ישובי לב הגליל העליון

ישובי לב הגליל העליון

בתצלום נראים ישובי לב הגליל העליון, בין מירון במזרח לכפר ורדים במערב, עם פקיעין במרכז. התצלום מפריך את התפישה הקיימת כאילו הגליל העליון הוא אזור נידח ובלתי מיושב. לב הגליל העליון מאוכלס בצפיפות, ברובו על ידי ישובים פרבריים של מגזרי המיעוטים. הישובים המרכזיים בתצלום מתפרשים בשתי רצועות בכיוון צפון-דרום, שמקיימות בתוכן רצף אורבאני. משמעות הרצף האורבאני היא של רצף בנינים שמחבר בין הישובים השונים, בדומה לרצף שקיים לדוגמא בגוש דן בין רמת גן לגבעתיים.

בשולי השטח הבנוי, שמאופין בנקודות אפורות צפופות, יש גם שטחים בצבע חום בהיר, שאינם נראים היטב בתצלום של כל ישובי הגליל העליון, שמופיע במסגרת מימין. בלב הגליל העליון יש עדיין שטחים חקלאיים רבים בשולי הישובים, של שדות וטראסות. שטחים אלה נכבשים על ידי ההתישבות הפרברית, על פי הדפוסים שקיימים במושבים ובקיבוצים, אם כי באורח פחות מתוכנן. רוב השדות שעליהן נבנים בתי מגורים שייכים למשפחות שהשדות בבעלותן, והתפשטות הבניה מבנין בודד לקבוצת בנינים, וממנה לשכונת מגורים, נעשית על בסיס חמולתי.

רצועות ישובי המיעוטים הן:

פסוטה, חורפיש, בית ג'ן

מעלות תרשיחא, יאנוח ג'ת, פקיעין, כיסרא סומיע
בישובים אלה, כמו ביתר ישובי המיעוטים בגליל העליון והתחתון, אין כמעט מקומות עבודה, וגם החקלאות הפכה להיות משנית. במציאות של דרכי התחבורה המהירות והמרחקים הקצרים, יחד עם היצע זול של קרקעות לבניה, בהיתר או בלי היתר, עדיף לבנות במקום מרוחק מעט ממרכזי התעסוקה, לנסוע אליהם ברכב פרטי הלוך וחזור מידי יום, ולנהל אורח חיים כפרי-פרברי.

השטחים הירוקים שבין רצועות הישובים הם של רכסי הרים וואדיות שבהם הבניה היא בלתי אפשרית. עם זאת, גם באזורים אלה נסללו כבישים מודרניים, אשר לאורכם מתפתחות רצועות בניה. המרחקים בקו אוירי בין הישובים שביניהם נסללו הכבישים הם בדרך כלל מאות מטרים אחדים, כך שסביר להניח שבמהלך השנים הקרובות יהפכו גם הם לגוש אורבאני אחד. 

בין ישובי המיעוטים הוקמו ישובים קהילתיים יהודים אחדים, שגם הם ישובים פרבריים לכל דבר, שהגדול בהם הוא כפר ורדים. צפונית מזרחית לו נמצאים הישובים הקהילתיים חוסן וצוריאל. יחד הם יוצרים ''חיץ'' בין ישובי המיעוטים פקיעין, תרשיחא, יאנוח וחורפיש. החיץ הוא פיקטיבי, כיוון שישובי המיעוטים צמחו למימדים כאלה שהם מכתרים ומקיפים את הישובים היהודים. הישובים הקהילתיים בגליל, שחלקם נקראים מצפים, הם חלק מתוכנית התישבות משנות ה-1980, שנועדה להתגבר על הירידה בגודל האוכלוסיה היהודית באזור. כמו שניתן לראות בתצלום, ועל סמך נתונים דמוגרפיים, הירידה לא פסקה אלא הואצה. בהיעדר מדיניות תכנון ואכיפה ממשלתית המשיכו ישובי המיעוטים להתפתח ולהתפשט לכל עבר, בזכות הקרקעות ומיומנויות הבניה שלהם. יתר על כן, הישובים הקהילתיים גרמו לתוספת בניה נכבדה באזורים שנחשבו לירוקים, והביאו בכך לדלדול משמעותי של השטחים הירוקים הפתוחים.

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל, וסדרת התצלומים בנושא שמתפרסמת כאן היא מקורית ומאירה אותו באופן שלא נעשה עד כה. במשרדי הממשלה ובאקדמיה יתכן ומודעים לתופעה, אך מכאן ועד פרסומה בציבור ארוכה הדרך, ומזה שנים רבות רבות שמפות הישובים הרשמיות שנועדות לציבור הרחב לא עודכנו. מפות הן מטבען מגמתיות על פי עריכתן, והמפות שמתפרסמות בתקשורת הישראלית מבליטות בדרך כלל את המגזר היהודי. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לפוליטיקאים לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות עיניהם.