דימוי ניצולי השואה בחברה הישראלית מעולם לא היה מזהיר. נהפוך הוא, בתרבות הפופולרית הדימוי של ניצול השואה הוא של בן אדם ירוד, לעיתים שבר כלי ולעיתים בוגר סטאלאג. למדורת דימוי השלילי נוצק שמן רב באמצעות היצירות הספרותיות והקולנועיות אודות משתפי הפעולה, שהפכו באמצעותן לסטארים יודעי כל.
הנאצים היו אמני ההונאה, ההכחשה והשקר. כל תאור של העוול שגרמו נעשה במאמץ רב, ויש בו מידה של תעתוע. קשה להאמין לזכרונות הקשים, גם מכיוון שנמחקו בשיטתיות כל העדויות המוחשיות. לכן חשובה מאד האבחנה כי דימוי ויצוג ניצולי השואה בחברה הישראלית הוא הנושא המרכזי, ואילו יצוג הקאפואים הוא נגזרת שולית שלו בלבד.
לניצולי השואה בישראל נעשה עוול תדמיתי. את סיפורי הקאפו יש להביא כמדגישים עוול זה בלבד. הנושא של ''משתפי פעולה'' הוא נדוש. משתפי פעולה קיימים בכל העמים, והם בעלי מאפיינים דומים. הנושא של ניצולי השואה כגיבורי על הוא חשוב ומעניין עשרות מונים.
הסכסוך הישראלי-ערבי נחשב כמייצר שיח מרכזי בנושא השואה. אך כקטליזטור הוא גם סותר את המסקנה והתקווה כי היצירות בנושא זה בישראל הם קרש קפיצה להתמודדות יותר מעמיקה. תובנת ''חוסר הפיתרון'' של סכסוך זה עומדת בניגוד לתובנת ''הפיתרון הסופי'' הנאצי. הדיכוטומיה תישאר לנצח, ככל שמדובר בנקודת המבט הישראלית. לאויב הערבי, לעומת זאת, יש ''פיתרון סופי'' לשאלה הישראלית, ו''חוסר הפיתרון'' מבחינתם הוא שאלה של זמן בלבד.
בין הגורמים ההיסטוריים והחברתיים לעוול התדמיתי שנעשה לניצולי השואה אפשר למנות את:
א. הנושא הכלכלי - גרמניה שילמה ומשלמת פיצויים, ולכן לא כדאי לפגוע בתדמיתה.
ב. העליה ההמונית מארצות המזרח - שינתה את המאזן הדמוגרפי בישראל.
ג. מלחמות ישראל - קורבנותיהם, ואזלת היד הפוליטית בעקבותיהן, גרמו טראומה חוזרת, שיצרה זהות רגשית בין הניצולים לותיקים.
ד. חוסר היכולת לפענח את השואה - גורמיה הכלליים, ומה שהתרחש בה ברמת הפרט, הם עדיין בגדר תעלומה.
ה. הקאפואים הם השורדים העיקריים - הם ניהלו את המחנות, את הקשר עם המשחררים, וכיום את הקהילות היהודיות ואת כתיבת ההיסטוריה.
ו. הלאמת נושא השואה והפרטתו.
ז. המציאות הלבנטינית - שוחקת את התרבות האירופאית.
היצירות בנושא הקאפו לא נועדו להציף את הסוגיות הנ''ל. להיפך, הם סוג של פופולריזציה של הנושא. ראוי לסקור אותם יחד עם יצירות שנעשו בנושא משתפי פעולה במדינות אחרות. אפשר יהיה לגלות מכנים משותפים רבים מאד ביניהם.
כדאי להוסיף את השינויים הדמוגרפיים במדינת ישראל, כיוצרים את הצורך בהתעמקות יסודית בנושא העוול התדמיתי שנעשה לניצולי השואה:
א. העליה ההמונית ממדינות ברית המועצות לשעבר.
ב. הדור השני והשלישי לניצולי השואה הם מרכיב כמותי ואיכותי מרכזי בחברה הישראלית.
ג. צמיחת המגזר החרדי האשכנזי, אשר רבים בו הם צאצאים לניצולי שואה.
יש חומרים תיעודיים רבים מאד על מדפי הספרים ובארכיונים, שעל פיהם אפשר להרכיב את התמונה השלמה והקשה של מה שהתרחש בשואה, כמו שתארו אותה ניצולי השואה עצמם. אין צורך במשתפי פעולה למטרה זאת, כי כל מטרתם היא לתאר את המציאות בדרך שנוחה להם.
עלינו לראות כיום כאתגר מחייב את הצגת האב טיפוס החיובי המושלם של ניצול השואה: זה אשר שרד את התופת, איבד את כל רכושו ומשפחתו, עלה לארץ חסר כל, השתתף במלחמת השחרור, בנה משפחה לתפארת, התפרנס בכבוד, שלח את בניו לצבא, ולעיתים גם הפך לאב שכול, כמו שהפך לסב גאה. כל זאת תוך שהוא מתמודד ברוח טובה עם כל התלאות במדינה החדשה, שהיתה עבורו תמורה לסבל.
אלה הם הרוב המכריע של ניצולי השואה, שעל הדימוי החיובי שלהם אפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה, אם מוסיפים אליו גם את עלילותיהם של יחידי הסגולה.
עלינו לאסוף ולחבר בשקדנות את כל חלקי הפאזל החיובי, ולאחר מכן לראות מה התמונה שהתקבלה. לא צריכה להיות בעיה אמנותית מיוחדת בהוספת נופך טראגי לכל רוחב היריעה. מקורות השראה מובהקים הם יצירות ספרות וקולנוע שעוסקות בהישרדותו של היחיד, ולדוגמא ''פרפר'' מאת אנרי שרייר. הקושי בהצגת דמות ניצול השואה היחיד, ששרד בכוח גבורתו ותושיתו את התופת, זהה לקושי אשר בהצגת היחיד בקרב ההמון.
