הנאצים התבססו על רגש הפחד במדיניות הפנים והחוץ. תחושות הפחד, החרדה, והאימה, שחשו בני האדם כולם חיילים ואזרחים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו נקודת המוצא לתעמולה של היטלר בימי השלום של אחרי המלחמה. לאחר שהוא ביסס את הפחד כרגש קיומי בסיסי, הוא המיר אותו, באמצעות עיקרון "הילחם, ברח או קפא", לתעמולה של הרתעה והפחדה, במדיניות הפנים והחוץ.
תעמולת ההרתעה היתה בשימוש אינטגרלי, ותנאי הכרחי לפעילות המשטר. הנאצים הפנימו את העיקרון בשיטתיות ובהתמדה, במטרה להכין את העם הגרמני לעימות כולל. לכן ההפחדה לא היתה אמצעי תעמולה נאצי ישיר, בניגוד לדעה המקובלת. הם העדיפו שכנוע פסיכולוגי, באמצעות רעיונות מרומזים, במטרה לפנות לרוב הא-פוליטי באוכלוסיה. סרטי הבידור היו כלי תעמולה מרכזי למשיכת תשומת הלב מטרדות היומיום, אך המשאבים העיקריים לתמיכה במתח הנפשי הלאומי הושגו באמצעות תמונת עולם מוגבלת, שראתה ביהודים אויב בלתי נגמר. התודעה הטבטונית התעוררה לחיים באמצעות למידה במעורבות נמוכה, מתחת לסף התודעה, באמצעות חזרה על סיסמאות קליטות. היטלר עצמו ראה בתעמולה סוג של גסות רוח. הפניה שלו היתה ישירות לרגש הנקמה, לתחושת חוסר השיוויון, ולהבדל בין טוב לרע. לכן הפרודיה העצמית לא הרתיעה אותו. באמצעות חידוד הניגודים התעמולה מאפשרת בחירה נטולת ספקות, גם אם היא מופרכת. כל גרמני נירשם לפעילות פוליטית כלשהיא, והגרמנים נלחמו למען היטלר עד הסוף המר. כחלק מתהליך ההעצמה שעבר העם הגרמני, עלתה גם רמת הציפיות שלו מהמשטר, והוא היה מוכן לשתף פעולה במניפולציות. המותג הנאצי התבסס על עוצמה. כה חזקה היתה תחושת העוצמה הצבאית שהקנתה התעמולה, בעיקר באמצעות האמונה בנשקי הפלא, עד שחזית העורף לא התמוטטה עד הרגע האחרון. זאת בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שבה העורף היה הנקודה החלשה. שיקולי הרווח וההפסד זוהמו באמונה עיוורת בהיטלר.
באמצעות האהבה לקולנוע של הנוער הגרמני כבשו הנאצים את רגשותיו ויצרו את כוחם האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה. המתקפה התעמולתית התחילה בשנת 1934, באמצעות שעת חובה קולנועית אחת לשבוע בבתי הספר, שבה הוצגו, בהוראת גבלס, סרטים בעלי ערך פוליטי. התפישה החינוכית היתה שעל בתי הספר להיות פתוחים לשכנוע אידיאולוגי, וכי אין אמצעי טוב יותר לכך מאשר הסרטים. שעת הקולנוע התרחבה למערכי שיעור, באמצעות ''המשרד לסרטים חינוכיים'', שהיו לו סניפים בכל רחבי גרמניה, ותוך כשנתיים צייד יותר מ-70,000 בתי ספר ואוניברסיטאות בכל הדרוש. הרוב המוחלט של הסרטונים היו למעשה תעמולה שנועדה להכשיר את הנוער למלחמה. היה זה חינוך צבאי, בשיתוף הצבא. התרומה הישירה של גבלס היתה תוספת הקרנת חובה של סרטי תעמולה ארבע פעמים בשנה. אחרי יום הלימודים התחילה מתקפת התעמולה החשובה ביותר, ''שעת הקולנוע לצעירים'', שארגנה תנועת ''צעירי היטלר'' עבור חבריה אחת לשבוע, עם חובת נוכחות. הצפיה בסרטים אלה היתה חשובה מאד עבור גבלס. החל משנת 1937 ארגנה המפלגה הנאצית כנס שנתי בנושא קולנוע לנוער. דרישה מרכזית של אנשי חינוך היתה ליותר סרטי תעמולה מלחמתיים עם גיבורים. חברות סרטים הזדרזו לענות על הדרישה, ויצרו סרטים מתאימים.
הצעירים בגרמניה צפו בשפע של סרטים דוקומנטריים טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. הסרטים החשובים ביותר היו אלה של קרל ריטר, אשר זכה למעמד נכבד מאד בהיררכיה של UFA ובממסד התרבותי הנאצי. מכונת התעמולה של גבלס הפיקה סרטים דוקומנטריים בקטגוריה נוספת, של ''חינוך פוליטי''. הם היו בעיקר אנטי-בריטיים או אנטי-רוסיים. הם הוקרנו בעיקר בארועי תעמולה, או במפגשי צעירי היטלר. סרטים אלה ציירו את ''גרמניה הנציונל-סוציליסטית החדשה והחזקה'', שנלחמת ''באויב הישן והמושחת, היהודים והבולשביקים''. שולבו בהם הימנונים נאציים. אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים ביותר היה ''אירופה התעוררי'' [1937], אשר הציג את הסדר החדש מבית מדרשם של היטלר ומוסוליני, תקף את הסדר הפוליטי הבינלאומי של מדיניות הביטחון המשותפת, והכפיש את חבר הלאומים.
בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית היתה רבה מאד, ותהליך הדה-נציפיקציה בגרמניה היה בלתי אפשרי למעשה. עד כדי כך גדול היה כוחה של התעמולה בסרטים. באמתחתו של היטלר היה ארסנל גדול של כלי תעמולה, ועבור הצעירים הסרטים היו הכלי היעיל ביותר. הנאציזם נשען על אהבת הנוער לקולנוע, ויצר רשת מאורגנת שלכדה אותו. התהליך התחיל עוד בימי רפובליקת וויימאר, כיוון שהצעירים בתקופה זאת נעדרו הכוונה, ועתידם נראה לוט בערפל. לחלל הזה, שהיו לו משמעויות פוליטיות, נכנסו אנשי המכירות הנאצים ובראשם היטלר כמנהל השיווק הממולח. באמצעות הפניה לתאוות ההרפתקאות של הנוער כבשו הנאצים את רגשותיו וכוחו האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה.
מחקר שנעשה מגלה כי בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית על תלמידי בתי הספר בבלגיה היתה רבה מאד. במהלך הכיבוש הנאצי שררה בה תוכנית הלימודים הנאצית. התוכנית היתה מחוזקת בכ-300 סרטונים, באורך כ-10 דקות כל אחד, בכל תחומי החינוך. כולם היו ערוכים באופן מושך עין, במטרה לשבות את לב התלמידים. הם הוצגו בשילוב הרצאה מוקדמת, ולאחרי ההקרנה נערכה לתלמידים בחינה. לאחר חמש שנות כיבוש היתה השפעת סרטוני החינוך התעמולתיים כה רבה, שרבים מהתלמידים אימצו רעיונות נאציים. אם זאת היתה השפעת החינוך הנאצי על תלמידים במדינת כיבוש, נקל לשער, לפיכך, מה רבה היתה השפעת הנאציזם על הנוער הגרמני. כה גדול היה כוחה של התעמולה, עד שמהלך הדה-נציפיקציה החינוכי בגרמניה, עקירת העקרונות הנאציים מהתודעה, היה בלתי אפשרי.
התעמולה הנאצית לא נקברה בהריסות ברלין. היא ממשיכה להתקיים בתרבות הפופולרית בצורות שונות גם בימינו. מזכרות נאציות הן מוצר צריכה נפוץ בשווקי האינטרנט הגלובליים. הטוטאליות של מערכת הסמלים הזאת מסווה את המפלצת שעמדה מאחוריהם. הנאצים, לפיכך, הורישו לזיכרון ההיסטורי את תדמיתם באופן שבו חפצו. אנו רואים אותם באותו האופן שהם ראו את עצמם. כיום הם חלק מתעשית התרבות הפופולרית. הקולנוע בימינו הטמיע את הנאצים כחלק אינטגרלי. בסדרות סרטים נפוצות כמו ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס, מלחמת הכוכבים, וסדרות פעולה נוספות רבות, מופיעה דמות משנה נאצית, בעלת מאפיינים מובהקים. היא מייצגת את הרע, אך עושה זאת בדרך פארודית, באמצעות קווי דמות מוגזמים, באופן שמעורר כלפיה תחושת ביטול. הסרטים אמנם מציגים את הנאציזם במלוא אכזריותם, יותר אף מאשר נעשה במחקרים אקדמיים, אך הם משייכים אותם לעולם הדמדומים של הפנטזיה. הם מתקיימים כמיתוס הכרחי בדמיון הקולקטיבי, כמו הרומאים. מיתוס השואה והתקומה מחוויר לעומתו, כמו שחורבן בית שני מחוויר לעומת התיפארת הרומית. ברלין של ימי וויימאר השתדלה למחוק את זוועות מלחמת העולם הראשונה באמצעות החיים הבוהמיים. היא לא היתה ביטוי של קריסת מערכות, אלא מיתוג הגיוני מחדש של גרמניה. היה זה ניסיון להעביר את מרכז הכובד מהכלל אל הפרט. אך הדמוקרטיה לא שרדה מול מפלגה שפיתחה אידיאולוגיה של הישרדות. יש כאן גם לקח עבור מי שמנסים בימינו ליצור ''הנדסת שביעות רצון'' באמצעות תעמולה ופירסום. ההתנסות והתחכום מגיעים בעיסקת חבילה, ויחד הם יוצרים את החברה היצירתית המכובדת.
