גסטון בשלארד, שהיה לוחם במלחמת החפירות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, כתב את מחקרו 'אויר וחלומות' לאחר המלחמה, בעידן תור הזהב של ספינת-האויר. הפרק הראשון והחשוב ביותר, אודות 'חלום המעוף', מרבה לעסוק בחווית הריחוף הפנימי, אותה חוויה של התרוממות הרוח שאחזה באנושות לנוכח הפלא הטכנולוגי של ספינת-האויר, ואשר השלכותיה על גרמניה תוארו לעיל.
בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האוירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.
שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.
אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.
גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האוירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אוירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.
חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.
אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.
דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.
עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האוירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.
כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''
בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.
באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אוירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.
האידיאליזם האוירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.
כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.
לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:
היא היתה לעיתים מטפסת
על סולמו התלול של חרטום עננים,
עד לראש דמוי המקור של ענן נישגב.
וכמו על גב דולפין,
רכבה ושרה באויר חסר החופים, מעבר לזמן,
עוקבת אחר ערוצי הברק המתפתל כשרף,
היא אצה על רציפי הרוח.
לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.
הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר. כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:
התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!
האח! האח! להתעוררות ההנאה
העוטפת אותי כהילת אור,
ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.
אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''
המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':
ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,
המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,
היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,
לאפשר לה להצטרף למקהלתם.
עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.
אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.
פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''
זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.
בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האוירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.
שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.
אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.
גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האוירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אוירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.
חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.
אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.
דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.
עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האוירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.
כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''
בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.
באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אוירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.
האידיאליזם האוירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.
כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.
לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:
היא היתה לעיתים מטפסת
על סולמו התלול של חרטום עננים,
עד לראש דמוי המקור של ענן נישגב.
וכמו על גב דולפין,
רכבה ושרה באויר חסר החופים, מעבר לזמן,
עוקבת אחר ערוצי הברק המתפתל כשרף,
היא אצה על רציפי הרוח.
לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.
הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר. כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:
התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!
האח! האח! להתעוררות ההנאה
העוטפת אותי כהילת אור,
ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.
אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''
המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':
ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,
המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,
היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,
לאפשר לה להצטרף למקהלתם.
עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.
אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.
פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''
זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.
תגובה 1:
אכן מרתק אבל אין מצב שמאייתים את שמו של שלי כ"שאלי". בתור בוגרת תואר שני לספרות אנגלית, אני חייבת הלעיר על כך. זה פשוט שלי, כמו ששומעים ולא "שאל" עם "א". השירים של שלי ושל חבריו הרומנטיקנים הם כמו לצפות צפייה ישירה בטבע עצמו. הטבע כל כך חשוב בשירה שלהם, שהוא גיבור בפני עצמו.
הוסף רשומת תגובה