ראשית הפרשה הוא בחלוקת היקום לשניים על ידי האלוהים: אור וחושך, טוב ורע, אדם וחוה, ועוד.
מושג הצדק הטבעי, כמו שתואר בפרשות הקודמות כמתגלם במושג מאזני צדק, הופך בדרך זאת למרכזי.
הפרשה מרחיבה את המושג, ומביאה תיאור מפורט של גן העדן, שהוא מבוע מים מרכזי, שארבעה נהרות יוצאים ממנו, האחד לכל כיוון.
גן העדן הוא לפיכך הביטוי 2*2, שהם מאזני צדק מושלמים, בהיותם מכיילים זה את זה.
המושג גן העדן ניתן להרחבה קוגנטיבית משמעותית, שמרמזת עליה בריאת המאורות ביום הרביעי דווקא:
גן העדן הוא הריבוע המתפצל לארבעה ריבועי משנה בתודעה.
כלומר, זאת תמונת העולם אותה אנו תוחמים בדימיוננו באמצעות רשת קווים שתי וערב שאינם פרושים על גבי המציאות, אלא מהווים חלק מהותי ממנה.
זאת כמו שאנו מקבלים את הצדק הטבעי כיסוד עולם, ולא כתפאורה חיצונית בלבד.
יתכן וגן העדן שימש מקור השראה לאייזיק ניוטון כאשר חקר את התפצלות האור הלבן, אור השמש, לצבעים, באמצעות מנסרה.
התובנה המהפכנית האמיתית של ניוטון הייתה שכל צבע בתוך קרן האור נשבר באופן שונה בתוך המנסרה. הצבע האדום נשבר מעט מאוד, בעוד הצבע הכחול משנה כיוון בצורה דרסטית. כתוצאה מכך כל צבע בתוך קרן האור עוזב את המנסרה במקום שונה לגמרי, ובמקום נקודה אחת של אור לבן על המסך- אנחנו מקבלים את הקשת הצבעונית.
יש בני אדם החוזרים בבת אחת מבידוד רוחני אל עולם המציאות.
ההגדרה של בידוד רוחני היא רחבה מאד. לענין זה אל לנו לומר נהר פרת, שהוא הנהר הרביעי בגן עדן, אלא נהר פרט.
באדם שבתוכו נתקל לפתע ארמון החלומות הרוחני בפרטנות היומיומית הקשה, עשוי האור הלבן של התודעה להשתבר כמו במנסרה, וליצור את הצורה המופשטת של רשת דינאמית, כמו שכל צבע בתוך קרן האור נשבר באופן שונה בתוך המנסרה.
זאת הקשת שבפרשה הבאה, פרשת נוח, תוגדר כאות הברית בין האלוהים לאדם.
