיביות בקצב גבוה הופכת, טכנית ומילולית, לתחליף לקשר הבין אישי בקצב האיטי יותר של מערכות פוליטיות מסורתיות. הוא רואה באדם המודרני מעין לוח מטרה ממוקד וירטואלית, אשר התרוקן מתוכן וננטש בעקבות הקריסה הפוליטית, שהותירה אחריה שובל של הריסות נוצצות.

קריאה בכתבי  ויריליו, בהכרח, מותירה את הקורא לעיתים בתחושת הפרעה נפשית, שבדרך כלל מתווספת לחוויה של ורטיגו, שכן מהירות היא לא רק הנושא, אלא גם הסגנון של ויריליו. במשפט טיפוסי של ויריליו, שלעתים אורך פסקה שלמה, הרעיונות עלולים להתחמק. רבים מהם ממוחזרים בספרים מאוחרים יותר. חלקם, הנהנים מהגדרות אמפיריות חדשות, בולטים כמו אבני חן מלוטשות. כמעט כולם מספקים תפיסות שונות בתכלית אודות ההשלכות החברתיות של כוחות טכנולוגיים, והם חופשיים מהניתוח המקובל.

טענה חשובה ומרכזית מאוד בספריו היא ''מרחב קריטי'': הקולוניאליזם הבינלאומי של התקופה התעשייתית, האימפריאלית הפך להיות מופנם בעקבות חוסר התיעוש וההתיישנות של המרכזים העירוניים, ומוחצן בעקבות הצמיחה המהירה של ערי על טרנס-לאומיות וטרנס-פוליטיות. ערי העל נמצאות בתהליך קולוניזציה פוסט-תעשייתית.

ויריליו ראה עצמו בקיא בהילכות הפיזיקה המודרנית, של תפיסת העולם הסימולטנית, עם עיקרון אי הוודאות, שעל פיו המציאות תלויה בעיני המתבונן. תובנותיו מנומקות לעיתים מנקודת המבט של תורת היחסות הפוסט-איינשטיינית, שלא רק נראית כמתעתעת בחוקי ההיגיון הבסיסי, אלא גם כמפרה אחדים מחוקי היסוד של הפיזיקה. חוסר היכולת של השפה לתיאור תוצאות של ניסויים פיזיקליים חדשניים, ואת תחום מכניקת הקוונטים בכלל, נפגש עם נקודת המבט של ויריליו. ייתכן והקורא צריך בשל כך לערוך פה ושם מאמץ שכלי על מנת להבין אותו. עם זאת, על אף המושגים העקיפים  או הטענות התיאורטיות המוגזמות של ויריליו, כל תובנותיו צולחות בהצלחה את המדמנה של הניתוח הפוליטי הקורקטי.

על פי תכונה זו בלבד, אין ספק שהוא משתייך לחבורת בנג'מין ואדורנו, דבור ובודריאר, פוקו ודלז, בארת ודרידה. הוא לקח את הבנתנו את היחסים הדיסקורסיביים בין טכנולוגיה, חברה ופוליטיקה לרמה גבוהה יותר, למישור של תודעה פוליטית ביקורתית. עם תחילת המילניום החדש הוא בולט, יותר מכל עמיתיו, כחדשן רעיוני ופרובוקטור אינטלקטואלי, מי שהולך עד לקצה ורואה מעבר לאופק המסורתי של המודרניות.