צורת T-O בצילומי ארץ ישראל המוקדמים

צלמי ארץ ישראל הראשונים, שפעלו בסביבות מחצית המאה התשע-עשרה, זוכים כיום למחקר רב, בזכות היותם חלוצי התחום. הידוע מכולם בימינו הוא דה פרנג'יי, שעבודותיו נחשבות יצירות אמנות יוקרתיות. 

קיימים ניסיונות שונים לסווג את עבודותיהם, וביניהם השפעת הדתות השונות על בחירת נושאי וקומפוזיציות הצילום שלהם, והשפעות נוספות כמו המסחור והקולוניאליזם. אצל כל הצלמים בולטת ההעדפה לצילום האתרים הקדושים בירושלים, והצילומים נראים דומים למדי אצל כולם. הארץ הדלה ותושביה אינם זוכים כלל לתשומת לב הצלמים הראשונים. המתח הברור בין האתרים הקדושים לבין הדלות שבצידם אינו קיים. זאת למרות שמי שטייל בארץ באותם ימים, כמו הסופר מארק טוויין בשנת 1867, ראה בניגוד זה חוויה מרכזית. 

הצילום איתגר את עולם האמנות כשפה חזותית חדשה, שהחייתה את הויכוח על עליונות התמונה לעומת הטקסט. הציפיות מהמדיום החדש היו גבוהות, אך גם סותרות: מצד אחד ציפו שהתצלום יראה את המציאות כמות שהיא. מצד שני, התצלום סחפו לעיתים את הדמיון הרבה יותר מאשר מכחולו של הצייר. שארל בודלר, מבקר האמנות החשוב ביותר של אמצע המאה התשע עשרה, לא נסחף אחר ההתלהבות ההמונית מהמדיום החדש, אשר היו רבים שטענו כי הוא יחליף את האמנות, מכיוון שממילא יעודה הנעלה ביותר הוא לתעד את הטבע. לדעתו, פלישת הצילום לשטחי האמנות הביאה לאובדן הנשמה היתרה הקיימת בכל יצירת אמנות של אמן ראוי לשמו, שבכשרונו מביא ערך מתווך חיוני. 

אחד הערכים המתווכים החשובים הוא ההאנשה, שהיא היכולת לראות בעצמים שונים דמות אדם, ובפרט פנים אנושיות. זאת היא אחת התכונות הרווחות ביותר בקרב המין האנושי, ויש לה ביטויים נפוצים באמנות. 

אחד מביטויי ההאנשה החשובים ביותר בתרבות היא מפת העולם בצורת T-O, שהיתה תמונת העולם הידועה היחידה עד המאה השש-עשרה. הצורה מאגדת בתוכה את מפת העולם, פני האדם, ישוע על הצלב, העיר מוקפת החומה, ועוד, בסכימה פשטנית אחת, ברוח האמונה הנוצרית. 

מפת T-O מימי הביניים

צלמי ארץ הקודש הראשונים, אשר היו מוגבלים על ידי הציוד המסורבל, תנאי המסע הקשים, הפורמט השחור-לבן, ותחושת השליחות, התבססו על קומפוזיצית ה- T-O בצילומיהם, כאמצעי מרכזי להעברת מסרים. מדה פרנג'יי ועד מקדונלד, כשלושים שנה אחריו, ניתן לראות בברור קומפוזיציה זאת בצילומים רבים מאוד, באופן שמבליט את נושא הצילום על פי מסורת זאת. 

ארץ ישראל הארצית, הדלה והשוממה מכל הארצות כמעט, שנגלתה לעיני הצלמים, הייתה ביטוי מאכזב ביותר של ארץ הקודש השמיימית שאותה למדו להכיר מכתבי הדת. השילוב המאתגר והמרתק יצר צורך אינסטינקטיבי באימוץ נקודת מבט ייחודית אחת, שהפכה למכנה המשותף של צילומים רבים מאד. נקודת מבט זאת היא צורת T-O של הקומפוזיציה, שמתבטאת בצילומים רבים מאוד. 

תפיסת המציאות של האדם המערבי מעוגנת גם כיום, במידה רבה, בצורת ה T-O, בין היתר בזכות דמיונה לחפצים שימושיים רבים, לדוגמא הפטיש והמצלמה. על אחת כמה וכמה נכון היה הדבר באמצע המאה התשע-עשרה, כשעידן התגליות היה עדיין בעיצומו, וחלקים רבים מהעולם טרם מופו באופן מדעי. 

לכן, הביטוי היחודי של ארץ הקודש באמצעות הצילום, שנבחר באופן אינטואיטיבי על ידי הצלמים, היה של קומפוזיציה בצורת T-O: במחצית חלקה העליון תמיד מופיע נושא נשגב, לדוגמא חומות ירושלים. במרכז החלק התחתון מופיע הנושא הנחות יותר, בדרך כלל אדם, חורבה, שביל, או עץ. התוצאה יצרה מיד, בעיני המוני הצופים בארצות המערביות, את ההקשר הדתי. 

במובנים רבים היה זה בניגוד למהפך החילוני שאיפיין את המחצית השניה של המאה התשע עשרה, שהתאפיין באמנות האימפרסיוניסטית, אשר שברה מוסכמות של קומפוזיציה, צורה וצבע. 

הצלמים העניקו פרשנות אישית לקומפוזיצית ה-T-O מבלי לחרוג מעקרונותיה. פרשנות זאת התבטאה במידת הדיוק הגיאומטרי של קווי החיתוך, כמו שנראה להלן, באמצעות ניתוח הקומפוזיציה של צורת ה- T-O בתצלומים אחדים.

התמונה המפורסמת של גירו דה פרנג'יי  משנת 1844 היא אחת הראשונות של ירושלים במבט מחוץ לחומות. בתמונה רואים את קו החומה, ואת נקודת היציאה משער יפו, שיוצרים ביחד צורת T-O סכמטית. כאשר מותחים את הקוים האופקי והאנכי בסרגל, רואים שהם נפגשים בדיוק במרכז הגיאומטרי של התצלום. הפרשנות  של דה פרנג'יי לקומפוזיציה T-O היא לפיכך מחמירה, הן ממבט ראשון, ועוד יותר לאחר ניתוח גיאומטרי. היא מבטאת בדייקנות את תחושת הקדושה של המקום.

בתצלום של דה פרנג'יי ''כנסיית הקבר'' [1844] קו הרוחב של הקומפוזיציה, שהוא משקוף השערים, הוא מעט מעל למרכז התמונה, ומבטא בכך את החשיבות הרבה של המקום. קו הגובה, שהוא העמוד שחוצץ בין השערים, נמצא בדיוק במרכז.

ד''ר קית' צילם את ''חורבות עתלית'' [1844] כאשר קו האופק של הים, שנושק באופן כללי לקו העליון של החורבות, נמצא בדיוק בגובה החצי של התמונה. החלל הכהה במרכז החלק התחתון של התצלום מוגדר משמאלו בקו המרכז על ידי הקיר האנכי. בדרך זאת, צורת ה- T-O מסמלת את האמונה הנוצרית בנופים חילוניים.

בתצלום של פרית', ''ירושלים, דרום העיר כשדה בור'' [1858], צורת ה-T-O מתגלה מיד לעין המאומנת, למרות שהיא חבויה וסמלית יותר. בסיס הבתים שמתחת למסגד הוא קו הרוחב, והבקעה הקטנה, עם האדם המקומי שניצב בתחתית התצלום, היא קו הגובה.

תצלומו של בדפורד, צלם המשלחת של הנסיך מווילס, ''ירושלים במראה מהר הזיתים'' [1862] מציג תפיסת עולם רחבה יותר מאשר של הצלמים המוקדמים, אך הסך הכל דומה מאד. הקו האופקי בקומפוזיציה נמצא מתחת לחומות העיר ירושלים, על השביל שעולה אליהם, ואינו נראה בתמונה זאת בגלל הקו מעליו. הקו האנכי במרכז אינו מוגדר במפורש. הוא מתבטא בשביל שיורד למרכז התמונה, עם חורשת עצי זית לצידו.

מקדונלד היה הצלם ששכלל לכדי שלמות את צורת T-O, וביטא אותה באורח מובהק בתצלומיו הידועים. בצילום ''שער שכם'' [1865] קו הרוחב עובר על החומה במחצית גובהה, וקו הגובה ניצב בדיוק מרכז השער. צילומים נוספים של מקדונלד חוזרים על הקומפוזיציה המדויקת.

קומפוזיצית ה- T-O מופיעה גם בצילומים רבים של הכותל המערבי, כמו תצלומו של ברגהיים ''תפילה ליד הכותל המערבי'' [1870]. קו האבנים יוצר את קו הרוחב, והדמות המתפללת המרכזית את קו הגובה אשר במרכז התמונה.

קיימת גם קומפוזיצית T-O הפוכה. היא אופיינית לתמונות שבהן החלק התחתון חשוב יותר מאשר החלק העליון, כמו בתמונות משפחתיות. לדוגמא: ''משפחה בארץ הקודש טוחנת חיטה'', מתוך סדרה חינוכית של תמונות סטריאוסקופיות, שהופצה בארה''ב בשנות ה-1920.