המפה הקוגניטיבית

אם החיים הם אמנות, הרי שהטיול הוא יצירת מופת. התיכנון מראש הוא מרכיב חשוב בטיול, שגורם לנו ליהנות ממנו עוד הרבה לפני שהתחלנו אותו. במהלך התיכנון אנחנו נמצאים למעשה כבר צעד אחד במסע, עם כל המשמעות שיש לכך לגבי שיגרת היומיום. המסע המציאותי הוא מסע לארץ הדימיוני, כי הדימיון הוא תמיד מסע. 

לעיתים קרובות אנו חסרים עיקרון מנחה בעת תיכנון הטיול. הדימיון לוקח אותנו למקום אחר, מבלי שנדע באמת מה מחוז חפצנו. המטייל לעתיד מוצא עצמו נסחף, אך הוא אינו שבע רצון מדימיון נמלט זה. הוא צריך מפה. כל טיול חייב לכלול מפה מדויקת, עם נתיב משורטט, תחנות ולוחות זמנים. אמצעי התחבורה, האטרקציות ומקומות המנוחה, כולם חיבים להיות כלולים בהזמנה לטיול, ועליהם להיות גם מוצגים באופן גרפי. 

את מפת הטיול נושאים דרך קבע על הבגד בעת הטיול, כבת הלוויה הנאמנה ביותר. המטייל מוציא אותה מכיסו בכל הזדמנות, לא כדי לדעת מה מיקומו, אלא במטרה לוודא אם המסע במציאות תואם את המסע לארץ הדימיוני אשר הוא תכנן מראש. האם המקומות מתאימים למה שהוא חשב אודותיהם, והאם הוא מסוגל להפיק את ההשראה הנכונה. האני הפנימי מקבל דחיפה עדינה, שמוציאה משיווי המשקל, וגורמת לתנועה בריאה של חלום בהקיץ. אם מסלול הטיול נבחר בקפידה, הוא מעורר חלום פיוטי מוגדר היטב. מפת הטיול, ובעקבותיה כל מפות ונתוני העזר היבשים למיניהם, הם כלים במרדף אחר חלום מפתה. אנו שואפים להגשים את חלומותינו בעת הטיול, והוא הזדמנות מרכזית בחיים להגיע אל סף מימושם. זאת הסיבה לכך שמשמעות המסע שונה מאד עבור מטיילים שונים שעושים את אותו המסלול. הם רוצים למצוא משהו חדש במה שלאחרים נראה כשכיח. הם מעמיסים, לעיתים בעומס יתר, את ציפיותיהם מהטיול, ואין כח בעולם שעשוי למנוע מהם להישאב לכך. זאת גם כי הטיול בפועל הוא בדרכים בלתי מוכרות, וצפויות בו סכנות לא מעטות עבורם. אירועים בלתי צפויים, מתוכננים ובלתי מתוכננים, מתרחשים בכל טיול. 

מפת הטיול היא אם כן סיפור דרך. סיפור שבו כל נתיב וכל מקום שזורים בתיאורים מפליגים. סיפור הדרך הופך, בתום הטיול, לסיפור חיים. זאת באמצעות סיפורי מספר הסיפורים. לאחר המסע, עמוסים בחוויות ובתמונות, אנו מספרים אודות הטיול כחלק חשוב מקורות חיינו ועושים זאת כמספרי סיפורים, תוך שמירה זהירה על שיווי המשקל בין המציאותי לדמיוני.

האדם המודרני מוביל עצמו למטרותיו באמצעות דימוי מרכזי שארגן בשכלו, לצורך הגשמתן צעד אחר צעד. מפה קוגניטיבית שניצבת בלב רוח האדם, עשויה לספק כיווני מחשבה יצירתיים באורח אקראי ובלתי מתוכנן.

המפה הקוגניטיבית משרתת את בניית וצבירת הידע המרחבי, ומאפשרת לדמיין תמונות על מנת להפחית עומס קוגניטיבי, ולשפר זיכרון ולמידה של מידע. סוג זה של חשיבה מרחבית יכול לשמש גם ככלי למשימות לא מרחביות, כאשר אנשים שמבצעים משימות לא מרחביות שקשורות בזיכרון והדמיה משתמשים בידע מרחבי כדי לסייע בעיבוד המשימה. המפה הקוגניטיבית היא ייצוג מרחבי של העולם החיצון שנשמר בתוך התודעה, עד שהתגלות אובייקטיבית של הידע המבוקש נוצרת. מיפוי קוגניטיבי הוא מיפוי מנטלי של חלק שמפורש בצורה זאת בתהליך חיפוש הידע. ברוב המקרים, המפה הקוגניטיבית קיימת ללא תלות במפה פסיכואנליטית. מפות קוגניטיביות קיימות בתחומים שונים כגון פסיכולוגיה, חינוך, ארכיאולוגיה, תכנון, גיאוגרפיה, קרטוגרפיה, אדריכלות, אדריכלות נוף, תכנון עירוני, ניהול והיסטוריה. כתוצאה מכך, מודלים מנטליים בתחומים אלה מכונים לעתים קרובות בשמות שונים, כמו מפות קוגניטיביות, מפות מנטליות, מפות נפשיות, סקריפטים, סכימות, וכן מסגרות התייחסות.

אחד הישומים של המפה הקוגניטיביות מתבצע על ידי תיאורטיקנים עירוניים, אשר מבקשים משוכני העיר לצייר מהזיכרון את עירם או המקום שבו הם חיים. כלי זה מאפשר לתיאורטיקן לקבל מושג אילו חלקים של העיר או מגורים הם משמעותיים יותר, ודבר זה, בתורו, משליך על הרעיון המכריע של כיצד לבצע כהלכה תכנון עירוני.

קבוצות אוכלוסיה שונות זקוקות להצגה של המציאות בצורת מפות אשר מחזקות נטיות אישיות. ילדים אינם יודעים הרבה מעבר לעולם המצומצם של חייהם, והם יציירו את המפה בדרך שתגדיל מאד את האובייקטים שהם מכירים, כמו הבית, בית הספר, והדרך בין שניהם. פרסומאים מציירים מפות של הדרך למדפי המוצרים שהם משוקים בדרך שמבליטה אותם על חשבון אחרים. למעשה, כל מי ששואף לשנות את עולמו יצייר מפה בדמיונו שהיא שונה מאשר במציאות.

הכינוי המסורתי של המפה הוא: 'תמונת העולם'. מקורו בלטינית – IMAGO MUNDI, והוא ממצה אולי יותר מכל את מהותה המורכבת של תורת המפות – הכרטוגרפיה. הוא צופן בתוכו הן את אופייה הייצוגי, והן את הצד האמנותי, תמונתי שבה.

הגם שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, והוציא רבים מן האלמנטים הדקורטיביים מן המפה, הוא עודנו נתון לציווי של עיצוב אסטתי. מעבר לכך, המיפוי המדעי אינו יכול שלא להציג את המציאות באופן בררני, מכורח השימוש בסימנים, וגם מפות מדויקות מייצגות על כורחן נקודת מבט פרשנית ומגמתית.

ממבט ראשון אפשר להבחין שאמנות ומדע התקיימו זה לצד זה לאורך כל ההיסטוריה של הפקת מפות. המפות קישרו בין עולם הסמלים הדתיים והפולקלור לידע המדעי האנציקלופדי בתחומי הגיאוגרפיה והקוסמוגרפיה. את הזיקה בין ההיבט האמנותי למדעי במפה קל למצוא בעיטורים האמנותיים שהקיפו כל מפה עד לא מכבר, וחלק ניכר משטח המפה הוקדש להן. עיטורים אלה ביטאו את הזיקה המובהקת בין סגנון עיצוב המרחב והעצמים בו בתקופה מסוימת לתפיסות האמנותיות ולסגנונות העיצוב באותה תקופה. מפות, כמו יצירות אמנות, מהוות אמצעים רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע ושל תפיסת העולם של יוצריהן. כך יש במפות אלה רבדים ומשמעויות של יצירות אמנות לכל דבר.

תור הזהב של המפות כיצירת אמנות, ושל המפות המואנשות בכלל זה, היה בימי הביניים באירופה. ימי הביניים הם אלף השנים שבין התמוטטות האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה, ועד לעידן התגליות במאה ה-15. באותה תקופה ממושכת הסתגרו בני האדם בערים, בטירות ובמנזרים, הדרכים נהרסו והתנוונו והתנועה בהן הצטמצמה מאד, ועימה התבטלו גם מסעות התגלית הגיאוגרפיים. המדע הפך להיות מרוכז בידי הכנסיה, אשר שאפה לעצב תמונת עולם ברוח האמונה. במשך כ-1000 שנים המפות הפכו להיות השתקפות של תמונת העולם הנוצרית, ובעלות המאפיינים המובהקים של גיאומטריה קדושה: ירושלים היתה במרכז, העולם היה עגול ומחולק בדייקנות ל-3 יבשות, ואכלסו אותו קדושים ומפלצות.

שיתוף הפעולה בין כרטוגרפים ואמנים הלך והתהדק גם בעידן התגליות, ששם את הדגש על דייקנות במיפוי. זאת כתוצאה מהכנסת אלמנטים ציוריים כמו מיני בעלי חיים חדשים שהתגלו, ומילוי איזורים בלתי ממופים באיורים שונים, במיוחד של ספינות. לאלה נוספו איורים של פרטי נוף מעניינים, ובמיוחד של ערים מבוצרות. נוצר דו קיום בין מיפוי השואף לדיוק ומהימנות ואמנות בסגנון הזמן והמקום.

הייצוג המופשט והסכמאטי של המציאות נעשה במפות באמצעות אלפבית של סמלים, קוויים, כתמים, צבעים, הצללות ועוד. עיצוב המפות מצביע על המתח בין הצורה, התוכן והידע.

אחד מבכירי הכרטוגרפים בדורנו טוען כי: "כדי לתפוס את מהות הנוף עלינו למזג את הרכיבים באופן גרפי כך שנקבל איכות איקונית, תחושה יחודית של מקום ושל אופי. היבט זה של מיפוי טופוגרפי דומה לציור דיוקנאות, בכך שמטרתו להפיק דמות שתמזג הופעה והבעה ובכך תעביר את מהותה של האישיות". כרטוגרף בכיר אחר אומר: ''מפה טופוגרפית טובה צריכה להיראות כאנדרטה לאומית. עליה להיות בבואה כרטוגרפית של פני הארץ המציגה את התבליט, התכסית ותיפרוסת כל פרטי הנוף, באופן המבליט את ייחודה הנופי". יכולת הדיוק הרבה והאמצעים הגראפיים המשוכללים, יחד עם התפתחות האמנות והתקשורת החזותית הביאו לכך שכל גורם רציני המצייר בימינו מפה מבליט בה את האלמנטים בהם הוא מעוניין, ועושה זאת בצורה מאד משכנעת.

הכרטוגרפיה המודרנית, לאחר שהשיגה דיוק מלא בתיאור פני השטח, יכולה להניח כי קורא המפות הממוצע כבר מזהה בקלות את האיזור המתואר. היא יכולה להשתמש בהנחת מוצא זאת כקרש קפיצה להצגת של פני השטח באופן מקורי, למען המחשת עובדות מסוימות.

אחת הדוגמאות הנפוצות היא יצירת מפות שמבליטות את המימד האנכי של פני הנוף מעבר לשיעורו היחסי במציאות. המידע הסטטיסטי הרב שהצטבר מאפשר מפות בהן מבליטים את היחידה הגאוגרפית הרצויה, מדינות לדוגמא, על פי הגודל היחסי של נתון מסוים. לדוגמא, במפה שמתארת את גודל האוכלוסייה בעולם יופיעו סין והודו כגדולות פי כמה מגודלן הממשי. סגנון שלישי, של מפות תיירותיות בעיקר, הוא הפיכת צורת השטח לרקע שעליו מעלים דימויי אטרקציות שונים.

אלכסנדר דוגין כותב כי הגיאופוליטיקה היא בעלת מקום מיוחד בין המדעים המודרניים. מושגים גיאופוליטיים הפכו לגורמים העיקריים בפוליטיקה המודרנית עוד לפני זמן רב. הם בנויים על עקרונות כלליים המאפשרים לנתח בקלות את המצב של כל מדינה ואזור מסוימים. הגיאופוליטיקה במתכונתה הנוכחית היא ללא ספק מדע חילוני. אבל אולי, בין כל המדעים המודרניים, היא מקיימת את הקשר הגדול ביותר עם מסורת ומדעי המסורת. הגיאופוליטיקה המודרנית היא תוצר של השתחררות משליטה דתית במדע המסורתי של הגיאוגרפיה מקודשת. לעתים קרובות היא מדורגת כ"פסאודו-מדע''. כיוון שהחילון שלה אינו כה מושלם ובלתי הפיך, כמו במקרה של כימיה או פיזיקה. הקשר עם הגיאוגרפיה המקודשת עדיין נראה לעין למדי. הגיאופוליטיקה נמצאת במקום ביניים בין המדע המסורתי של הגיאוגרפיה המקודשת  למדע הגיאוגרפיה המודרנית.

הגיאוגרפים המודרנים מודעים לכך שהדת יכולה להיות נקודת מוצא לבניית זהות אתנית ולאומית, ובאידיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית יש השפעה רבה למיקום. האמונה הדתית עשויה עשויה להשפיע על אופן השימוש במרחב הציבורי כולו. הגיאוגרפים מוצאים כי מרחבים דתיים מודרניים רבים חורגים ממסגרת המרחבים הרשמיים המסורתיים של מקומות פולחן. אחד התחומים החדשים במחקר על הקשר בין גיאוגרפיה ודת בוחן את עליית הפונדמנטליזם הדתי. תהליכי ההגירה יצרו גם שינויי נוף, כיוון שיש קהילות מהגרים רבות שמוגדרות על ידי הדת. מחקרים בתחום זה מנתחים את השינויים באוכלוסייה הפונדמנטליסטית בעולם המערבי, ואת  השפעתה על עיצוב המרחב. מקומות ציבוריים בלתי מוגדרים על ידי הדת בעבר הלא רחוק, וביניהם העיר, השכונה, הרחוב, בתי הספר, וחללים ביתיים רבים, ובמקביל מרחבים בתקשורת ובכלכלה, הפכו למתחמים יומיומיים שמשלבים פרקטיקה דתית באורח לא פורמאלי. כך נוצר חיבור הדוק עם המפות הקוגניטיביות.

מפות מהוות אמצעי רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע משולבת עם תפיסת העולם של יוצריהן. למרות שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, הוא עודנו נתון לציווי של עיצוב אסטתי. גם מפות מדויקות מייצגות על כורחן נקודת מבט פרשנית ומגמתית.

המפות המואנשות מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם. מפות אלה נוצרו בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות  האדם. נדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. אך הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.
המפות המואנשות המוקדמות הן מפות הכוכבים המזוהות עם היקום כולו, ומפות העולם של ראשית הנצרות. מהן התפתחו בהדרגה מפות מואנשות של ארצות ויבשות. אטלסים של מפות אלה זכו להצלחה רבה. קריקטורות פוליטיות מעוצבות לעיתים כמפות מואנשות.

אישה שקועה בקריאת מפת הטיול באמצע הרחוב

מפה תיירותית של סין עם אטרקציות מפורסמות

המפה הקוגניטיבית היא איור, שמשלב בין הסביבה הפיזית למנטלית

מפת קווי המטרו של טוקיו בסגנון קוגניטיבי ואמנותי

השילוב בין המפה לאמנות במפת העולם של פטולמי,

שהיתה המקובלת ביותר עד לעידן המודרני.

מפת ארץ הקודש מאת סבסטיאן מונסטר, מהמאה ה-16.

במפה משולבים איורים רבים להמחשת הנוף האנושי.

סמלי מיקרא של מרכיבי העיר המודרנית הבסיסיים,

אשר באמצעותם אפשר להרכיב מפות ערים.

מפת עולם אילמת עם מיקרא למילוי עצמי

הכותל המערבי בירושלים הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים.

בצד שמאל למעלה נראים מסגד עומר וכנסית הקבר.

מבנה הקעבה במכה, שבמרכזו האבן השחורה.

המוסלמים ברחבי תבל פונים לעברה בעת תפילתם.