השימוש בפתגם ''חפשו את האישה'' בחקר ההיסטוריה רווח בביוגרפיות של מנהיגים שונים, בעיקר עריצים, כאשר החוקרים מצביעים על התפקידים שמילאו נשותיהם בעלייתן ונפילתן של מדינות שונות. החיפוש אחר האישה מאחורי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מוביל את החוקר אל אישה אחת, שיותר מכל אישה אחרת השפיעה על גורל משטר זה. האישה היא האנה רייטש, אשר דמותה והקריירה שלה כטייסת ניסוי שימשו כמקור השראה ונדבך חיוני עבור המשטר.
האנה רייטש [1912-1979] התחילה את פעילותה כטייסת דאונים מצטיינת. היא שברה כארבעים שיאי עולם בענף הדאייה, במהלך קריירה ממושכת מאד של כחמישים שנה בענף זה, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. במקביל לקריירת הדאייה היא הפכה לטייסת ניסוי של מטוסי קרב נאציים, לפני ובמהלך המלחמה, בין היתר של מטוסי הקרב המתקדמים והחשובים ביותר.
האוטוביוגרפיה שלה, ''הטיסה היא חיי'', שעליה מבוסס במלואו פרק זה בספר ''שואה ותעופה'', מלאה בתיאורי טיסה מרתקים וייחודיים, שמעידים על כישוריה כטייסת. רייטש מרחיבה בתיאור חוויותיה בעת הטיסות ולאהבת הטיסה מוקדש רוב הספר. אך במקביל לומדים על נאמנותה העיוורת להיטלר ולמשטר הנאצי, אשר סיפקו לה את האפשרות לממש את אהבת הטיסה. האנטישמיות הגזענית המופגנת בגרמניה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי החיים היומיומי שלה, אינה זוכה בספר להתייחסות כלשהיא, לכן אפשר להבין מכך שהיא תמכה בה.
רייטש הפכה בהדרגה לאחד מעמודי התווך של המשטר, כיוון שתעמולת הישגי התעופה הגרמניים הייתה חלק בלתי נפרד מהדיקטטורה האווירית הנאצית. כאישה טייסת היא הפכה לאחד מסמלי התעמולה הבולטים ביותר ונסעה לסיורים בינלאומיים רבים כטייסת מפגנים, על מנת לטפח קשרי חוץ.
האנה רייטש הייתה דמות נערית נמוכה ורזה, בעלת מראה פנים והופעה נאים אך שכיחים בתוויהם. היא היתה חשובה ומפורסמת הרבה יותר מאשר כל טייסת אחרת בעולם, כולל אמליה ארהרט האמריקנית שזכורה היטב מאותה תקופה. ארהרט הייתה כוכבת תיקשורת עולמית ולמעשה הכתיבה את סדר היום התיקשורתי העולמי בטיסותיה הנועזות. לאחר שארהרט נעלמה באוקיאנוס השקט, בעת טיסה בשנת 1937, נותר חלל ריק. רייטש הפכה עקב זאת לטייסת, אולי גם האישה, המפורסמת ביותר בעולם.
למרות שהשתייכה למפלגה הנאצית, שהיתה ימנית ושמרנית בדעותיה כלפי הנשים, היא הייתה בהתנהגותה דעתנית, שוברת מוסכמות, מעוררת השראה ויוצרת מחלוקת. היא הייתה דמות אישה גדולה מהחיים, אשר שאפה למימוש עצמי מלא ולפריצה מעבר למגבלות. במידה מסוימת היא נסחפה מתוך כך ברוב התלהבות במסלול מהיר מידי שהפך להרסני עבורה. היא נחרתה באופן זה בזיכרון ההיסטורי.
האנה רייטש השפיעה על דעת הקהל העולמית הליברלית, על הציבור הגרמני ועל הצמרת הנאצית הפנאטית גם יחד. היא אחזה במקל בשתי קצותיו. מצד אחד זכתה להכרה והוקרה בינלאומית כשגרירה להמונים של עולם התעופה. במקביל היא היתה בחוד החנית של פיתוח כלי הנשק הסודיים בצבא הנאצי. היה זה שילוב יוצא דופן שלא היה לו אח ורע בגרמניה הנאצית, אשר שהציב אותה בעמדת שליטה מצוינת של אפשרות לרשת את מקומו של היטלר, יחד עם בן זוגה מפקד הלופטוואפה ריטר וון-גריים, מחליפו של הרמן גרינג בשלהי המלחמה.
יותר מכל פרט ביוגראפי אחר, משמעותית היא העובדה שהקריירה האישית שלה שיקפה בדייקנות את כל קורות הרייך השלישי: בתחילת דרכה, בראשית שנות ה-1930, היא הייתה תלמידתם האישית וידידתם של אחדים מאבות ספורט הדאייה בגרמניה, ספורט שהיה החוליה המקשרת בין התעופה הצבאית של מלחמת העולם הראשונה לתעשייה האווירית הענקית וחיל האוויר שהקימו הנאציזם. בהמשך הקריירה, בסוף שנות ה-1930, היא הפכה לטייסת ניסוי מצטיינת של ארנסט אודט, ראש מחלקת הפיתוח של הלופטוואפה, בתקופה של הקמת והתעצמות הלופטוואפה. בתחילת שנות ה-1940, בשיא המלחמה, היא הייתה מעורבת בפרוייקטים תעופתיים שאפתנים אחדים שנועדו למוטט את בעלות הברית. לקראת סוף המלחמה, כשגרמניה הנאצית קרסה, היא הקימה את טייסת המתאבדים הנאצית, במטרה להשתמש בטייסים כדי להטיס פצצות מונחות. היא ערכה את הטיסה האחרונה אל הבונקר של היטלר בברלין בימים האחרונים של המלחמה והייתה לאחת העדות הבודדות לימיו האחרונים. לאחר המלחמה היא הפכה למושא הערצה של הניאו-נאצים, שהטיסה האחרונה שלה לברלין הייתה המפתח לתיאורית הקונספירציה שלהם, אודות הישרדותו של היטלר. למרות שנותרה אוהדת מוצהרת של הרייך השלישי לאחר המלחמה, פעילותה הבינלאומית בענף הדאייה יצרה עבורה קשרים עם מנהיגי תבל, דבר שתרם רבות לשיקום מעמדה הבינלאומי של גרמניה.
מכיוון שבמובנים רבים הייתה רייטש דמות מופת של אישה גדולה מהחיים, טייסת אמיצת לב שבזכות עוז רוחה נפתחו אפיקים חדשים בתעופה, מהווה האוטוביוגרפיה אתגר בפני הגישה הביקורתית כלפי הנאציזם. הפיתרון לחידת דמותה נמצא במכלול הסיבות החברתיות לעליית הנאציזם. היא לא הייתה פנאטית. כמו רוב אזרחי גרמניה היא התלבטה לגבי ההזדהות המלאה עם המשטר. לא ברור אם אירועים בולטים שהיו צריכים לשמש כתמרורי אזהרה אישיים כמו תורת הגזע וחוקי נירנברג, הפרת חוקי וורסאיי וכיבוש צ'כוסלובקיה, ליל הבדולח והפיתרון הסופי, היו חלק מתפישת עולמה האידיאולוגית, או שהיא ראתה בהם ''הכרח'' בלבד. היא הייתה שייכת ל''דור המדינה'' של המשטר הנאצי. התפתחותה האישית כאדם וכטייסת היתה כרוכה בהתפתחות המשטר הנאצי. אהבת הטיסה השתלבה אצלה עם פטריוטיות גרמנית, הערצה להיטלר מנהיג האומה, יחד עם טובות ההנאה האישיות הרבות שנבעו מרוח ההתנדבות שלה למשימות מסוכנות. כטייסת ניסוי היא הייתה לכודה בתהליך שבו נותרו בחיים המעטים והטובים ביותר בלבד.
האנה רייטש כתבה את ''הטיסה היא חיי'' על פי סדר כרונולוגי. כל פרק מתאר שלב נוסף בחייה. כתוצאה מכך רייטש מתארת את הצד הטכני של כל טיסה חשובה. בנוסף, היא מתארת את הנוף, את רגשותיה ואת דעות הסובבים אותה. הסך הכל הוא מאד אישי וקשה להפרדה למרכיביו. מסיבה זאת כנראה רייטש לא זכתה עד כה לתשומת לב ראויה מצד חוקרי המשטר הנאצי.
אפשר ללמוד על עולמה של רייטש מתוך הפרק בסיפרה שעוסק בשיחות עם היינריך הימלר מפקד האס.ס. רייטש ניהלה עימו, במהלך המלחמה, שתי שיחות ארוכות ביחידות. הראשונה שבהן הייתה מיד לאחר שהחלימה מהפציעה הקשה שנגרמה לה בשנת 1942, במהלך טיסת ניסוי במטוס ה''קומט''. מטוס הקומט היה מטוס רקטי מהיר מאד, מסוכן לטיסה, שנועד להמריא לגובה רב במהירות רבה מאד ולאחר מכן, באמצעות תמרוני דאיה, לתקוף מגבוה ובמהירות את מטוסי בעלות הברית. רייטש היתה טייסת הניסוי הראשית של הפרויקט. בעקבות תאונת הטיסה היא אושפזה בבית חולים למשך חדשים אחדים.
הימלר שלח לה מכתבי איחולי החלמה רבים והיא נסעה אליו על מנת להודות לו. היא התארחה אצלו למשך שעות רבות והתרשמה לחיוב מאופיו הידידותי ומהתעניינותו בעיצוב. היא הייתה כנה עימו וגילתה את דעתה שכמו רבים בגרמניה, היא אינה מסכימה עם צעדיו בשני תחומים מרכזיים: היחס לדת והיחס לנשים. הימלר השיב לה באריכות בשני הנושאים. הוא תקף את הדת הנוצרית על צביעותה, אך לא הצליח להשיב עניינית על טענותיה בדבר זכותו של כל אדם לחופש דתי. לגבי אי השיוויון לנשים בגרמניה הנאצית, שהתבטא בתעמולה של תפקיד האישה להוליד ילדים אריים, הוא טען שמדובר באי הבנה וסילוף של עמדותיו וכי הוא עומד להקים חיל של נשים קרביות, שיוכיח כי הוא חותר לשיוויון בין המינים. נושא היחס ליהודים כלל לא עלה בשיחה.
באוקטובר 1944 האנה רייטש שוחחה ביחידות עם היינריך הימלר אודות ''הפיתרון הסופי''. נודע לרייטש על הנושא באמצעות ידיד, לאחר שבעלות הברית שלחו חוברת מיוחדת לשגרירויות גרמניה ברחבי תבל, בה תוארו הפנים המזוויעות של גרמניה הנאצית. הידיד פגש ברייטש במועדון הטייס בברלין. הוא זרק את החוברת על השולחן והטיח בפניה: ''אם את רוצה לדעת מה שקורה בגרמניה תיראי את זה!'' רייטש הציצה בחוברת, שתיארה את תאי הגאזים ושאלה בזעם: ''ואתה מאמין בזה? במלחמת העולם הראשונה תעמולת האויב תיארה את החייל הגרמני בכל הברבריות שניתן להעלות על הדעת. עכשיו זה הגיע לתאי גאזים!''
הידיד אמר כי דעתו דומה לשלה, אך ביקש ממנה בכל זאת לברר את הדבר אצל הימלר. רייטש התקשרה להימלר והשיגה אישור לבקר אותו במטה שלו בחזית המזרחית. כשהגיעה לשם הניחה את החוברת בפניו, ושאלה: ''מה אתה אומר על כך רייכספיהרר?'' הימלר הרים את החוברת ועילעל בדפים ואז, בלי שינוי בטון הדיבור הוא הרים את מבט, בחן אותה בשקט, ושאל: ''ואת מאמינה בזה, פראוליין האנה?'' רייטש ענתה: ''לא, כמובן שלא, אבל אתה חיב לעשות משהו נגד זה. אתה לא יכול לתת להם לפרסם זאת על גרמניה''. הימלר הניח את החוברת על השולחן, הביט בה פעם נוספת ואמר: ''את צודקת''.
רייטש הסתפקה בתשובה זאת וחזרה מיד לטיסות הניסוי שלה. לגבי הימלר היה, כנראה, בחוברת זאת גם משום תמרור אזהרה. הוא הבין כי הפיתרון הסופי, שנוהל בחשאיות רבה ביותר, התגלה לבעלות הברית. במקרה של תבוסת גרמניה הנאצית הוא יהיה לפיכך הראשון שאת ראשו הם יבקשו. הוא התחיל להאט את הפעלת מתקני ההשמדה ושלח חלק מהיהודים למחנות כדוגמת ברגן-בלזן, שם הם שהו בתנאים מחרידים עד לסוף המלחמה. מעטים מהם שרדו את השואה.
