ספרים מקוריים
31.5.2021
ג'ורג' לוקאס וסדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים''
30.5.2021
הטייס כגיבור על בקולנוע ההוליוודי
גיבורי העל בתרבות הפופולרית בארה''ב במאה העשרים
הלוחמים היו מוקד להערצה בכל דור ודור, בחייהם ובמותם. תכונותיהם היו ממוקדות בדמות אחת, שהיתה לציבור למופת ומושיע, וקיבלה צביון מיתי. גיבור נערץ במיוחד הוא גיבור-על, כל יכול, בעל כוחות על אנושיים. במהלך ההיסטוריה עברו גיבורי העל תהליכי שינוי תמידיים, שנוצר כיוון שהם השתייכו לתרבות הפופולרית של תקופתם, אשר היתה בעלת דגשים אופיניים, והשתמשה באמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותה. דמויות גיבורי העל הקדומות, מהתנ''ך והמיתולוגיה היוונית, הפכו לאבירים על סוסים בחברות ימי הביניים, ולחלוצי התעופה וטייסי הקרב והחלל במאה העשרים. במקביל היתה התפתחות בטכניקת הסיפור: על פה, כתב, דפוס, קולנוע, מחשב.
ככל שהמציאות הפכה להיות מורכבת יותר, הפך הצורך בארכיטיפים מיתיים חשוב יותר. בתהליך התפתחות הגיבור האמריקני הפופולרי מגיבור המערב המסורתי להרפתקן העיתונות הזולה, ולגיבור העל של חוברות הקומיקס, אנו מוצאים תגובה יצירתית לאורבניזם ולשינויים החברתיים אשר, בכל אופן, שימרו הנחות מוצא מושרשות לעומק של גזע, גבריות, וערכים, אשר עוצבו על פי המסורת האירופאית וההתנסות במערב הפרוע. גיבורי הרפתקאות סיפקו לדורות עוקבים של קוראים מסגרות להתמודדות, ובסופו של דבר לאימוץ שינויים, שחוזקו על ידי מושגי הגבורה ששיער הגבר הלבן.
בכל שלב, הגיבור האמריקני ניווט בקשיים שבין הברבריות לציביליזציה, והתמודד מול רצף של סביבה עוינת. גיבור המערב הפרוע הביא חוק וסדר, ובאותה עת שגשג באוירת החירות שם. גיבור העיתונות הצהובה הרחיב סדר זה לפינות המרוחקות והחשוכות ביותר של הגלובוס, לעבר זמן אגדתי ולסכנות שגרמו החיים האורבניים. גיבור העל של חוברות הקומיקס פתר את הבעיות שיצר האורבניזם בהביאו סיטואציות פנטסטיות לרקעים מוכרים, במטרה ליצור מסגרת מיתית לקיום המודרני.
עיבוד חוזר ונשנה של הרפתקאות סביב נוסחאות עלילתיות בלתי משתנות, איפשר לגיבורי העל האמריקנים להישאר רלוונטיים עבור תקוותיו ופחדיו של כל דור.
גיבורי העל הבידיוניים בחוברות הקומיקס הצבעוניות היו פופולריים מאד בארצות הברית בתקופה שבין שתי המלחמות. מגבלות הפקה טכנולוגיות לא אפשרו, עד שנות האלפיים, עיצוב קולנועי משכנע של החזיון החיוני להצגת הרפתקאות גיבורי העל מחוברות הקומיקס. סמוך לתחילת שנות ה-2000, עם התפתחות טכנולוגית ההדמיה הממוחשבת, הפכו גיבורי העל הבידיוניים לפופולריים מאד גם בסרטים.
טייס הקרב האבירי בתור הזהב של הקולנוע ההוליוודי
גיבורי העל של חוברות הקומיקס התפתחו במקביל לדמות טייס הקרב האבירי, שהיה תוצר של תעשיית הקולנוע. הקולנוע, כמדיום רב תחומי ורב משתתפים, הוא מקום שבו מרבה המיתוס להופיע, כיוון שהן הקולנוע והן המיתוס פונים באורח מובהק למכנים משותפים רבים ככל האפשר. אפשר להסביר כך את תפוצתם הרבה של סרטים אשר מיתוס התעופה והטייס בולט בהם.
בהוליווד נעשו שלושה סרטי תעופה מרכזיים בין שתי מלחמות העולם. שלושתם מנציחים את סטריאוטיפ טייס הקרב האבירי. על פיהם נעשו עשרות חיקויים, כולל תוך שימוש בחומרי צילום מיותרים. הסרטים הם:
''כנפיים'' (1927) - הסרט הראשון שזכה בפרס האוסקר בתואר ''הסרט הטוב ביותר'', בטקס האוסקר שהחל להתקיים משנת 1928, וסרט הראינוע היחיד שזכה בפרס זה. הסרט עוסק בטייסי הקרב האמריקאים הצעירים של מלחמת העולם הראשונה, וכולל דיאלוגים רומנטיים קלילים בצד סצנות קרבות אויר דרמטיות. יש לכל אורכו פסקול מרשים של קונצרט מוסיקלי בלתי פוסק בסגנון ריכארד וואגנר.
''מלאכי הגיהנום'' (1930) - הפקתו היוקרתית של המיליארדר הווארד יוז, האישיות אשר מזוהה עם התקופה כולה, כמפיק קולנוע ותעשיין מטוסים. בסרט הביוגרפי אודותיו, ''הטייס'' (2004) של מרטין סקורסזה, מוצג המימד האינדיבידואלי והקפיטליסטי של דמותו, שאופייני לתרבות האמריקאית, אשר הציגה את דמות הטייס בהקבלה לדמות הקאובוי. העלילה של ''מלאכי הגיהנום'' עוסקת בשני חברים שנלחמים כטייסי קרב מול הגרמנים, כשהם חולקים אהבה לאותה נערה. סצנות טיסה ארוכות מציגות הפצצות של ספינות אויר ומפציצים, בצד קרבות אויר קלאסיים בין מטוסי קרב, בהשתתפות עשרות מטוסים אמיתיים, צולם פעמים אחדות, בין היתר בשל המעבר לסרט המדבר, שהתרחש במהלך הפקתו. למרות התארכות ההפקה והעליה בהוצאות הוא הפך לרווחי.
''פטרול עם שחר'' (1938) - סרט שמתייחד בכך שהדגש בו אינו על דמות הטייס הרומנטית והאבירית, אלא על הקורבנות הרבים שתבעה החזית האוירית. כוכבי הסרט, בתפקידי טייסים בכירים, היו דייויד ניבן וארול פלין. לויכוח שמתנהל ביניהם בסרט אודות נחיצות ההקרבה יש משמעות שחורגת מגדר הסרט: הטייסים, כגיבורי העל של השחקים, הם גם בעלי הסמכות המוסרית העליונה להחליט על גורל המשימות שהוטלו עליהם.
תעשיית הקולנוע היתה, מראשיתה, מקור תעסוקה חשוב לאנשי חילות האויר ברחבי תבל, לאחר שהשתחררו מהשירות הצבאי. הם השתלבו בתעשייה זאת בכל התחומים והדרגים. שחקני קולנוע בעלי רישיונות טייס אזרחיים השתלבו בצמרת גלריית הכוכבים של אולפני הוליווד. דוגמאות ידועות של כוכבי על שהיו גם טייסים פעילים הם: ג'ימי סטיוארט, צ'אק נוריס, קלינט איסטווד, ג'ון טרבולטה, טום קרוז, והריסון פורד. תחביב הטיסה שלהם סייע לטיפוח קריירה קולנועית מזהירה, ממושכת ויציבה של תפקידי גיבורים ראשיים.
התעופה ותרבות הסיקסטיז
לאחר מלחמת העולם השניה, ההתלהבות הציבורית מהטיסה בארצות הברית סייעה ביצירת ציפיות מוגזמות מהכוח האוירי בקרב תומכיו הרבים. מאמרים בעיתונות הפופולרית היללו את העתיד שיובטח על ידי עליונות אוירית אמריקאית. דמויות צבאיות בכירות, אושיות רדיו-טלוויזיה, דמויות קומיקס פופולריות כמו סטיב קניון, וכוכבי קולנוע כמו ג'ימי סטיוארט, שיחקו תפקידי מפתח בקמפיין המתפתח. סרטים הוליוודיים סיפקו לדמיון הציבורי תמונות נעות שאישרו את מה שנפך להיות החוכמה המקובלת: שניתן להבטיח בצורה הטובה ביותר את ביטחונה של אמריקה כנגד האיום הסובייטי באמצעות כוח אוירי, יחד עם יכולת גרעינית.
בתחילת המחצית השניה של המאה העשרים התחילה האנושות לפרוץ את גבולות כדור הארץ לעבר החלל החיצון, ושינתה בכך את תפישת העולם של בני האדם. בזירה הבינלאומית חלה הסלמה ניכרת במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, במסגרת ''מאזן האימה'' של טילים בין יבשתיים נושאי ראשי נפץ אטומיים. במקביל התנהל מירוץ אזרחי לחלל, שראשיתו בשיגור ה''ספוטניק'' לחלל על ידי ברה''מ, ושיאו בחללית אפולו 11 מארה''ב, שבה נחת האדם הראשון על הירח.
רוב טייסי החלליות המאוישות, ולדוגמא יורי גגארין וניל ארמסטרונג, הגיעו מרקע של טייסי קרב. בדרך זאת, המקום החשוב בתקשורת שתפש טייס הקרב לפני המלחמה, התמלא בטבעיות על ידי טייס החללית לאחר מלחמת העולם השנייה. הטיל והחללית הפכו לנושא מרכזי ב''מדורת השבט האלקטרונית'', שהוא כינוי רווח לטלוויזיה בעלת הערוצים הבודדים של התקופה.
היתה זאת תקופה שנשלטה על ידי מספר מצומצם של פוליטיקאים וגנרלים יודעי סוד, שבה החשש ממלחמת פתע אטומית היה מוחשי, והשתקף גם בסרטי האימה הדמיוניים ובסרטי ה''פילם נואר'' שרווחו באותה התקופה. תחושת חוסר ההיגיון של מירוץ החימוש התפשטה בקרב הצעירים בכל פינה בכדור הארץ. היא יצרה את החברה הפוסט-מודרנית, שבבסיסה ניכור, ייאוש וספקנות כלפי הממסד, ובמקביל הישענות על העצמי בלבד וחיפוש אחר תרבות אלטרנטיבית.
מלחמת וייטנאם היתה סימן היכר מובהק של התקופה. במהלכה נשלחו מאות אלפי צעירים אמריקנים למדינה בדרום מזרח אסיה, להילחם למען משטר מושחת, ורבים מאד מצעירים אלה הקריבו את חייהם בה. המלחמה התנהלה כאשר היה ידוע מראש, עוד בתחילת שנות ה-1960, שאין אפשרות לנצח אותה בדרך שבה היא נוהלה. המלחמה נוהלה באורח מוגבל על ידי ארה''ב, בלי עירוב של מלוא כוחה הצבאי, תוך שימוש רב בכלי טיס, וללא הצלחה בשליטה הקרקעית. האמריקנים השתמשו במסוקים לצרכי שינוע כוחות, ביצעו תקיפות שטח באמצעות מטוסי קרב, וערכו הפצצות אסטרטגיות באמצעות מפציצים כבדים. זירת לחימה מרכזית חדשה היתה של המטוסים מול טילי הקרקע-אויר, שבמסגרתה נעשה לראשונה גם שימוש סודי ונרחב בכלי טיס בלתי מאוישים.
ככל שהמלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם נמשכו, החלה להופיע בקולנוע ובטלויזיה ביקורות לגבי הקשר בין התעופה, הממשל ואמצעי התקשורת. דימויי הגבורה והפטריוטית התחלפו בסאטירות, עם סרטים כמו ''ד"ר סטריינג'לאב'' (1964), ''מילכוד 22'' (1970), וסדרת הטלויזיה ''מ.א.ש''.
אחד הביטויים של מחאת הצעירים בסיקסטיז היה הקולנוע העצמאי, שנוצר מחוץ למסגרת האולפנים, אשר נתפסו כחלק מהשיטה הפוליטית המיושנת. אולפנים אלה יצרו באותה תקופה סרטים מסחריים דלי תוכן. דור חדש של יוצרים שאף ליצור סרטים שיבטאו את עולמו. כישוריהם הביאו אותם להוליווד, והם שינו בה את השיטה. הקולנוע העצמאי התחיל לחדור ללב הוליווד התאגידית, ויצר את ''הוליווד החדשה'', באמצעות במאים כמו מרטין סקורסזה, פרנסיס קופולה, בריאן דה פאלמה, רוברט אלטמן, וודי אלן, סטיבן ספילברג, ואחרים.
ג'ורג' לוקאס, חובב סרטי התעופה, השתייך לחבורת היוצרים הזאת. גם הוא קיבל חופש פעולה יחסי ליצור את יצירותיו הקולנועיות המקוריות, שהיו פופולריות ורווחיות.
בשנת 1976 חגגה ארצות הברית את שנת המאתיים לעצמאותה. לוקאס הגה באותה תקופה את סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' אשר הציעה, החל משנת 1977, אלטרנטיבה קולנועית מפשרת בתחום התעופה והמרוץ לחלל.
29.5.2021
הקולנוען הטייס הנאצי האנס ברטרם
האנס ברטרם הוא השלישי במשטר הנאצי, לאחר ארנסט אודט וקרל ריטר, אשר שילב קריירה כטייס קרב עם קריירה קולנועית. ברטרם נולד בשנת 1906 בגרמניה. בתחילת שנות ה-1920 למד לטוס והפך לטייס מקצועי. משנת 1927 הוא היה יועץ תעופה לממשלת סין, והיה מעורב בהקמת שירות התעופה הימי שלה.
הרפתקת ''טיסה אל הגיהנום'' - באפריל 1928, כשנה לאחר הטיסה ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו יורק לפאריס, חצה מטוס מדגם מטוס ימי מדגם יונקרס W-33, לראשונה, את האוקיינוס האטלנטי ממזרח למערב, והטייסים הגרמנים זכו לתהלוכת ניצחון בניו יורק. שבועות אחדים לאחר מכן נערכו בחירות בגרמניה, בהן זכתה המפלגה הנאצית, לראשונה, ב-12 מושבים בפרלמנט.
כארבע שנים לאחר מכן, ב- 29 בפברואר 1932 יצאו הטייס האנס ברטרם והמכונאי אדולף קלוזמן מהעיר קלן בגרמניה לטיסה מסביב לעולם במטוס מדגם זה. במשך כעשרה שבועות הם טסו בהצלחה מזרחה. ב- 15 במאי 1932, הם יצאו מטימור, במטרה לבצע טיסת לילה הראשונה לאוסטרליה. הם טעו בניווט, ונחתו מאות קילומטרים מערבית ליעד המקורי. הם טעו גם בדרכם חזרה, והתרחקו עוד יותר מהציביליזציה. הם נאבקו להישרד בדרכים שונות, וחולצו בסופו של דבר לאחר 52 יום, מתוכם ארבעים ללא אוכל. החיפושים אחריהם הניבו כותרות ראשיות בעיתונות הבינלאומית של התקופה.
לאחר שהחלים חזר ברטרם למטוס, והמשיך בטיסה ברחבי אוסטרליה, ומשם חזרה לגרמניה. היטלר עלה לשלטון ב-30 בינואר 1933, וביסס את שלטונו בערך עד חג הפסחא 1933, התאריך בו ברטרהם חזר במטוסו לברלין, שם קיבל קבלת פנים של גיבור.
ברטרם כתב את קורותיו בספר בשם ''טיסה אל הגיהנום'', שהפך לרב מכר של מיליוני עותקים, ונמכר בהצלחה גם כיום. שם הספר מזכיר את שם סרטו של הווארד יוז ''מלאכי הגיהנום''' (1930). בשנת 1987 תאגיד השידור האוסטרלי הפיק מיני סידרה שמבוססת על הספר.
בשנת 1934 הצטרף ברטרם למפלגה הנאצית, ופנה לכתיבת תסריטים ובימוי סרטים. במקביל הוא המשיך במקביל לשרת כטייס לופטוואפה.
סרטי הרפתקאות בחו''ל - סרטי מסע דוקומנטריים היו ז'אנר פופולרי ברפובליקת ויימאר וברייך השלישי. לכאורה היה זה ז'אנר שמתעד מסע אותנטי לחו"ל כדי להשיג מידע מדעי. הקולנוען בהם תואר כזאב בודד, לעיתים קרובות טייס, שנלחם בגבורה כדי לתעד מידע מדעי שלא יסולא בפז. למעשה, המשלחת שלו הציגה את ערכי הלחימה של כוח, נחישות והקרבה עצמית. היא נלחמה כדי להביא למולדת אוצרות יקרי ערך. באמצעות עדשת המצלמה, ככלי הנשק שלו, יוצר הסרט תפש שטחים פוטנציאליים עבור מרחב המחיה החדש.
בנוסף לסרטים הדוקומנטריים, סרטי מסע עלילתיים, שנושאיהם הרפתקאות בחו''ל, היו חלק חיוני בין כל הסגנונות שרווחו בגרמניה הנאצית. הם סיפקו לקהל הצופים בבית תחושת שותפות במסעות מחקר לארצות רחוקות, יחד עם שותפות בבניית האימפריה, מבלי שיצטרכו לצאת מהבית. סרטים אלה היו כ-10 אחוזים מסך כל הסרטים שהופקו בשנת 1933, וקרוב ל-20 אחוזים בשנת 1939 . סרטים אלה עסקו בשאלות יסוד של החברה, וביניהן: היחס של בן הגזע הארי לאחרים, תחושת הקהילה והנאמנות לחבריה, הצורך במשאבים, בנית בית גרמני בארץ רחוקה, התמודדות עם המיניות בסביבה חסרת נשים, ועוד. השילוב הנפוץ בהם בין תחושת ריאליזם חזקה לבין תעמולה, יחד עם סוף טראגי, ביסס את רגש ה''היימאט'', הגעגועים לבית הגרמני הטהור. הם הצדיקו את תחושת הבעלות של הגרמנים הנחושים על אדמות ב''מרחב המחיה''.
''נשים להר הזהב'' (1938), שהאנס ברטרם כתב לו את התסריט, היה סרט הרפתקאות בחו''ל אופייני. הסרט עוסק בקבוצת כורי זהב בהר נידח באוסטרליה אשר מזמינים רעיות באמצעות הדואר. הנשים מתאקלמות היטב, אך מאבק על לב הבולטת מביניהן יוצר עימות בין שני גברים, שמסתיים בהריגת אחד מהם על ידי חברו, שהוא טייס לשעבר. הטייס בורח מהמקום, אך חוזר במטוס לאתר את חבריו, לאחר שנותק הקשר עימם בעקבות סערת חול.
סרטי התעופה של האנס ברטרם - עבודתו של ברטרם בסגנון ההרפתקאות יצרה את הבסיס לסרטי המלחמה הבאים שלו, שעסקו בחייהם של טייסים צעירים, החל מראשית אימוניהם בלופטוואפה ועד להשתתפותם במלחמה. הסרטים מציגים חברים צעירים במפלגה הנאצית, אשר מתמודדים עם הריחוק מהבית, ומפגינים את עצמאותם וכישוריהם, יחד עם גבריותם.
''טבילת האש (1940)'', הוא סרט דוקומנטרי של האנס ברטרם. הסרט מראה בדייקנות כיצד הורס הלופטוואפה את מתקני התקשורת הפולניים, שדות התעופה, ומעניק סיוע אוירי צמוד לכוחות הקרקע בתנועתם המהירה. הקריין מספר לצופים כי ''הלופטוואפה הצעיר ערוך להילחם ולהשמיד כמו חרב בשמיים, מוכן לקרב, נחוש למלחמה, וישמיד את כל מי שמנסים לחבל בשלום באירופה''. הסרט מסתיים בדברי גרינג: ''תמונות מרשימות מאד אלה מביאות הביתה, לעם הגרמני, את ההשפעה הרבה של המערכה בפולין, ובמיוחד את חלקו של הלופטוואפה שלנו, אשר ביצע משימות קרביות למען הדורות הבאים. אנו חייבים ללופטוואפה, בעיקר, את התרומה לתבוסה וההשמדה של האויב…''. ''טבילת האש'' היה יעיל מאד כתעמולת הפחדה, והוקרן בשגרירויות גרמניות ברחבי אירופה, לעיני קהל מוזמנים מקומי.
''D III 88'' (שנת 1939) הוא סרט תעופה מלחמתי-תעמולתי של ברטרם, שעלילתו עוסקת בשני חברים טייסים בטייסת מטוסי-ים, שמתחרים זה בזה באויר ומושעים מטיסה. הם יוצאים בכל זאת לטיסת חירום שבה הם מצליחים לגלות את צי האויב, אך נוחתים בים ומטוסם מתהפך. לחפש אותם יוצא רס''ר הטייסת הותיק, במטוס קרב שנותר ממלחמת העולם הראשונה, שמספרו הסידורי כשם הסרט. מיתוס התעופה בולט במיוחד בקטע זה. הילה של ערפל מיסטי מקיפה את המטוס העתיק, שמאוחסן בהאנגר נפרד כפריט מוזיאוני. על הקיר תלויות תמונות הטייסים שטסו בו ומתו. מתחיל קטע פלאשבק ארוך, המתאר את טיסתו האחרונה של המטוס. המטוס נשמר שלם בזכות הטייס שלו, שהפך ל''קורבן גואל''. הסרט זכה להצלחה רבה, והומלץ על ידי הביקורת הנאצית.
''כנף המפציצים לוצאו'' (1941) הוא סרט מלחמה ותעמולה נאצי של ברטרם. הסרט הוא למעשה המשך פופולרי ל- ''D III 88'', עם אותם משתתפים. העלילה עוסקת בצוותים של כנף מפציצים, שהתגבשו יחד במהלך מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים בספרד, וחוויותיהם בתקופת שלום. הם צריכים להוכיח את עצמם בעת המתקפה על פולין, ולאחר מכן מבצעת הכנף משימות בחזית המערבית ונגד אנגליה.
במהלך שנת 1941 הופל מטוסו של האנס ברטרם בלוב. הוא נשבה ונשלח, כנראה, למחנה שבויים באוסטרליה.
בסך הכל ברטרם כתב את התסריטים של 10 סרטים שהושלמו בין השנים 1938 ל- 1985, וביים שישה סרטים. בתחילת שנות ה-1950 הוא הקים בגרמניה חברה לצילומי אויר. הוא נפטר בשנת 1993 במינכן.
27.5.2021
גיבורי על וטייסים בתעשיית הקולנוע הנאצית
בהתחשב במספר הרב של סרטי תעופה, מפתיע הוא שהקשר בין ''קולנוע, תעופה, לאומיות ומיתוס'' נחקר כה מעט. הקשרים ביניהם קיימים החל מהסרטים הראשונים שנעשו בתחילת המאה העשרים. הוליווד יצרה סרטים רבים יותר בז'אנר זה מאשר בכל מדינה אחרת. אך תהליכים דומים התרחשו ברחבי תבל. הם יצרו אייקון של ''טייס הקרב האבירי'', סטריאוטיפ שמשפיע על התרבות הפופולרית עד ימינו. סרטי הז'אנר הראשונים תיארו אותה כעידן זהב של קידמה, ואת הטייס כדמות רומנטית ואבירית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, טייסי קרב אחדים, שהיו המוצלחים ביותר, קודמו במהרה והפכו לאייקונים מתוקשרים של גבורה, לוחמים שעטו את רוח הלאום במלחמה. תופעה זאת בלטה במיוחד בגרמניה, בדמותם של טייסי להק ''הקרקס המעופף'' ומפקדם ריכטהופן. הם הפכו לסמל לאומי, עם נוכחות בולטת בקולנוע ובדפוס, ובכל חוגי החברה. הזיכרון של מלחמת העולם הראשונה נבנה באמצעות המיתוס של חווית המלחמה שלהם, שהעניק לה לגיטימציה על ידי שינוי תמונת המציאות הקטלנית האמיתית. התדמית העיקרית החקוקה בזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה הזאת, עד ימינו, נוצרה במידה רבה באמצעות סרטי קולנוע אודותם.
הקולנוע בין שתי המלחמות ניצל את הפחדים מהפצצה אווירית במלחמה הגדולה הבאה. במקביל, השתמש הקולנוע בתקופה זאת בתצלומים של הטיס ושל המטוס לתעמולה לאומנית, שהראתה הישגים בנושא כחוד החנית של היוזמה הטכנולוגית הלאומית. ברחבי תבל, טיסות שוברות שיאים הפכו טייסים לידוענים עם פולחן אישיות. ברחבי תבל, ובגרמניה הנאצית בפרט, ענף התעופה הפך למרכיב כלכלי, צבאי וחברתי מרכזי, שמצא ביטוי רחב ומגוון גם בקולנוע.
סרטי תעמולה אויריים היו חשובים יותר במדינות שבהן הגאווה הלאומית ספגה מהלומה כתוצאה מהמלחמה, והן היו מובסות או כועסות. הקידמה הטכנולוגית נתפשה כהוכחה להשתקמות ולעליונות. במהלך שנות ה-1920, התפתחות המטוסים המהירה התחילה להציע בהדרגה תובנות מעשיות יותר מכלי טיס אחרים לשיקום האומה. בגרמניה, המעמד ההרואי של אנשי צוות האויר, ההתפשטות המהירה של מועדוני הדאיה וספורט הטיסה, הצמיחה בתעופה המסחרית, והצלחת החברה הלאומית ''לופטהאנזה'', העידו כולם על הפופולריות והתמיכה הציבורית בנושא.
התעופה והקולנוע השתלבו בתרבות הפופולרית ששלטה ברפובליקת וויימאר. סרטים כמו ''הכסף'' (1928) ו''אישה בירח'' (1929), משלבים בעלילותיהם בין אוירת השגשוג שיצרו שיאי התעופה החדשים לבין הרדיפה אחר הכסף, שהיתה אופינית לתקופה שלפני השפל הכלכלי הגדול.
הטיסה והטייס היו גם מטאפורות משמעותיות למודרניות המיתית של הפאשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני. הביוגרפיות של גבריאל ד'אנונציו והרמן גרינג מבססות את הקשר בין חווית המלחמה והתרבות ההיפר-גברית של שנות ה-1920 וה-1930. היו להם תחושות עליונות וגזענות, דומות לאלה של קבוצות מן הימין באותה עת.
הסמלים והמטאפורות הלשוניים שקשורים לשיח התעופתי, תפישתו ופירושו, הם רבים, והמקורות שעליהם אפשר להסתמך בהקשר זה הם רבים מאד. הם כוללים אירועים תרבותיים חשובים, יצירות אמנות, ספרים, מגזינים, מוצרי תעמולה, ועוד. לא התעופה כשלעצמה, אלא הקשריה, לא הטייס כשלעצמו, אלא הקונספציות הכרוכות היו במוקד תשומת הלב. ביטויי התעופה במשטר לא היו ישירים בלבד. הם היו גם עקיפים. הם שימשו כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר.
סדר היום החברתי, שהיה במוקד תשומת הלב במשטרים פאשיסטים, מתבהר באמצעות הנרטיב של גיבורי התעופה, ובאמצעות החזון של האדם החדש שהפאשיזם ניסה להפוך למציאות באמצעות מהפכה אנתרופולוגית. דמויות הגיבורים היו מודלים ואבות טיפוס שהאזרחים נדרשו להשתמש בהם על מנת לעצב את חייהם. הנורמות והערכים שהמדיה פירסמה כמגולמים באותם גיבורים חילחלו למציאות החברתית, והעולם הובן בהתאם למירשם.
גרמניה הנאצית כולה שימשה כרקע למישטר התודעה האוירית. תצוגות אויריות מתוזמנות היטב משכו מאות אלפי צופים, כל אחת, במהלך שנות ה-1930. רחובות רבים בערים נקראו על שמות גיבורי תעופה מהמלחמה הראשונה, כמו ריכטהופן, בולקה ואימלמן. תוכניות רדיו רבות כללו תכנים בנושא. בבתי ספר היו לימודי חובה בנושא, והתעופה שמשה כמנוף לימודי בתחומים רבים.
הרמן גרינג, המשנה להיטלר שהיה בעברו מחליפו בתפקיד של ריכטהופן, והפך להיות הפוליטיקאי האהוד ביותר בגרמניה, הכריז: ''אנו חייבים להיות אומה של טייסים''. הוא הכריז על המחויבות לא רק לאימון רזרבות של טייסים צבאיים, אלא גם להטמיע ולטפח את הערכים המוסריים של התעופה, שהיו הקרבה עצמית ושירות לקהילת הלאום. באמצעות מיניסטריון מיוחד, הנאצים נטלו שליטה מלאה על כל הפעילות בנושא, והתחילו בהקמת הלופטוואפה.
בגרמניה הנאצית בלטו שלושה טייסי קרב אשר פנו לתעשית הקולנוע:
ארנסט אודט מ''הקרקס המעופף'', שהפך לטייס פעלולים וגילם בסרטים אחדים את דמות הטייס הנועז שמציל לכודים בשלג גתחילת שנות ה-1930, והפך בן חסותו של הרמן גרינג וגנרל בכיר בתעשיה האוירית הנאצילת.
קרל ריטר, טייס קרב ומדריך טיסה בן דורו של אודט, שהשתייך למעגל הפנימי של הקנאים הנאצים, והפך לקולנוען הבכיר והפורה ביותר בגרמניה הנאצית, תוך התמחות ביצירת סרטים תעופתיים וסרטי תעמולה.
בגרמניה הנאצית לא היו פופולריים גיבורי העל הבדיוניים בדוגמת חוברות הקומיקס האמריקאיות. גיבורי העל הקולנועיים שלה היו טייסים כמו ריכטהופן, דמויות היסטוריות כמו פרידריך הגדול וביסמארק, ודמויות מהמיתולוגיה הגרמנית-פגאנית, כמו גיבורי האופרות של וואגנר.
בעקבות שרשרת הכשלונות של הלופטוואפה, החל מסוף שנת 1940, התמקדה גרמניה בפיתוח דור חדש של כלי נשק אויריים מהפכניים, כמו מטוס הסילון והטיל הבליסטי. במקביל, אופ''א, תעשית הקולנוע הנאצית המולאמת, התחילה, בהנחית גבלס, בהפקת סרטים רחבי יריעה אפיים וצבעוניים, שהתאימו גם להתפתחות הטכנולוגית בענף זה.
כך נוצר הסרט בצבעים ''הברון מינכהאוזן'', שהיה היחיד שגיבורו דומה לגיבור על מחוברות הקומיקס. מינכהאוזן בסרט הוא גיבור על רציני ופוטוגני. חווית הטיסה הדמיוניות שלו הן מרכזיות בעלילה: הוא טס על גבי כדור תותח, מגיע לירח בכדור פורח, ועוד. הסרט היה הפקת ענק, ויצא לאקרנים במרץ 1943, במסגרת חגיגות 25 שנה לאופ''א, כחודש לאחר התבוסה הגרמנית בסטלינגרד. במסגרת קשר השתיקה אשר אפף את החברה הגרמנית, שבמסגרתו לא דנו בציבור בנושאים רבים, הפך הסרט גם למרמז על קיום ''נשקי פלא''.
26.5.2021
מתי סרט הוא תעופתי
מתי סרט הוא תעופתי היא שאלה שסרטים הרבים שנוצרו אודות מטוסים וטייסים מאפשרים לענות עליה, באמצעות מיון והשוואה בינם לסרטים מז'אנרים אחרים. ההתרשמות הביקורתית, מכל יצירה קולנועית או אמנותית כלשהיא, יוצרת מבול של הקשרים. כדי לקלוט את פעולתם, יש לחפש בסבלנות את נטיותיהם כלפי משמעות מסוימת. סרטי התעופה מאופיינים כמאדירים בבירור את מיתוס התעופה, באמצעות סצנות טיסה רבות ובעלות משקל בעלילתם.
התיאוריות הקולנועיות השונות מאפשרות להראות כיצד מיתוס התעופה מוצג בדרכים שונות. התיאוריות התפתחו האחת מתוך השניה, בסינרגיה כרונולוגית ומבנית, וניתן להציב את נושא התעופה בכל אחת מהן:
ריאליזם - התעופה בוודאי היא מציאות מעשית. בתחילת התיעוד הקולנועי שלה, הסרטונים האקטואליים שיקפו בלי פרשנות את האירועים. אך מהר מאד הם עברו מהצהרת עובדות להצגה שיטתית של רעיונות. עוד בשנת 1909, באמצעות כותרות שנוסחו בקפידה, ובאמצעות התמקדות בתמונות נבחרות, יוצרי הסרטים הצליחו ליצור תמונה רעיונית. לדוגמא, הקורבנות שכיבוש האויר תבע. בדרך זאת הם הקצינו את המימד הדרמטי והמסוכן של הטיסה, וכתוצאה מכך האצילו את דמות הטייס למדרגת גיבור, אדם אשר מסכן את חייו בהתמדה.
פורמליזם - סרטי התעופה העלילתיים הם פורמליסטיים. לפי התפישה הפורמליסטית, הפוטוגניות, או האיכות האסתטית שמוקנית לאובייקטים מצולמים, היא תולדה של אופן הצגת האובייקט בעזרת אמצעי המבע של הסרט, ואינה תלויה במהות האובייקט או באיכויות נסתרות שלו. הפוטוגניות מעוררת את אופן ההכרה הרגשי, האסתטי, שמאפשר ידיעה ישירה של העולם. בכל סרט תעופה שנוצר עדי היום, דגמי המטוסים השונים, לכל סוגיהם ובכל הרכביהם, מככבים על המסך ומקבלים זמן צפיה ממושך, ושטח מסך גדול, בצילומי תקריב דרמטיים של חלקיהם הפוטוגניים, בצילומי מדיום שוט שמראים את השתלבותם עם הצוות כאחדות אחת, וצילומי לונג שוט שמראים אותם חולפים כשליטים מעל פני הנוף.
סטרוקטורליזם - הסטרוקטורליזם מביא לידי ביטוי בקולנוע את תכונותיה המובהקות ביותר של התעופה, באופן שלמעשה הופך אותה לשליטים ללא עוררין על מסך הכסף בתחרות על כיבוש ליבו של הצופה. המטוס הוא מוצר בעל הקשר אידיאולוגי, נמצא ביחסים טבעיים עם הממשל, ונועד לשרת אותו. מערכת קבלת החלטות לאומית הפכה את המטוס למיתוס בסיסי, אשר מעובד לתוצרי משנה מגוונים של ארכיטיפים אייקוניים, שנמצאים בשימוש יומיומי רווח בתיקשורת ובתרבות הפופולרית, שצמאה להגדרות שמציבות את האדם במקומו הנכון במשחק התפקידים החברתי. בסרטי התעופה נמצאים במעגל הראשון צוותי האויר, במעגל השני צוותי הקרקע, ובמעגל השלישי נמצאת חזית העורף.
אידיאולוגיה - המשטרים הדיקטטוריים היו מבוססים על ''תודעה אוירית'', שראתה בתעופה את חזות הלאום, והביאה ליצירת סרטים בז'אנר זה שמדגישים את חשיבות הכלל. בחברות הדמוקרטיות, לעומת זאת, מיתוס התעופה מתקיים במסגרת ''מודעות אוירית'', שפונה אל האינדיבידואל, הפועל בכלכלת השוק החופשי, וסרטי הז'אנר מדגישים את חשיבות הפרט.
מיגדר - בסרטי התעופה הצופים הם ברובם גברים צעירים, אשר מרגישים כי הם מקופחים מסיבות שונות. סרטי התעופה, ודמות טייס הקרב האבירי בפרט, היו מראשית דרכם גם סוג של תגובת נגד גברית לתנועה לשיוויון זכויות האישה, שערערה על החברה הפטריארכלית.
פסיכולוגיה - תעשיית החלומות הקולנועית מיוסדת על עקרונות פסיכולוגיים. קטעי הטיסה מחליפים את שלב ההסטה בחלום, שהוא העברת תשומת לב לנושא טפל, ומטמיעים את נושא התעופה בעלילה באופן בלתי נפרד. קטעי תעופה מרהיבים, שמגיעים בעקבות נקודות המפנה בעלילה, נועדו לשמש בסרטים אלה כמגבר עוצמה עלילתי, והם פועלים גם כמרכיבי החלום הנוספים. סרטים רבים מתחילים ומסתיימים בקטעי טיסה, שמאומה לא מצריך אותם, אך הם מסבירים הכל. מחקר שנערך בקרב ילדים, הראה שכאשר ניתנים להם, בעת משחק וידיאו, יכולות של גיבורי על בעלי כישורי תעופה, גובר אצלם הרצון לעזור לזולת.
על פי לקאן, תחושת הזהות הראשונית של האדם מושתתת על בבואה אשליתית מלאה ורציפה של עצמו, שהיא שלמה ממנו. בבואה חסרת ממשות זאת ממקמת את האדם בכיוון בדיוני, שאינו ניתן לגישור. לקאן מדמה תחושת זהות ראשונית זו ל''אני האידיאלי'' של פרויד. האדם נמצא דרך קבע במעבר בין שני סוגי הכרה בסיסיים. בשלב טרומי הוא בהכרה ''דמיונית'', שמתאפיינת בתפיסת הסביבה כמשך בלתי מובחן. בשלב שני חל מעבר למודעות ולסדר הכרה סימבולי. מוקד ההזדהות של הצופה הוא נקודת מבטה של המצלמה ותנועתה. באמצעות הנעת המצלמה מניע הקולנוע את נקודת המבט של הצופה במרחב ובזמן. כאשר תנועות המצלמה משולבות בסצנות תעופה, ניתן להתגבר על ההפרדה בין השלב הטרומי לשלב הסימבולי. חווית הצפיה הופכת אצל הצופה גם לחווית מעוף. כח המשיכה, שמזוהה עם המימד האנכי, מתבטל בפרספקטיבה הדמיונית.
המטוס החליף את העין האנושית עוד במלחמת העולם הראשונה, כשמצלמות ריגול משוכללות התחילו לספק תמונות חדות של פני השטח. כשהשתכללו טכנולוגיות הצילום והעריכה, התאפשר ליצור בקולנוע סצנות שבהן מבצע הטייס בכלי הטיס פעולות מרהיבות שנתפשו כנחלת הדמיון בלבד. באמצעות הטכנולוגיות החדישות השונות מתחזק הקשר בין הטייס האנושי לגיבורי העל הדימיוניים.
24.5.2021
הקשר ההדוק בין התעופה לקולנוע ולגיבורי על
נופי ההרים הגבוהים הם, משחר האנושות, מקורם של הדתי, המיסטי, הסימבולי, והנועז, שמגולמים במימד האנכי. משה רבנו קיבל את התורה על הר סיני, ובית המקדש נבנה בהר המוריה בירושלים, בירת מדינת ישראל. גם הקולנוע עסק בנושא, ולדוגמא סרטו של סטיבן ספילברג ''מפגשים מהסוג השלישי'' (1977), שתוכנו הוא מפגש חיובי עם חוצנים תבוניים בראש הר נישא ובודד. סדרת ''מלחמת הכוכבים'' נוצרה ברוח זאת: היא עוסקת בכוח על טבעי, שמכונה בפשטות ''הכוח'', המופעל בזירת חלליות הטסות בין כוכבים בגלקסיה רחוקה.
המעוף הרוחני הוא סמל מרכזי של רוח האדם וחירותו. המימד האוירי מספק קווים מנחים כלליים וחשובים לנסיקה, צמיחה, והזדככות. קווים מנחים אלה חייבים להיחשב כעקרונות יסוד בפסיכולוגיה שאפשר לכנות ''פסיכולוגית הנסיקה''. הצמד הבינארי ''דדאלוס ואיקארוס'' הוא אחד המיתוסים החשובים ביותר בקנון הספרות המערבית. אינספור ספרי ילדים ונוער, מפיטר פן ועד הברון מינכהאוזן, משתמשים כולם בחווית המעוף לצורך יצירת יצירות הספרות הקסומות ביותר שאנו מכירים. ספר רב מכר בשנות ה-1970 היה הספר ''ג'ונתן ליוינגסטון השחף'', שתיאר את מסע החניכה שעובר שחף קטן ואמיץ, השואף להיפרד מהלהקה שכובלת את רוחו, ולעוף באופן עצמאי למחוזות חדשים.
המטוס הוא אמצעי תחבורה שמאפשר תנועה פיזית של אנשים וסחורות ממקום למקום, תוך התגברות על כל המכשולים הפיזיים. הוא יצר שינוי מוחלט במאזן הכוחות בין העמים. קיים קשר כרונולוגי בין ההתפתחויות בתחום זה לבין האירועים ההיסטוריים החשובים בעידן המודרני: הכדור הפורח, שהומצא בשנת 1783, אומץ מיד בהתלהבות על ידי הציבור כסימלה הנאצל של ההשכלה וההארה, יצר מהפכה בתחומים רבים, והמהפכה הצרפתית התרחשה 6 שנים לאחר המצאתו. מלחמת העולם הראשונה פרצה בשנת 1914, כעשר שנים אחרי הטיסה הראשונה בשנת 1903. מלחמת העולם השנייה החלה בשנת 1939, בעידן ''תור הזהב של התעופה'', כתוצאה מ''מדיניות התעופה'' של היטלר. חלוצי התעופה היו אייקונים של הרוח והחופש האנושיים ברחבי תבל. ככל שהתבררה חשיבותה הבטחונית והמעשית של התעופה, היא הפכה להיות במרכז ההתעניינות והעשייה הלאומיים.
חשיבות התעופה בתרבות הפופולרית היא רבה. הספר ''אויר וחלומות'' מתאר את הסינתזה האלכימית שבין התעופה המעשית לחווית המעוף הנפשית בהשראת ספרי סנט אקזופרי. הספר ''התשוקה לכנפיים: התעופה והדמיון בתרבות המערב'' מראה כי המצאת המטוס הייתה הן הגשמת פנטזיה אנושית עתיקה, שלכדה את דמיונם של אנשי הרוח, ועזרה לעצב דימוי חדש של העולם. על פי הספר ''דיקטטורה של האויר: תרבות התעופה וגורלה של רוסיה המודרנית'', חווית המקור שנוצרה בקרב אזרחי רוסיה בתחילת עידן זה היתה חוויה דתית-לאומית, והמטוס הפך לסמל הקידמה שכיסה על מחדלים בתחומים אחרים. חלוצי הטיסה הפכו לגיבורי העל של תקופתם בתרבות הפופולרית. בסוף המאה ה-19 הפך חלוץ הדאיה אוטו ליליינטאל לגיבור תרבות, באמצעות תצלומי הטיסות שלו הרבים בדאונים, שהופיעו בעיתונות המודפסת. ספינת האויר, שהומצאה ע''י הגראף צפלין באותה התקופה, הפכה לאחד האייקונים הידועים ביותר בתרבות הפופולרית, שתרם רבות גם לקידום הצילום מהאויר.
התעופה והקולנוע צמחו יחד במהלך המאה העשרים, מינקות, דרך התבגרות מהירה, לבשלות. בעוד השחקנים והמנהלים של אולפני הוליווד למדו את האמנות של יצירת סרטים, תעשיית המטוסים והטייסים למדו כיצד לכבוש את השמים. בשלום ובמלחמה, בשגשוג ובשפל, התעופה והקולנוע הפכו לחלק מהתרבות. הקשר היה סימביוטי. בעוד סרטי מטוסים עזרו למכור כרטיסים לקופות, הסרטים סייעו לקידום התעופה. מעריצי הקולנוע וחובבי התעופה מצאו קשר משותף בז'אנר קולנועי מרתק. הסרטים סיפרו את סיפור התעופה, ממטוסי הבוכנה הראשונים, דרך מטוסי הסילון, ועד לחלליות.
''תור הזהב של התעופה'' ו''תור הזהב של הקולנוע'', הם שני כינויים אשר נוצרו בנפרד, לתקופה זהה, בין שתי מלחמות העולם במאה העשרים. הקולנוע חיזק את תדמית התעופה, ויוצרי סרטים גייסו את דעת הקהל לטובת התעופה. התעופה והקולנוע התפתחו באותה מהירות ודרמטיות, ושניהם התבססו במהרה כצורה המרגשת והפופולרית ביותר של פנאי ופעילות, ובתוך כך הפכו לערוץ יעיל להפליא להפצת רעיונות, עמדות ואיכויות שהחברה ראויה לשמור.
התעופה והקולנוע התפתחו במגע קרוב, טכני, אישי וציבורי, על ידי אנשי דומים באופיים. אחת התוצאות של החיבור המלהיב הזה היתה תאונות טיסה קטלניות רבות בעת צילומי פעלולי תעופה. החיבור האנושי תרם מאד על עיצוב דמות ''טייס הקרב האבירי'' בקולנוע. בדרך זאת, של פרשנות אישית, החיבור תרם גם לעיצוב דעת הקהל לגבי ארועים משמעותיים, ובפרט לגבי מלחמת העולם הראשונה, שהונצחה מנקודת מבטם של טייסי הקרב לשעבר שעברו לתעשיית הסרטים.
הסרט העלילתי הראשון, ''הטיסה לירח'' (1902) של מילייה, היה תעופתי בדיוני, וגיבוריו ניתנים להגדרה כ''גיבורי על'' דמיוניים. הטיסה הראשונה במטוס, של האחים רייט, התרחשה בשנת 1903, והאחים הפכו לגיבורי תרבות. יומני החדשות הקולנועיים תרמו לכך. חלוצי התעופה הפכו בהם לבעלי הילה של גיבורי על, אשר ביצעו טיסות אפיות. הדבר קיבל ביטוי נרחב גם בקולנוע העלילתי, שהתפתח במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הסרט הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר היה סרט התעופה האילם ''כנפיים'' (1927), עם פס הקול המוזיקלי הדרמטי.
הזהות התרבותית, האישית, הלאומית והבינלאומית, התחזקה מאד, באמצעות התפתחות התעופה והקולנוע, בארצות הברית, בריטניה, גרמניה, ולמעשה כל המדינות המודרניות בתבל. המאמר ''זוגות מהירים: טכנולוגיה, מגדר ומודרניות בבריטניה ובגרמניה במהלך שנות השלושים'', סוקר תופעה זאת. לסרטי ויומני הקולנוע בין שתי המלחמות היתה פופולריות רבה. הקשר בהם בין החיזיון האוירי לחיזיון הקולנועי הלהיב את ההמונים, והביא ליצירת תופעת הידוענים, ובראשם צ'רלס לינדברג, אשר הצית את דמיון ההמונים בתקופתו. הוא הוכתר כ''גיבור הכל אמריקני'', חלוץ ופורץ גבולות. למרות רצונו להציג את הטיסה כהישג טכני, שנוצר על ידי גורמים רבים. ההמון חגג את השילוב בין היחיד למכונה, בלי לתת את הדעת לקונפליקט שעלול להיווצר ביניהם.
23.5.2021
סדרת ''מלחמת הכוכבים'' ודמות הטייס כגיבור על - 1
התעופה זוהתה מימיה הראשונים עם המעוף הרוחני, ובדומה אליו הפכה לסמל ארכיטיפי של הרוח והחופש האנושיים. במקביל היא נמצאת, עקב חשיבותה הבטחונית והמעשית, במרכז ההתעניינות והעשייה הלאומיים. היא הפכה למוקד תשומת לב ציבורית ראשון במעלה. לכן נוצר קשר הדוק בינה לבין הקולנוע.
בין שתי מלחמות העולם במאה העשרים, תור הזהב של התעופה חפף את תור הזהב של הקולנוע. הקולנוע התפתח באותה מהירות ודרמטיות בדיוק כמו הטיסה. שניהם התבססו במהרה כצורה המרגשת והפופולרית ביותר של פנאי ופעילות, ובתוך כך הפכו לערוץ יעיל להפליא להפצת רעיונות.
מוקד ההזדהות של הצופה בסרט אינו העלילה או השחקנים, אלא נקודת מבטה של המצלמה ותנועתה. כאשר תנועה זאת משולבות בסצנות תעופה, ניתן להתגבר על הדיכוטומיה שמפרידה בתודעה בין השלב הטרומי לשלב הסימבולי בתהליך ההזדהות. כוח המשיכה מתבטל בדמיון, ולצופה מתאפשר שחזור העונג שבגיבוש הזהות הראשונית.
סדר היום החברתי, שהיה במוקד תשומת הלב במשטרים פאשיסטים, מתבהר באמצעות הנרטיב של גיבורי התעופה, ובאמצעות החזון של האדם העליון שהפאשיזם ניסה להפוך למציאות באמצעות מהפכה אנתרופולוגית. דמויות הגיבורים היו מודלים ואבות טיפוס, שהאזרחים נדרשו להשתמש בהם על מנת לעצב את חייהם.
סרטי תעופה בגרמניה הנציחו, למטרות תעמולה, את דמות הטייס כגיבור לאומי עוד במלחמת העולם הראשונה. בתקופת רפובליקת ווימאר היו נפוץ זאנר ''סרטי הרים'' שהיה בלעדי לגרמניה, ובמסגרתו הוצגה פעילות הטיפוס האלפינית כמחשלת ובעלת אופי של כת, שבמהלך השנים הפכה מסימבולית ללאומנית. בסרטים המאוחרים בסדרה, ההקשר הפאשיסטי נוצר באמצעות שילוב טייס הפעלולים המפורסם ארנסט אודט כטייס נועז שמציל לכודים בשלג. קרל ריטר, טייס קרב בן הדור של אודט, הפך לקולנוען בכיר בגרמניה הנאצית, והתמחה ביצירת סרטים עלילתיים-תעמולתיים אשר הציגו את הפוטוגניות של המטוס, גבורת הטייס העממי, והמכלול החברתי של התעופה.
האנס ברטרהם היה גם הוא טייס קרב ויוצר קולנוע במשטר הנאצי, אשר יצר בעקבות קודמיו, בעיקר במהלך מלחמת העולם השניה. לפני שהפך לנאצי, ערך ברטרהם מסע, שהפך לספר רב מכר שכתב. המסע התרחש לאחר שמטוס בו ניסה להקיף את העולם נחת בטעות בחבל ארץ נידח בצפון אוסטרליה, וסיפור הישרדותו זכה לכותרות בעיתונות העולמית. המסע התרחש במהלך השנה שבה עלו הנאצים לשלטון, והיטלר הפך את גרמניה לדיקטטורה, עם הרמן גרינג כסגנו.
בגרמניה הנאצית היתה דמותו של הטייס בקולנוע מקובעת בהקשר הלאומני. בארצות הברית התפתחה הילת הטייס כגיבור אינדיבידואלי, ברוח איש המערב. אחד הביטויים של מחאת הצעירים בארצות הברית בשנות ה-1960 היה הקולנוע העצמאי, שנוצר מחוץ למסגרת האולפנים ההוליוודיים, אשר יצרו באותה תקופה סרטים מסחריים דלי תוכן. דור חדש של יוצרים שאף ליצור סרטים שיבטאו את עולמו, וכישוריהם הביאו אותם לאולפנים. יוצרים צעירים, וביניהם ג'ורג' לוקאס, קיבלו חופש פעולה יחסי ליצור את יצירותיהם המקוריות, שהפכו פופולריות ורווחיות.
קיימים שלושה גורמים מרכזיים, בנוסף למרכיב התעופה, שתרמו להצלחתה הראשונית של סדרת ''מלחמת הכוכבים'':
במעבר מדור אחד לשני היו ילדים רבים שקיבלו את מורשת הסדרה מהוריהם, ועבורם גם נוצרה טרילוגית הפרקים 1,2,3. אך הדור הצעיר יכול היה לבחור גם בסרטים שחיקו את הסדרה, עם התאמות מדויקות יותר עבורם. החשוב בסרטים אלה היה ''שר הטבעות'' הראשון, וגם סדרות ''ספיידרמן'' ''באטמן'' ו''הנוקמים'' נגסו בקהל הפוטנציאלי.
מכיוון שבמאה העשרים זוהתה דמות גיבור העל עם חלוצי הטיסה במטוסים ובחלליות, גיבור על משני חשוב מאד בסדרת ''מלחמת הכוכבים'' הוא האן סולו, הטייס שהוא חברו הנאמן של לוק סקייווקר גיבור העל הראשי. את דמות הטיס גילם בסרטי הסדרה כוכב העל הריסון פורד.
חשיבות דמותו של סולו היא רבה, כיוון שהתעופה קשורה בסדרה לכישורי גיבורי העל בסדרה כטייסים הטובים ביותר, וגם כי בן סולו, בנו הסורר של האן, הוא דמות ראשית בכל סרטי הסדרה החל מפרק 7. בן הוא בן זוגה של ריי, לוחמת הג'דיי שעוברת ''מסע גיבור'' נשי בטרילוגיה האחרונה, ומחזירה את בן למוטב.
בסרטי התעופה העלילתיים המעטים שנוצרו במדינת ישראל, האייקון הפך בהדרגה לנתון לביקורת. מדינת ישראל תלויה בתעופה לצורך קשריה הבינלאומיים, ובחיל האויר לצורך הרתעה וחיסול איומי אויב. כתוצאה מכך התפתחה בה סאגת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם''. חיל האויר הישראלי התעצם בהדרגה עד למלחמת ששת הימים בשנת 1967. במלחמה זאת הביס חיל האויר הישראלי את חילות האויר של צבאות ערב בתוך שעות ספורות, והיה גורם מרכזי בנצחון. מיתוס טייס הקרב כגיבור על הגיע לאחר המלחמה לשיאו, בין היתר בזכות סרטים דוקומנטריים ועלילתיים אודות המלחמה, אשר השתלבו באוירת הנצחון.
בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים, חיל האויר הצליח לשמור על שמיים נקיים ועליונות אוירית, אך טייסיו הפכו גם ל''קורבן גואל'', והשחיקה בדמותם כגיבורי על היתה רבה. שיקום דמות הטייס נעשה בעקבות מבצעים בודדים מזהירים כמו תקיפת הכור בעיראק, שתועדו היטב בתקשורת. למרות זאת, אייקון הטייס הישראלי המשיך לדעוך בהדרגה, כיוון שהצבא אינו יותר ערך-על בחברה הישראלית ומותר לבקר אותו.
לעומת המקום הנרחב שיש לתעופה בחברה ובתקשורת בישראל, נעשו במהלך השנים מעט סרטים עלילתיים אודות הנושא. המוקדמים מנציחים את מיתוס טייס הקרב כגיבור על מקומי, והמאוחרים מעלים ביקורת עליו. בתווך בולט הסרט ''כל ממזר מלך'', שמתייחד בכך שהוא עורך דה קונסטרוקציה לדמות הטייס כגיבור לאומי, והופך אותה לדמות אישית.
בימינו תופשים כלי הטייס הבלתי מאוישים במהירות רבה את מקום המטוסים, והשמיים הופכים להיות צפופים כמו הקרקע. יתר על כן, הכטבמי''ם הפכו את המלחמה הקרקעית למיותרת בעיני רבים. לכן נותרה בעינה החשיבות הרבה של מיתוס התעופה, ושל דמות הטייס כגיבור על בתרבות הפופולרית. זאת כחלק מהותי מהדיאלוג בין האדם לטכנולוגיה, שהופך להיות סבוך ככל שהאוטומציה משתלטת על חיינו.
היכולת להציג, במסגרת דיאלוג זה, דמויות אנושיות בעלות שלבי התפתחות אנושית על פי נוסחה פסיכולוגית-מיתולוגית, היא ייחודית לסדרת ''מלחמת הכוכבים''. חברת דיסני, בעלת הזיכיון לסדרה, מבצרת בדרך זאת את מעמדה כיוצרת הראשית בתבל של סרטי תעופה, ושל דמות הטייס בתרבות הפופולרית.
22.5.2021
חשיבות הסרט ''פור לה מריט''
סרטים אחדים, שהותאמו להנחיה להדריך את הצופים בנושאים מסוימים, הוזמנו על ידי המדינה הנאצית טרם פרוץ המלחמה. החשוב ביותר בקטגוריה זאת היה סרט תעופה בסגנון ה''זייטפילם'' שנוצר על ידי קרל ריטר: ''פור לה מריט'' (1938), [Pour Le Merite - למען המצוינות], על שם עיטור הגבורה הרם ביותר בגרמניה הקיסרית.
''פור לה מריט'' היה אירוע תרבותי מכונן, כי במסגרתו שוכתבה, באופן רשמי למעשה, כל ההיסטוריה הגרמנית מאז שלהי מלחמת העולם הראשונה ועד עליית היטלר לשלטון, באופן שתואם את האידיאולוגיה הנאצית. הסרט עוסק בקבוצת טייסי קרב לשעבר, אשר על פי מאפיינים ביוגרפיים בולטים הם מהקירקס המעופף, ובראשם מפקד הטייסת פראנק, שדמותו מעוצבת על פי הביוגרפיה של הרמן גרינג.
פראנק מנהיג את אנשיו לאחר המלחמה למרי נגד שלטון הכיבוש ודמוקרטית ויימאר, שהוא בז לה בפומבי. מתוך תלאות הקיום הטייסים מצטרפים למפלגה הנאצית הקטנה. מאבקם מצליח, היטלר עולה לשלטון, ובסוף רואים את חיל האוויר הגרמני החדש, שהם מפקדיו.
הסרט מתאר את ''הפוליטיקה האזרחית כהמשך של המלחמה בדרכים אחרות'', וסצנות של הפרות חוק מוצגות בו כבלתי נמנעות, עקב שלטון השמאל המושחת.
הסרט הוגדר כ''הסרט הנאצי הטהור ביותר''. בהקרנת הבכורה שלו בברלין, בדצמבר 1938, צפו היטלר עם קרל ריטר לצידו, גרינג וגבלס, ומחוץ לאולם הקולנוע עמד משמר כבוד של חיילים ותיקים. מלבד ההצלחה הקופתית הגדולה, הסרט זכה גם להמלצת צפיה לנוער, וצפו בו מיליוני נערים במסגרת הקרנות החובה שנערכו ל''היטלר יונגד''.
קרל ריטר היה חביבו האישי של אדולף היטלר. הוא בירך אותו בפומבי, והגדיר את הסרט כ''הצלחה גדולה, הסרט הטוב ביותר בהיסטוריה עד כה''. מפקד האס.אס. היינריך הימלר ברך את קרל ריטר על הישגיו בסרט במילים חמות. הוא החמיא לו על יכולתו להציג דמויות חיות ואמינות, ועל שחזור התקופה של לפני עליית הנאצים לשלטון, שבה גרמניה הייתה מושפלת.
גם מחוץ לגרמניה נחשב ''פור לה מריט'' כהצלחה גדולה. מבקר סרטים אמריקאי ציין כי למרות שקהלים לא נאציים יתעניינו יותר בחצי הראשון, ''הוא עשוי באופן יוצא מהכלל''.
הסרט מבוסס בחלקו על קורותיהם האמיתיים של טייסי ''הקירקס המעופף'' בסוף מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מתחיל בחודשים האחרונים של 1918, וכולל בתחילה סצנות קרבות אויר מלהיבות. האופוריה היא בשיאה, ומוצגת, בין היתר, באירוח חגיגי של טייס בריטי שבוי, שבורח כי לא שומרים עליו. בהמשך, לקראת כניעת גרמניה, מוצגות הרחבה תחושות ההתפוררות, הכישלון, האכזבה והכעס. לאחר הפסקת האש, המפקד ואחדים מאנשי הלהק, כולם בעלי עיטור הגבורה ''פור לה מריט'' היוקרתי, מסרבים למסור את מטוסיהם לבעלות הברית, ושורפים אותם, בעיצומן של חגיגות סיום המלחמה, בסדרת סצנות דרמטיות שמתרחשות באמצע הסרט.
החצי השני מתחיל בנסיונותיו הכושלים של מפקד הטייסת, פראנק, להשתלב בכלכלה הקפיטליסטית של רפובליקת ויימאר, שנשלטת על ידי שלטונות הכיבוש. הטייס הבריטי שברח הוא אחד מראשי השלטן החדש, ואין בא כל ערך לכישוריו הצבאיים. חלק זה כולל קטעים ארוכים של מפגשים של פראנק עם אנשי עסקים למיניהם במסעדות ובמשרדים, כשבכל פעם היוזמה העסקית שלו היא כושלת יותר ופחות מתאימה למציאות הכלכלית. ניסיונות שונים לשקם את התעופה הגרמנית באמצעות ספורט הדאיה זוכים להצלחה חלקית בלבד, לנוכח המכשולים שמערימה הממשלה. הקבוצה ממשיכה להיפגש במהלך תקופת ויימאר, ואחוות הותיקים נשמרת. הם נעשים חברי המפלגה הנאצית.
הטייסים מתכנסים בבית חווה בודד של אחד מהם, סביב מטוס קרב יחיד שהוחבא באסם. המטוס מתגלה וכוחות מיליציה קומוניסטיים נשלחים להחרים אותו. בקרב שמתפתח נהרגים אחדים מהם. הטייסים נעצרים ועומדים למשפט. מפקד הטייסת פראנק אומר לשופט, בסצנה מרכזית: ''אני לא מעוניין במדינה הזאת, כי אני שונא את הדמוקרטיה כמו מגיפה. כל מה שתרצו לעשות אני אמנע, ככל יכולתי. עלינו להקים את גרמניה על רגליה, גרמניה שתמלא אחר דרישות החיילים הלוחמים''.
בחלק האחרון של הסרט נמלט פראנק מהכלא באמצעות חבריו, ובורח לחוץ לארץ. הוא חוזר לאחר עליית הנאצים לשלטון, פוגש ברציף הנמל את חבריו הוותיקים שקיבלו כבר דרגות צבא בכירות, ומתקבל בכבוד מלכים, בחזית שורת מטוסים אינסופית באורכה. למעשה הסצנה משחזרת את חזרתו של הרמן גרינג לגרמניה, לאחר שברח ממנה לשבדיה בעקבות הפוטש הכושל במרתף הבירה. הסצנה משולבת בקטע כמו-דוקומנטרי משנת 1935: ברחובות מונפים דגלים נאצים, וההמון שומע ברמקול את נאום ההתחמשות מחדש של גרמניה. בהמשך, ההמון מתכנס בכיכר לרגלי האנדרטה לזכר החיילים שנפלו במלחמה, והתמונה מתחלפת בהכרזה דרמטית של טייס ותיק, שעומד על כנף מטוס בשדה תעופה, על הקמתו מחדש של הלופטוואפה.
סצנה אחרונה זאת בסרט היא המרשימה ביותר מבחינה קולנועית. הסצנה בנויה בתחילתה מאוואנגארד אבסטרקטי טרומי, שבו רואים את הפרוטגוניסט בתקריב על רקע גוף הספינה שמורידה אותו בנמל. שם מקבלים אותו חבריו היחידים, שלוקחים אותו לטייסת, עליה הוא מקבל פיקוד מחדש. תוך כדי כך התמונה הקולנועית מתפתחת והופכת רחבה, עשירת פרטים וריאליסטית עד סימבולית. בשיאה היא תצוגה של עשרות מטוסי קרב בשורה ישרה עד האופק. במקביל, משולבים בסצנה ממושכת זאת קטעי צילומים של ההמון המתלהב ברחובות.
ארנסט אודט, שמעמדו הציבורי היה בולט הרבה יותר מאשר של הרמן גרינג בתקופת רפובליקת ויימאר, מופיע בתפקיד משנה חשוב. שמו בסרט הוא פאביאן, וסצנות רומנטיות קומיות בכיכובו מרכיבות את רבע השעה הראשונה. בקטעים נוספים, באמצע הסרט, הוא מייצג את מי שהצליח להסתדר למרות הכל, ומקים מפעל מטוסים קטן. בסיום הסרט הוא משתלב בשמחה במשטר החדש. כל הקטעים מבוססים על פרטים מהביוגרפיה המוכרת שלו, ובכך מבסס הסרט עוד יותר את הערך האותנטי שלו.
''פור לה מריט'' מציג את הלופטוואפה כממשיכו הלגיטימי של חיל האויר הקיסרי, כשהוא נשען על מעמדם ההרואי של גיבורי האויר ממלחמת העולם הראשונה, מייסדי חיל האויר החדש והעוצמתי, שקם על אף הגבלות חוזה וורסאיי. הסרט תוקף את היהודים, אך עושה זאת באורח מתון, בקטע קצר שמראה את כישלונו של פראנק בעסקים. הקומוניסטים הם אויבים גדולים יותר, וחלק נכבד עוסק בעימות מולם. האויב הגדול ביותר הוא הדמוקרטיה הגרמנית החדשה, אשר התעלמה מצרכי ותיקי המלחמה. הסרט מבליט את הגיבור הלוחם, אך לא כארכיטיפ מיתי אלא כדמות עממית מודרנית בשר ודם, אשר התגלמותה כגיבור על כרוכה בהישגי האומה כולה.
21.5.2021
הקולנוע הנאצי בסגנון ה''זייטפילם''
הקריאה של יוזף גבלס ליצור סרטים מהפכניים בעלי נופך אמנותי, ולא תעמולה בוטה, לא הייתה מובנת בשנים הראשונות. בכל זאת נוצרו שלושה סרטים בסגנון ''פוטיומקין'', אודות תקופת המאבק לשלטון. הידוע בהם הוא ''נער היטלר קוואקס'' (שנת 1935), שזכה להצלחה והשפעה עצומה. לאחר סילוק ה''חולצות החומות'' מהמפלגה, הפכו סרטי ''קורבן גואל'' אלה לבלתי רלבנטיים. גם ''הקולנוע העממי'' המוכר ומסורבל לא היה בגדר פיתרון. היתה חובה להמציא משהו חדש.
בעיתונות המקצועית התנהל בשנת 1936 דיון בנושא, שבמסגרתו ''האוואנגארד הקולנועי'' לא היה מילת גנאי, בניגוד ליתר ענפי האמנות. יוצרי סרטים הגרמנים בסגנון מופשט זה, אשר פעלו בהשראת הפוטוריזם והדאדא, זכו לכתבות גדולות ואוהדות. התולדה הראשונה היתה הסרט הדוקומנטרי של קרל יונגהאנס אודות אולימפיאדת החורף בגרמניה בשנת 1936. היה זה סרט בסגנון אוואנגארדי, אשר גובה על ידי יונגהאנס במאמר שבו הציג אותו כמייצג את ''הזמן החדש והמודרני''. הוא טען כי יש להבדיל את השפה הקולנועית הברורה של ''פוטיומקין'', עם המונטאז'ים והמצלמה החותכת, מהתכנים האמורפיים שמציגים המונים חסרי פנים. הדרישה של גבלס הפכה בדרך זאת לקריטריון. האוואנגארד הפך מאמנות לשמה לכלי מודרניסטי בשירות שלטון רצחני.
השאלה כעת היתה כיצד להטמיע את הקריטריונים האמנותיים של האוואנגרד הקולנועי, לאחר שנותק מהבוטות הסובייטית, בתכנים נציונל-סוציאליסטים. כאן סיפקה לני ריפנשטהאל ראשונה את התשובה היצירתית. בסרטיה הדוקומנטרים אודות מופעי הראווה של המשטר הנאצי היא שילבה מצלמה, מוזיקה, ומונטאז' כמרכיבים מרכזיים ומקוריים. ריפנשטהאל העדיפה זוויות צילום חדות בהשראת ''סרטי ההרים'', היא ערכה ''מחקר קריאטיבי'' על הדמויות באמצעות שימוש במצלמות רבות, היא יצרה עריכה דרמטית, והצמידה את כל אלה למוזיקה דרמטית. בדרך זאת היא הצליחה להציג חוויות המוניות באורח יצירתי, במשטר הטוטאליטרי שבו לכל יצירת אמנות הייתה חייבת להיות מטרה. כך נוצר סגנון גרמני מקורי, שזכה לכינוי ''הרפורטאז'ה ההרואית''. סגנון זה אומץ לשימוש נרחב בגרמניה הנאצית בזכות המודרניות שלו, יכולתו להפתיע, והטוטאליות החזותית.
כעת בלט עוד יותר המחסור בסרטי עלילה מקוריים, כאלה שיציגו את חיי איש העמל הגרמני כדינאמיים ומספקים. איש התעופה קרל ריטר היה הראשון שמילא את החסר, בסגנון שהוא כינה ''זייטפילם''. זה היה למעשה הסגנון של ריפנשטהאל, עם תוכן עלילתי-תעמולתי, ובהשראת חוש אמנותי מפותח וסדר קפדני, שהיו סימן ההיכר האמנותי שלו. ריטר יצר סרטים עלילתיים בז'אנרים שונים, שהעניקו לו אפשרות לעצב בשיטתיות את המסר האמנותי המודרניסטי שלו, ובמקביל לפתח בהרחבה את המסר הלאומני והתעמולתי.
בזמן מלחמת העולם השניה הגיעו סרטי ה''זייטפילם'' לבשלות. הם הציגו את חיי היומיום בחברה הנאצית, אך נעדרו כמעט את הסממנים החיצוניים שלה, כמו הצדעות במועל יד. הם נועדו גם ליצוא, וסמלים בולטים ברקע היו מכשול לכך. ה''זייטפילם''' האופייני לתקופה נדרש בהחלט לשמש כחלופה לקולנוע הבידורי, אך לא במטרה להחליפו לחלוטין או לחולל מהפכה. הוא שימש אישור עצמי אידיאולוגי, כזה שיוכיח כי הנציונל סוציאליזם יכול להשיג את אותן תוצאות שהשיג הקולנוע הסובייטי.
קרל ריטר הסביר את משמעות המושג בהרצאה ''זייטפילם וההיסטוריה העכשווית'', שנשא בהמבורג בספטמבר 1936. בראשית דבריו הוא ביקש להעניק לאמנות הקולנוע את הכבוד הראוי, ולהפסיק להתיחס אליה כאל בידור זול. המדינה כבר נקטה צעד זה, כאשר ארגנה והלאימה את התחום כולו. הוא יצא חוצץ נגד סרטי האולפנים ה''ריאליסטים'' שהיו אופיינים לתקופת ויימאר, אשר היו תלושים מהמציאות, מכיוון שאיפיונו בשטחיות את הדמויות, העלילות, והתפאורות. הוא נטל דוגמא מהקולנוע הסובייטי, אשר הצליח באמצעות ריאליזם אמיתי לקלוט את רוח התקופה, ולרגש את קהל הצופים, כי הצליח להביע קשת רחבה מאד של תחומים אנושיים. ה''זייטפילם'' הוא בעיקר סרט שעורך חתך של הזמן הזה, שמעניק דו''ח סינמטי. אך אין צורך להציג בו פושעים, אלא את החיובי והיפה, באמצעות דוגמאות מהרחוב הגרמני הקלאסי. הקולנוע בגרמניה הנאצית הוא מיזם לאומי, ומתאים ל''זייטפילם'' כי הוא מסוגל להציג חתך איכותי של כל האוכלוסיה, התרבות, וההיסטוריה. ריטר רצה בהמשך יצירת סרטי הבידור הקליל, שהם לחם חוקה של התעשיה, אך ביקש כי אחד מכל עשרה סרטים יהיה רציני. הוא טען כי למרות רצינותם, סרטי ה''זייטפילם'' מסוגלים להיות אמנות הקולנוע במיטבה, והביא לדוגמא את סרטו ''בוגד''.
''קולנוע פואטי'' הוא הגדרה כוללנית, הכרוכה במהות השירה, עם אתגרים רבים הכרוכים בכך. הוא בולט במיקומו ביחס לסרט המסחרי-בידורי הנפוץ, ומאפיין סרטים בעלי אמירה משמעותית, שנוצרו על ידי ''אוטרים''. ככלל, הסרט האמנותי אינו עומד בניגוד בינארי לקולנוע ההוליוודי, אלא ממוקם במקום שונה על פני הרצף. שאלה חשובה היא האם ה''זייטפילם'' קרוב לקולנוע הפואטי. התשובה היא שהמאפיין העיקרי של הקולנוע הפואטי היא היכולת להבין דבר מתוך דבר. בקולנוע הפואטי, הביטוי הלירי הוא אתגר לצופים, הקיים במתח בין שני אופני היסוד של הקולנוע: ריאליזם לפורמליזם, אשר כל סרטי הקולנוע נמצאים ביניהם. בצד אחד של הרצף נמצאים הקולנוע הדוקומנטרי והניאו ריאליסטי, שאותו קל לצופים הממוצעים להבין, כיוון שאין בו הפתעות חזותיות, שעוצרות את המהלך הנרטיבי המלא. בצד השני של רצף זה נמצא הקולנוע האקספרסיוניסטי, האמנותי והסוריאליסטי, שמכונה גם ''פורמלי'' או ''פואטי'', אשר משתמש ב''דימויים פתוחים'' הניתנים לפרשנויות שונות, והוא מיועד לקהל אנין טעם. במרכז הרצף נמצא הקולנוע ה''קלאסי'', שכל המרכיבים בו נועדים לשרת את העלילה, מתוך מטרה ברורה שלא למשוך את תשומת הלב של הצופה לכל דבר אחר. קולנוע ה''זייטספילם'' נעדר דימויים פתוחים, וכל המרכיבים בו נועדו לשרת את המטרה האידיאולוגית. זה קולנוע קלאסי, שנועד לקהל צופים רחב, וכל המרכיבים בו, כמו בימוי, צילום, מוזיקה, משחק, עריכה, תפאורה וכדומה, משרתים את הנרטיב העלילתי.
20.5.2021
תעופה ופוטוגניות בקולנוע הנאצי ובסרטי קרל ריטר
סרט המסע היה ז'אנר פופולרי ברפובליקת ויימאר וברייך השלישי. לכאורה היה זה ז'אנר דוקומנטרי, שמתעד מסע אותנטי לחו"ל כדי להשיג מידע מדעי. הקולנוען הדוקומנטרי תואר כזאב בודד, לעיתים קרובות טייס, שנלחם בגבורה כדי לתעד מידע מדעי שלא יסולא בפז. המשלחת שלו הציגה את ערכי הלחימה של כוח, נחישות והקרבה עצמית. היא נלחמה כדי להביא למולדת אוצרות יקרי ערך. באמצעות עדשת המצלמה, ככלי הנשק שלו, יוצר הסרט תפש שטחים פוטנציאליים עבור מרחב המחיה החדש.
התעמולה האוירית הנאצית התחילה ברצינות בסרט הקצר ''יום החירות'', שהיה משלים לסרט ''ניצחון הרצון'' אודות כנס המפלגה בנירנברג. לני ריפנשטהאל יצרה גם סרט זה, אשר חגג את תוכנית ההתחמשות מחדש, שעליה הכריזו במרץ 1935. הסרט, שנועד לאנשי הצבא שנותרו בלתי מרוצים מהסרט ה''אזרחי'', עוסק במפגן הצבאי שהתקיים בסיום הכנס האזרחי, ואשר הציג את הצבא הממוכן החדש, ואת תפישת מערכת הבזק. חיל האויר וההגנה האוירית זוכים לזמן מסך מרכזי, והסרט מסתיים במטס מטוסים במבנה צלב הקרס.
התעמולה חוזקה ביומני החדשות הקולנועיים של התקופה. יומן חדשות אחד משנת 1936 חשף את סוגי המטוסים בחיל. הקטעים המעניינים ביותר עוסקים במפציצים. מוזיקת הרקע מאיימת, ורואים מפציצים שמטעינים עליהם פצצות. מבנה מפציצים עורך תמרונים, וכולם פוגעים במטרותיהם בניסיון הראשון. הסרט מסתיים ביעף המוני, כאשר הקריין מכריז: ''חיל האויר הגרמני ניצב איתן וגאה, מוכן לשמור על השלום הגרמני ולהגן על ארץ האבות''.
הדימוי המצטבר היה חזק דיו כדי לעורר פחד נרחב במדינות אחרות, ואיפשר להיטלר להשתמש באיום בלופטוואפה כנשק פוליטי במדיניות החוץ שלו בשנות ה-1930 המאוחרות. פעולות אויריות במהלך מלחמת האזרחים הספרדית, ובמיוחד ההתקפה על גרניקה, אשר זכתה לכיסוי נרחב ביומני הקולנוע, אישרו את עוצמתו של הלופטוואפה והאיום שהציב.
הנאצים קיבלו מהפוטוריזם האיטלקי את הדבקות בטכנולוגיה ובמהירות, אך סירבו לקבל את הסגנון המופשט שבאמצעותה ביטאו האמנים האיטלקיים ערכים אלה. הנאצים סלדו מהאמנות המופשטת, שהייתה ''יהודית'' לדעתם, והחרימו אותה. במקום זאת הם גיבשו בהדרגה סגנון משלהם, שהיה העצמה של הסגנון הניאו-קלאסי הנפוץ באירופה. הסגנון בלט במיוחד באדריכלות, בהקמת בנייני ציבור שחזיתם היא עמודי שיש גבוהים.
אלברט ספיר מרחיב בנדון בספרו ''בתוככי הרייך השלישי''. הוא מתאר את קדחת הבניה הנאצית לבניני ציבור בסגנון ניאו-קלאסי גרנדיוזי - אימפריאלי גלובאלי. היטלר פיקח באופן הדוק על תכנונה מחדש של ברלין בסגנון מגאלומני זה. אך האדריכלים והמעצבים שאפו להתאים את דרישות הסגנון למציאות היומיומית ככל שהיו מסוגלים. כדרך לשלב את הקו הקלאסי במציאות החיים המודרנית, שבה העיצוב הטכנולוגי דרש קווים מודרניים יותר, המעצבים הנאצים פיתחו גם סגנון בעל קווים נקיים, פשוטים ותכליתיים יותר, שנקרא סגנון ''ספינות הנוסעים''.
המטוס בסרטיו של קרל ריטר היה חלק מתפישת העיצוב הזאת. לפי התפישה הפורמליסטית-אמנותית, הפוטוגניות, שהיא האיכות האסתטית שמוקנית לאובייקטים מצולמים, היא תולדה של אופן הצגת האובייקט בעזרת אמצעי המבע של הסרט, ואינה תלויה במהות האובייקט או באיכויות נסתרות שלו. הפוטוגניות מעוררת את אופן ההכרה הרגשי, האסתטי, שמאפשר ידיעה ישירה של העולם. הפוטוגניות בסרט מעוררת את ההכרה הרגשית, מתוך פנייתה אל החוש החזותי באמצעות התנועה במרחב ובזמן, שמתקבלת כמובנת מאליה.
המטוס הוא מרכיב פוטוגני מרכזי במבע הקולנועי בסרטיו של ריטר. הביטוי הצילומי המרשים ביותר הוא של המטוס בתקריב, ובפרט של החלק הקדמי שכולל את המדחף, מכסה המנוע, הכנפיים ותא הטייס. חלקים אלה מצולמים תמיד מנקודת המבט הנמוכה כלפי מעלה, שסוגדת לחפץ. צוות הקרקע טורח, תוך הפגנת מומחיות והימנעות מפגיעת המדחף, על הכנת המטוס לטיסה, כשהטייס מגיע לאחר שהכל מוכן ומחלק את הפקודות להמראה.
דוגמא מובהקת היא הסרט ''בוגד'' שלכאורה אף אינו מוגדר כתעופתי. סצנות רבות בו ממוקדות במטוסים. סצנת הפתיחה לדוגמא, שבה נמסר למרגל תדרוך אחרון לפני שהוא חודר למפעל, מסתיימת במטס של שלישית מטוסים שחולף מעל, כמו כדי להזהיר אותו. סצנה חשובה נוספת, באמצע הסרט, היא זאת שבה המרגל יושב במטוס, שמצולם מהחזית מהקרקע בזוית כלפי מעלה, עם המדחף מסוכך למעשה על המצלמה, כדי להראות שהמטוס היא ישות כוחנית עצמאית שהמציאות וגורל בני האדם מוכתב לפיה. שיא הסרט הוא מרדף אוירי רב משתתפים אחר המרגל שבורח במטוס שגנב. מעברי תצלום רבים וחדים חוזרים ונשנים בין תקריב דמות הטייס, מראה המטוס, צוות הקרקע הגדול, ופני הנוף הרחוקים.
צוות הקרקע הוא מערכת אנושית קרקעית גדולה ומורכבת, שעוטפת את צוות האויר המצומצם, וזוכה אף היא להצגה בולטת בסרטי התעופה של ריטר, כחלק ממכלול שלם, שמהווה את גרמניה החדשה. מערכת זאת כוללת את המוני בעלי התפקידים במקצועות השונים בשדה התעופה, התעופתיים, הטכניים והלוגיסטיים. במכלול זה, שאפשרויותיו הכלכליות והחברתיות הן אינסופיות למעשה, כל אדם שמוכן להתמסר לסדר החדש מסוגל למצוא את מקומו. סצנות אחדות בסרטי ריטר עוסקות ברגעי המתח שבהם אובד קשר הרדיו עם המטוס, והמפקדה הקרקעית מנסה לאתר אותו. המפקדה כוללת אנשי קשר, מפות, מטאורולוגיה, שלישות, רפואה, כבאות, וכדומה. כולם פועלים בתיאום ובתיזמון מושלם. כמו שהמטוס הוא התגלמות האדם הגרמני החדש, צוות הקרקע בשדה התעופה הוא התגלמות החברה הגרמנית החדשה.
במעגל השלישי, לאחר המטוס ושדה התעופה, נמצאת חזית העורף, שערוכה למלחמה חסרת הגבולות. במעגל זה נמצאים יקיריהם של הטייסים, ובפרט אהובותיהם שממתינות להם בזמן שהן עובדות בבתי החולים, או מגויסות לתפקיד זה או אחר. גם פעילויות אזרחיות מובהקות, כמו קונצרטים והצגות, נועדות לתמוך בחזית. בכל סרטי ריטר מתרחשים מעברים חדים בין סצנות מלחמתיות דרמטיות שמתרחשות בחזית, לבין סצנות רומנטיות ומשעשעות שמתרחשות בעורף, במקרים רבים בין פצועים לצוות הנשי בבית חולים. לריטר נמצאה, לפיכך, מתכונת מושלמת לעיצוב סרטיו על פי הפורמליזם והסמיוטיקה התעופתית, באמצעות המטוס והמנגנון האנושי שעוטף אותו.
ריטר פיתח, שלב אחר שלב, את מיתוס המטוס והטייס, בסדרה של חמישה סרטי תעופה שיצר בין השנים 1936-1943: ''בוגד'' (1936), ''המלחמה באויב העולם'' (1937), ''פור לה מריט'' (1938), ''שטוקות'' (1941), ''צוות הדורה'' (1943). ברוב הסרטים האלה הוא שימש כתסריטאי, במאי ומפיק.
הכוכב האמיתי של הסרט ''בוגד'' הוא המטוס. העלילה מתרחשת במפעל חדיש ליצור מטוסים שאליו חודר מרגל. התהליכים הטכנולוגיים המורכבים של ייצור המטוסים מתוארים בסצנות שונות. אליהן מתלוות טיסות ניסוי, ולבסוף מרדף אוירי דרמטי אחר מרגל שברח עם מטוס.
הסרט ''מלחמה באויב העולם'' ביסס את המטוס כמוצג פוטוגני מעולה בסרטים. זהו סרט דוקומנטרי אודות פעולות ''לגיון הקונדור'', יחידת המטוסים ששלחו הנאצים לפעול במלחמת האזרחים בספרד. לסרט זה נוצר גם סרט המשך עלילתי.
בסרט ''פור לה מריט'' משרטט קרל ריטר את דמות טייס הקרב, על פי האידיאולוגיה הפאשיסטית של ארנסט יונגר. הטייס אינו גיבור על מיתי, אלא חייל עממי שחושל במלחמה, וחוזר מפוכח לעולם האזרחי הדמוקרטי, במטרה להשליט בו סדר חדש. הסרט מבוסס על הביוגרפיות של הרמן גרינג, ארנסט אודט, וחבריהם ללהק ''הקירקס המעופף''. הוא מתאר את עלית היטלר לשלטון דרך עיניהם, וכולל סצנות אויריות רבות. הסרט הפך לארוע תרבותי ופוליטי מכונן.
''שטוקות'' מספר את סיפורה של טייסת מטוס התקיפה הדו-מושבי, שמילא תפקיד מרכזי במערכות הבזק בפולין ובצרפת. מוטיב הצמד הארכיטיפי הוא בולט ומרכזי. קרל ריטר יצר ב''שטוקות'' וריציות שונות של צמד לוחמים באויר, שמשתפים פעולה בסצנות רבות, וקבע בכך את הצמד הבינארי האידיאלי מבחינת אידיאולוגית.
''צוות הדורה'' הוא סיפורו של צוות מטוס סיור בשם זה, ונחשב המשך ל''שטוקות''. העלילה היא אודות ארבעת אנשי צוות המטוס שנוסעים לברלין לקבל את מטוסם, ונפגשים בכרך עם חברותיהם, במה שהופך לתסבוכת רומנטית. תוך שמוש מושכל בארכיטיפ ה''רביעיה'', מצליח ריטר לבטא צורך בסדר וארגון, שמקביל לשושנת הרוחות. שעון יד שמקבלת אחת הבחורות מופיע מידי פעם בצילומי תקריב. באנלוגיה לשעון, הצוות מדלג בין החזיתות בצפון, דרום, מזרח ומערב. לוז הסרט הוא המעבר החד מהסצנות המלחמתיות הדרמטיות לסצנות העירוניות המשעשעות.
19.5.2021
תעמולה לאומנית בקולנוע הנאצי
בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית היתה רבה מאד. תהליך הדה-נציפיקציה בגרמניה היה בלתי אפשרי למעשה. עד כדי כך גדול היה כוחה של התעמולה, ובעיקר זאת שבסרטים. עבור הצעירים הסרטים היו הכלי היעיל ביותר. הנאציזם נשען על אהבת הנוער לקולנוע, ויצר רשת מאורגנת שלכדה אותו. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה. דרישה מרכזית של אנשי חינוך הייתה ליותר סרטי תעמולה מלחמתיים עם גיבורים.
קיים ויכוח עד כמה רבה השפעתם של סרטי הקולנוע על הציבור הרחב, ובמיוחד עד כמה אפקטיבית ההשקעה בסרטי תעמולה. התשובה לשאלה היא פשוטה: מספר הצופים. מספר הצופים הוא עדות מכרעת להצלחה ולהשפעה. בסרטי הקולנוע של ריטר צפו עשרות מיליוני צופים, ואין הוכחה טובה מכך על מידת השפעתם.
קרל ריטר היה התועמלן הנאצי המוכשר, בלתי מתפשר וחסר מצפון, שהתאים יותר מכולם למשימה של עיצוב הנוער ההיטלראי. ריטר זכה לשבחי הנהגת צעירי היטלר והאס.אס. כ''חבר יקר, חייל ואמן פוליטי, ונאצי אמיתי''. הוא יצר סרטים שהפכו ל''הקרנות חובה'' והשפיעו על מיליוני צעירים גרמנים. הוא היה חבר אישי של אדולף היטלר, והבמאי הנאצי המועדף ביותר. ריטר סיכם את הפילוסופיה שלו לגבי סרטיו כך: ''הסרטים שלי עוסקים בחוסר חשיבותו של האינדיבידואל… כל מה שהוא אישי חייב להיעלם לטובת המטרה.''
ברשימת עשרת הסרטים שהשפיעו ביותר על הנוער הגרמני הנאצי, מופיעים שניים מסרטי ריטר, לאחר סרטים היסטוריים אפייים כמו ''ביסמארק''. לפני שהפך לבמאי היה קרל ריטר מפיק באופ''א, בין היתר של הסרט ''נער היטלר קוואקס'' (1933) בבימוי הנס שטיינהוף. הסרט עוסק במותו של נער שהשתייך ל''היטלר יונגד'' מידי הקומוניסטים, ומבוסס על מקרה אמיתי. הסרט הפך ליצירת התעמולה מס' 1 של המשטר הנאצי, והשפיע על מיליוני צעירים גרמנים להצטרף למפלגה. למרות זאת, לא ברור בסרט מי הם הנאצים ומי הם אויביהם. הם כולם נראים כגרמנים שדומים זה לזה. ההבלטה של ערכי המשטר הנאצי, שהם בעיקר סדר וניקיון, מול התעלמות עקבית מהקומוניסטים, היא שהופכת את הסרט ליעיל ככלי תעמולה.
הנאצים תפקדו כתאגיד מודרני שמנהל מותג, וזה המפתח להצלחתם בעיצוב דעת הקהל הגרמנית. הנאצים הבינו את עוצמת המותג, והשתמשו בה, לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים. השכבה החיצונית של מותג זה היו: היטלר עצמו ותדמיתו, הלחץ לסולידריות, ההכרזה על אוטופיה מודרנית עם נופך עתיק, ויצירת איום קיומי לדרך החיים הגרמנית. אך מתחת לכל אלה פעלו עקרונות שיווק כמו מיקוד ופילוח, ותובנה מקיפה של רעיון העיצוב והאריזה. מעבר לכך המשטר היה מעוגן בסוג של בנאליות של הנורמליות, והוא נראה, ברמות רבות, כמו חברה מערבית רגילה, ואלמנט זה הפך אמין יותר על ידי קידום תרבות צריכה נמרצת. במובנים רבים הנאצים הקדימו את זמנם, ושלטו באמנויות שיווק פוליטיות כמו ספינים והכחשות מהירות.
אולפני UFA התבלטו ב''שיטת הכוכבים'' שלהם, שהכתיבה את תרבות הצריכה. החברה נודעה בהפקותיה המעוצבות. התפאורה העשירה והתלבושות המפוארות היו סימן היכר בולט לסרטים שהופקו בהם. כערך מוסף לסרטים, אולפני UFA גם הכתיבו את כל התרבות הפופולרית, בדומה לתעשיית הקולנוע ההוליוודית בשיאה. כוכבי UFA עיצבו, באמצעות תכנון קפדני, את הטעמים, האופנה ואורח החיים בגרמניה. UFA קידמה את עצמה ואת מגזרי התעשייה הקרובים אליה, באמצעות הפצה אינטנסיבית של פוסטרים, פרסומות, עלונים, כתבי עת, יומני סרטים וכמובן בחירה מדוקדקת של התוכן בסרטים.
העיקר במכונת התעמולה של היטלר בשנים הראשונות היה המופעים הרטוריים שלו. המופע התרחש, בשנים הראשונות, עד חמש פעמים ביום, לקהלים שונים. קיימת הקבלה כרונולוגית בין עלית היטלר לכניסת הפסקול לקולנוע, שהתרחשה באותה תקופה. הייתה זאת תקופת משבר לענף, שהתקשה להסתגל לחידוש. הסרט המדבר יצר קולנוע חדש, מבוסס פסקול דיבור ישיר במקום מוזיקת ליווי מאולתרת, עם מידה כה גדושה של דיאלוגים עד שהסרטים כונו ''טוקיס''.
גרמניה הנאצית לא היתה ממלכה סגורה. אופנות וסיגנונות בהשפעת גומלין בינלאומית שגשגו בה, ולעיתים אומצו על ידי המשטר, כולל חיקוי של הוליווד. ''החברה הרגילה'' הונצחה, בתקשורת על כל ענפיה, באמצעות אתוס של קלילות ופתיחות. התיקשורת התמחתה בנושאים יומיומיים שאופיניים לקהילה התמימה, ומומחיות זאת חוזקה באמצעות פניה קבועה לסולידריות חברתית. הנאצים יצרו נרטיב משלהם, באמצעות הסבר של תפישת עולמם, שבה הכל היה ברור מאליו.
חלק חשוב מהתעמולה הנאצית עסק בתרבות הצריכה. הנאצים ראו בה אמצעי להכשר של המשטר. הפרט היה זכאי לשאוף לקניין ולמוצרים פרטיים, כמו בכל העולם המערבי המודרני. שפע של מותגים הוצע להמונים. מכונית הפולקסוואגן היא אולי הדוגמא המובהקת ביותר. התרבות החומרית יצרה שאיפה להתקדמות חברתית וקרייריזם, ומשטר שהסתמך על מתן טובות הנאה למקורבים. תרבות הצריכה יוצרת אדם מוגבל מבחינת יכולתו לתרום לחברה, כיוון שכישוריו הקוגניטיביים אינם מושחזים. אדם כזה נוטה להיות מושפע מאד מפירסומת ומתעמולה פוליטית, ובמקביל הוא בעל אישיות ממוקדת בעצמי, עם סף גירוי פסיכיאטרי נמוך. חברת אופ''א הובילה את תרבות הצריכה בגרמניה הנאצית באמצעות סרטים, כוכבים, והקפדה על קוד אסתטי, שיצרו מודל חיקוי.
"תסביך איקרוס" הוגדר על ידי הפסיכואנליטקן מאריי, שניתח גם את אישיותו של אדולף היטלר עבור המודיעיון האמריקני. התסביך מתאר אדם בעל בעל אישיות מסוג אלפא, שאינו מכיר במגבלותיו כתוצאה מתסביכים נפשיים, אשר גורמים לחוסר איזון בין רצונו להצליח, לבין היכולת להשיג יעדים שהציב. אדם כזה שואף לסוג של פיצוי יתר. בגלל רגשי נחיתות, הוא מנסח שאיפות גרנדיוזיות להישג עתידי. הוא מפגין לעתים קרובות אליטיזם, שמונע על ידי היבריס וניתוק מהמציאות החברתית. האגו המסיבי של ידוענים מסוימים הוא סוג של עיוות כזה, שניתן לכנותו אגו ממאיר. הם מופיעים כמו כוכב סופרנובה, אשר מתפוצץ לאחר שזרח בעוצמה רבה במשך זמן קצר. פוליטיקאים עשויים להדגים את אותן התכונות, ובמקרים קיצוניים הם אף הגיעו למעמדם בזכותן. אדולף היטלר, יוזף גבלס וקרל ריטר הם דוגמאות היסטוריות, אשר אבחון זה תקף לגביהם תרתי משמע.