יענקל'ה
-----------
יום אחד ריכזו את כל היהודים מהגטו בכיכר המרכזית בעיר.
חילקו אותנו לקבוצות, על פי המקום שאליו נשלחנו.
החיילים ששמרו עלינו היו בעלי פנים אסיאתיות.
הם גזלו מאיתנו את שעוני-היד.
הנאצים צעקו לאנשים, על פי רשימה שהכינו מראש:
''מפעל תחמושת, בית חרושת לעצים!''
ברשימה היו המבוגרים בעלי כושר העבודה.
הילדים, הזקנים, והחולים נשלחו לאושוויץ.
יענק'לה, אחי הקטן בן התשע, רץ אחרי אמא.
אמא צעקה לו בחרדה:
''יענק'לה תברח מכאן. תברח, תברח!''
הוא המשיך לרוץ אליה.
הנאצים שיסו בו כלב טורף ענק.
יענק'לה קפא בפחד, והכלב הרג אותו.
אלקה'לה
-----------
אסור היה להכניס תינוקות למחנה.
לאלקה'לה היה תינוק בן שלושה חדשים.
היה לנו ידיד פולני טוב, יערן עם סוס.
בזמן שהיינו בגטו הוא היה מביא לנו מזון.
הוא רצה לאמץ את התינוק עד סוף המלחמה.
אלקה'לה סרבה, והחביאה את התינוק עליה.
בחצר מחנה העבודה עשו לנו מסדר.
הנאצים ציוו שנוריד כל מה שיש לנו,
ונשים על הקרקע לפנינו.
הם אספו שקים מלאים בכסף, זהב ותכשיטים.
אחרי שאספו את כל מה שמסרנו להם,
התחילו הנאצים לחפש אחר מה שהחבאנו.
הם עברו ובדקו בקפדנות כל אחד,
והרגו כל מי שמצאו אצלו אפילו סכום כסף קטן.
אלקה'לה עמדה לימיני, עטופה בצעיף שחור.
היא הניחה את התינוק שלה על האדמה.
הנאצים שאלו: ''של מי התינוק?!''
אף אחד לא ענה.
הם איימו: ''נהרוג עשרה יהודים אם לא תגידו!''
ואספו עשרה אנשים, ביניהם קרוביי, והעמידו בצד.
נכנעתי ואמרתי: ''התינוק הוא של אחותי.''
הם שאלו: ''איפה אחותך!?''
עניתי: ''איני יודעת, היא כנראה פה, בין כולם.''
הגרמנים איימו: ''נהרוג עשרה יהודים אם לא תגידי איפה אחותך!''
התחננתי בפניהם: ''תהרגו את התינוק, ואל תהרגו עשרה אנשים.''
הם צחקו, ואלקה'לה הודתה שהתינוק הוא שלה.
הנאצים אמרו: ''נהדר''
הם לקחו אותה עם התינוק הצידה,
ובמרחק שני מטר ממני,
בפקודת לוץ, מנהלת המחנה מהגסטאפו,
ירו בשניהם למוות.
אבא
------
גם לי היו עלי כסף, זהב, ודברי ערך.
תמיד היה לי שכל, והיתה בידי גם סכין.
במקום עמידתי חפרתי בור, ושמתי בו הכל.
הידקתי בכף רגלי את הקרקע מעליו.
היה מסוכן להשאיר זאת בחצר.
למחרת בלילה הוצאתי את הדברים.
אבא היה אמיץ, וגם הצליח להסתיר הרבה.
הוא אמר לי: ''בואי איתי''.
הלכנו לפינה נסתרת במחנה.
אבא אמר לי: ''תחפרי פה בור עמוק.''
הכנסנו לתוכו קופסא עם הכל.
לאחר שהמצב נרגע, והתרגלנו לחיים,
הוצאתי באחד הימים את הקופסא,
והיה לנו ממה לחיות במחנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה