מאכס

מאכס ברח אלינו בלילה, וביקש שאציל אותו.
הלכתי מיד לפיקלר, וביקשתי שיעזור.
רציתי לסדר את הענין עד הבוקר.
הגסטאפו היו הופכים את המחנה, ותופשים אותו.
הם היו מוציאים להורג עשרה יהודים במפעל התחמושת,
ועשרה יהודים כאן, בבית החרושת לעצים.

לא סיפרתי לפיקלר שרצחו את אביו ואחיו.
רק שהוא רוצה להיות עם המשפחה שלי,
והוא בחור חרוץ, היתה לו נטיה למכניקה.
פיקלר עשה הכל. הוא אמר:
''אני שם יד עליו. הכל יהיה בסדר''.
הוא סידר שמאכס ישאר אצלנו במחנה.

אחר כך היו לנו צרות נוראות ממאכס.
אלקה'לה והתינוק שלהם נרצחו עוד בזמן הכניסה למחנה.
מאכס היה כועס ועצוב בגלל מותה של כל משפחתו הקרובה.
אך הוא היה עדיין בחור צעיר ומלא מרץ, כבן עשרים ושלוש.
ואהב את החיים הטובים, בחורות וכסף.

מאחורי המאפיה שלנו בבית היה מחסן ליבוש עצים.
במחסן הזה החבאנו את כל היקר שבעולם.
רהיטים רבים, וחפצי בית יוקרתיים נוספים.
אלקהל'ה אחותי סיפרה למאכס היכן המחבוא.
זה היה אמור להיות סוד משפחתי, אך היא סיפרה.

יום אחד הוא הלך לעיר, ומכר הכל לבית מסחר של הגויים.
הגויים התחילו להגיע בעגלות, העמיסו את הסחורה, ונסעו.
הגויים ברחוב נדהמו: ''מי היה גר פה, של מי הכל?''
הגויים מהחצר שלנו היו אנטישמים, והלשינו.
הם מסרו של מי הסחורה והיכן נמצאים בעליה.

הגסטאפו באו למחנה וצעקו: ''שטרנקרץ יחזקאל!''
הם עצרו את אבא שלי, כי החביא רכוש ולא דיווח עליו.
היו שם כמה דברי ערך שהיה צריך למסור להם.

קיבלתי השראה, והצעתי לאבא:
''אבאל'ה, תגיד שנתת הכל נדוניה למאכס.
אתה בכלל לא ידעת מה הוא עשה איתה.
שלא תגיד מילה מיותרת, רק שנתת נדוניה''.
אבא עשה כך. הגסטאפו האמינו, ושחררו אותו.

מאכס היה משתגע. היה לו קצת כסף,
והוא היה מבזבז אותו על הוללות ובחורות יפות.
ראינו מה הוא עושה בכסף שלנו.
לנו הוא לא נתן כלום, אפילו לא כיכר לחם.