מתי סרט הוא תעופתי

מתי סרט הוא תעופתי היא שאלה שסרטים הרבים שנוצרו אודות מטוסים וטייסים מאפשרים לענות עליה, באמצעות מיון והשוואה בינם לסרטים מז'אנרים אחרים. ההתרשמות הביקורתית,  מכל יצירה קולנועית או אמנותית כלשהיא, יוצרת מבול של הקשרים. כדי לקלוט את פעולתם, יש לחפש בסבלנות את נטיותיהם כלפי משמעות מסוימת. סרטי התעופה מאופיינים כמאדירים בבירור את מיתוס התעופה, באמצעות סצנות טיסה רבות ובעלות משקל בעלילתם. 

התיאוריות הקולנועיות השונות מאפשרות להראות כיצד מיתוס התעופה מוצג בדרכים שונות. התיאוריות התפתחו האחת מתוך השניה, בסינרגיה כרונולוגית ומבנית, וניתן להציב את נושא התעופה בכל אחת מהן:

ריאליזם - התעופה בוודאי היא מציאות מעשית. בתחילת התיעוד הקולנועי שלה, הסרטונים האקטואליים שיקפו בלי פרשנות את האירועים. אך מהר מאד הם עברו מהצהרת עובדות להצגה שיטתית של רעיונות. עוד בשנת 1909, באמצעות כותרות שנוסחו בקפידה, ובאמצעות התמקדות בתמונות נבחרות, יוצרי הסרטים הצליחו ליצור תמונה רעיונית. לדוגמא, הקורבנות שכיבוש האויר תבע. בדרך זאת הם הקצינו את המימד הדרמטי והמסוכן של הטיסה, וכתוצאה מכך האצילו את דמות הטייס למדרגת גיבור, אדם אשר מסכן את חייו בהתמדה. 

פורמליזם - סרטי התעופה העלילתיים הם פורמליסטיים. לפי התפישה הפורמליסטית, הפוטוגניות, או האיכות האסתטית שמוקנית לאובייקטים מצולמים, היא תולדה של אופן הצגת האובייקט בעזרת אמצעי המבע של הסרט, ואינה תלויה במהות האובייקט או באיכויות נסתרות שלו. הפוטוגניות מעוררת את אופן ההכרה הרגשי, האסתטי, שמאפשר ידיעה ישירה של העולם. בכל סרט תעופה שנוצר עדי היום, דגמי המטוסים השונים, לכל סוגיהם ובכל הרכביהם, מככבים על המסך ומקבלים זמן צפיה ממושך, ושטח מסך גדול, בצילומי תקריב דרמטיים של חלקיהם הפוטוגניים, בצילומי מדיום שוט שמראים את השתלבותם עם הצוות כאחדות אחת, וצילומי לונג שוט שמראים אותם חולפים כשליטים מעל פני הנוף. 

סטרוקטורליזם - הסטרוקטורליזם מביא לידי ביטוי בקולנוע את תכונותיה המובהקות ביותר של התעופה, באופן שלמעשה הופך אותה לשליטים ללא עוררין על מסך הכסף בתחרות על כיבוש ליבו של הצופה. המטוס הוא מוצר בעל הקשר אידיאולוגי, נמצא ביחסים טבעיים עם הממשל, ונועד לשרת אותו. מערכת קבלת החלטות לאומית הפכה את המטוס למיתוס בסיסי, אשר מעובד לתוצרי משנה מגוונים של ארכיטיפים אייקוניים, שנמצאים בשימוש יומיומי רווח בתיקשורת ובתרבות הפופולרית, שצמאה להגדרות שמציבות את האדם במקומו הנכון במשחק התפקידים החברתי. בסרטי התעופה נמצאים במעגל הראשון צוותי האויר, במעגל השני צוותי הקרקע, ובמעגל השלישי נמצאת חזית העורף. 

אידיאולוגיה - המשטרים הדיקטטוריים היו מבוססים על ''תודעה אוירית'', שראתה בתעופה את חזות הלאום, והביאה ליצירת  סרטים בז'אנר זה שמדגישים את חשיבות הכלל. בחברות הדמוקרטיות, לעומת זאת, מיתוס התעופה מתקיים במסגרת ''מודעות אוירית'', שפונה אל האינדיבידואל, הפועל בכלכלת השוק החופשי, וסרטי הז'אנר מדגישים את חשיבות הפרט. 

מיגדר - בסרטי התעופה הצופים הם ברובם גברים צעירים, אשר מרגישים כי הם מקופחים מסיבות שונות. סרטי התעופה, ודמות טייס הקרב האבירי בפרט, היו מראשית דרכם גם סוג של תגובת נגד גברית לתנועה לשיוויון זכויות האישה, שערערה על החברה הפטריארכלית.

פסיכולוגיה - תעשיית החלומות הקולנועית מיוסדת על עקרונות פסיכולוגיים. קטעי הטיסה מחליפים את שלב ההסטה בחלום, שהוא העברת תשומת לב לנושא טפל, ומטמיעים את נושא התעופה בעלילה באופן בלתי נפרד. קטעי תעופה מרהיבים, שמגיעים בעקבות נקודות המפנה בעלילה, נועדו לשמש בסרטים אלה כמגבר עוצמה עלילתי, והם פועלים גם כמרכיבי החלום הנוספים. סרטים רבים מתחילים ומסתיימים בקטעי טיסה, שמאומה לא מצריך אותם, אך הם מסבירים הכל. מחקר שנערך בקרב ילדים, הראה שכאשר ניתנים להם, בעת משחק וידיאו, יכולות של גיבורי על בעלי כישורי תעופה, גובר אצלם הרצון לעזור לזולת. 

על פי לקאן, תחושת הזהות הראשונית של האדם מושתתת על בבואה אשליתית מלאה ורציפה של עצמו, שהיא שלמה ממנו. בבואה חסרת ממשות זאת ממקמת את האדם בכיוון בדיוני, שאינו ניתן לגישור. לקאן מדמה תחושת זהות ראשונית זו ל''אני האידיאלי'' של פרויד. האדם נמצא דרך קבע במעבר בין שני סוגי הכרה בסיסיים.  בשלב טרומי הוא בהכרה ''דמיונית'', שמתאפיינת בתפיסת הסביבה כמשך בלתי מובחן. בשלב שני חל מעבר למודעות ולסדר הכרה סימבולי. מוקד ההזדהות של הצופה הוא נקודת מבטה של המצלמה ותנועתה. באמצעות הנעת המצלמה מניע הקולנוע את נקודת המבט של הצופה במרחב ובזמן. כאשר תנועות המצלמה משולבות בסצנות תעופה, ניתן להתגבר על ההפרדה בין השלב הטרומי לשלב הסימבולי. חווית הצפיה הופכת אצל הצופה גם לחווית מעוף. כח המשיכה, שמזוהה עם המימד האנכי, מתבטל בפרספקטיבה הדמיונית. 

המטוס החליף את העין האנושית עוד במלחמת העולם הראשונה, כשמצלמות ריגול משוכללות התחילו לספק תמונות חדות של פני השטח. כשהשתכללו  טכנולוגיות הצילום והעריכה, התאפשר ליצור בקולנוע סצנות שבהן מבצע הטייס בכלי הטיס פעולות מרהיבות שנתפשו כנחלת הדמיון בלבד. באמצעות הטכנולוגיות החדישות השונות מתחזק הקשר בין הטייס האנושי לגיבורי העל הדימיוניים.