ספרים מקוריים

27.5.2021

גיבורי על וטייסים בתעשיית הקולנוע הנאצית


בהתחשב במספר הרב של סרטי תעופה, מפתיע הוא שהקשר בין ''קולנוע, תעופה, לאומיות ומיתוס'' נחקר כה מעט. הקשרים ביניהם קיימים החל מהסרטים הראשונים שנעשו בתחילת המאה העשרים. הוליווד יצרה סרטים רבים יותר בז'אנר זה מאשר בכל מדינה אחרת. אך תהליכים דומים התרחשו ברחבי תבל. הם יצרו אייקון של ''טייס הקרב האבירי'', סטריאוטיפ שמשפיע על התרבות הפופולרית  עד ימינו. סרטי הז'אנר הראשונים תיארו אותה כעידן זהב של קידמה, ואת הטייס כדמות רומנטית ואבירית. 

במהלך מלחמת העולם הראשונה, טייסי קרב אחדים, שהיו המוצלחים ביותר, קודמו במהרה והפכו לאייקונים מתוקשרים של גבורה, לוחמים שעטו את רוח הלאום במלחמה. תופעה זאת בלטה במיוחד בגרמניה, בדמותם של טייסי להק ''הקרקס המעופף'' ומפקדם ריכטהופן. הם הפכו לסמל לאומי, עם נוכחות בולטת בקולנוע ובדפוס, ובכל חוגי החברה. הזיכרון של מלחמת העולם הראשונה נבנה באמצעות המיתוס של חווית המלחמה שלהם, שהעניק לה לגיטימציה על ידי שינוי תמונת המציאות הקטלנית האמיתית. התדמית העיקרית החקוקה בזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה הזאת, עד ימינו, נוצרה במידה רבה באמצעות סרטי קולנוע אודותם.

הקולנוע בין שתי המלחמות ניצל את הפחדים מהפצצה אווירית במלחמה הגדולה הבאה. במקביל, השתמש הקולנוע בתקופה זאת בתצלומים של הטיס ושל המטוס לתעמולה לאומנית, שהראתה הישגים בנושא כחוד החנית של היוזמה הטכנולוגית הלאומית. ברחבי תבל, טיסות שוברות שיאים הפכו טייסים לידוענים עם פולחן אישיות. ברחבי תבל, ובגרמניה הנאצית בפרט, ענף התעופה הפך למרכיב כלכלי, צבאי וחברתי מרכזי, שמצא ביטוי רחב ומגוון גם בקולנוע. 

סרטי תעמולה אויריים היו חשובים יותר במדינות שבהן הגאווה הלאומית ספגה מהלומה כתוצאה מהמלחמה, והן היו מובסות או כועסות. הקידמה הטכנולוגית נתפשה כהוכחה להשתקמות ולעליונות. במהלך שנות ה-1920, התפתחות המטוסים המהירה התחילה להציע בהדרגה תובנות מעשיות יותר מכלי טיס אחרים לשיקום האומה. בגרמניה, המעמד ההרואי של אנשי צוות האויר, ההתפשטות המהירה של מועדוני הדאיה וספורט הטיסה, הצמיחה בתעופה המסחרית, והצלחת החברה הלאומית ''לופטהאנזה'', העידו כולם על הפופולריות והתמיכה הציבורית בנושא. 

התעופה והקולנוע השתלבו בתרבות הפופולרית ששלטה ברפובליקת וויימאר. סרטים כמו ''הכסף'' (1928) ו''אישה בירח'' (1929), משלבים בעלילותיהם בין אוירת השגשוג שיצרו שיאי התעופה החדשים לבין הרדיפה אחר הכסף, שהיתה אופינית לתקופה שלפני השפל הכלכלי הגדול. 

הטיסה והטייס היו גם מטאפורות משמעותיות למודרניות המיתית של הפאשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני. הביוגרפיות של גבריאל ד'אנונציו והרמן גרינג מבססות את הקשר בין חווית המלחמה והתרבות ההיפר-גברית של שנות ה-1920 וה-1930. היו להם תחושות עליונות וגזענות, דומות לאלה של קבוצות מן הימין באותה עת.

הסמלים והמטאפורות הלשוניים שקשורים לשיח התעופתי, תפישתו ופירושו, הם רבים, והמקורות שעליהם אפשר להסתמך בהקשר זה הם רבים מאד. הם כוללים אירועים תרבותיים חשובים, יצירות אמנות, ספרים, מגזינים, מוצרי תעמולה, ועוד. לא התעופה כשלעצמה, אלא הקשריה, לא הטייס כשלעצמו, אלא הקונספציות הכרוכות היו במוקד תשומת הלב. ביטויי התעופה במשטר לא היו ישירים בלבד. הם היו גם עקיפים. הם שימשו כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר. 

סדר היום החברתי, שהיה במוקד תשומת הלב במשטרים פאשיסטים, מתבהר באמצעות הנרטיב של גיבורי התעופה, ובאמצעות החזון של האדם החדש שהפאשיזם ניסה להפוך למציאות באמצעות מהפכה אנתרופולוגית. דמויות הגיבורים היו מודלים ואבות טיפוס שהאזרחים נדרשו להשתמש בהם על מנת לעצב את חייהם. הנורמות והערכים שהמדיה פירסמה כמגולמים באותם גיבורים חילחלו למציאות החברתית, והעולם הובן בהתאם למירשם. 

גרמניה הנאצית כולה שימשה כרקע למישטר התודעה האוירית. תצוגות אויריות מתוזמנות היטב משכו מאות אלפי צופים, כל אחת, במהלך שנות ה-1930. רחובות רבים בערים נקראו על שמות גיבורי תעופה מהמלחמה הראשונה, כמו ריכטהופן, בולקה ואימלמן. תוכניות רדיו רבות כללו תכנים בנושא. בבתי ספר היו לימודי חובה בנושא, והתעופה שמשה כמנוף לימודי בתחומים רבים.

הרמן גרינג, המשנה להיטלר שהיה בעברו מחליפו בתפקיד של ריכטהופן, והפך להיות הפוליטיקאי האהוד ביותר בגרמניה, הכריז: ''אנו חייבים להיות אומה של טייסים''. הוא הכריז על המחויבות לא רק לאימון רזרבות של טייסים צבאיים, אלא גם להטמיע ולטפח את הערכים המוסריים של התעופה, שהיו הקרבה עצמית ושירות לקהילת הלאום. באמצעות מיניסטריון מיוחד, הנאצים נטלו שליטה מלאה על כל הפעילות בנושא, והתחילו בהקמת הלופטוואפה. 

בגרמניה הנאצית בלטו שלושה טייסי קרב אשר פנו לתעשית הקולנוע: 

ארנסט אודט מ''הקרקס המעופף'', שהפך לטייס פעלולים וגילם בסרטים אחדים את דמות הטייס הנועז שמציל לכודים בשלג גתחילת שנות ה-1930, והפך בן חסותו של הרמן גרינג וגנרל בכיר בתעשיה האוירית הנאצילת. 

קרל ריטר, טייס קרב ומדריך טיסה בן דורו של אודט, שהשתייך למעגל הפנימי של הקנאים הנאצים, והפך לקולנוען הבכיר והפורה ביותר בגרמניה הנאצית, תוך התמחות ביצירת סרטים תעופתיים וסרטי תעמולה. 

האנס ברטרהם, שהיה הרפתקן מפורסם שכתב רב מכר על הישרדות, והיה גם טייס קרב ויוצר קולנוע שיצר סרטי תעופה, בעיקר בתחילת מלחמת העולם השניה.

בגרמניה הנאצית לא היו פופולריים גיבורי העל הבדיוניים  בדוגמת חוברות הקומיקס האמריקאיות. גיבורי העל הקולנועיים שלה היו טייסים כמו ריכטהופן, דמויות היסטוריות כמו פרידריך הגדול וביסמארק, ודמויות מהמיתולוגיה הגרמנית-פגאנית, כמו גיבורי האופרות של וואגנר. 

טייס הקרב כגיבור על בקולנוע הנאצי היה חלק מהמערכת החברתית שיצר המשטר. הוא לא ניחן בכוחות על, אך היה מסוגל לבצע יחד עם חבריו משימות לאומיות שכללו הקרבה עצמית. דמותו הוגדרה על פי הפילוסוף הנאצי ארנסט יונגר, כלוחם עממי שחושל בחזית, וחזר לאזרחות על מנת להנחיל בה את ערכי המלחמה המטהרים. 

בעקבות שרשרת הכשלונות של הלופטוואפה, החל מסוף שנת 1940, התמקדה גרמניה בפיתוח דור חדש של כלי נשק אויריים מהפכניים, כמו מטוס הסילון והטיל הבליסטי. במקביל, אופ''א, תעשית הקולנוע הנאצית המולאמת, התחילה, בהנחית גבלס, בהפקת סרטים רחבי יריעה אפיים וצבעוניים, שהתאימו גם להתפתחות הטכנולוגית בענף זה. 

כך נוצר הסרט בצבעים ''הברון מינכהאוזן'', שהיה היחיד שגיבורו דומה לגיבור על מחוברות הקומיקס. מינכהאוזן בסרט הוא גיבור על רציני ופוטוגני. חווית הטיסה הדמיוניות שלו הן מרכזיות בעלילה: הוא טס על גבי כדור תותח, מגיע לירח בכדור פורח, ועוד. הסרט היה הפקת ענק, ויצא לאקרנים במרץ 1943, במסגרת חגיגות 25 שנה לאופ''א, כחודש לאחר התבוסה הגרמנית בסטלינגרד. במסגרת קשר השתיקה אשר אפף את החברה הגרמנית, שבמסגרתו לא דנו בציבור בנושאים רבים, הפך  הסרט גם למרמז על קיום ''נשקי פלא''.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה