בקר

היה לי גיס בשם מאכס טננבאום.
אלקה'לה התחתנה איתו לפני שנכנסנו למחנות העבודה.
היתה לנו עוד נדוניה לתת.
אבא רצה לחתן אותה, וחיתן אותה עם מאכס.

היו לו אבא בשם חיים, ואמא,
אח איגנאץ, סטודנט בן שבע-עשרה,
ואחות הלנק'ה, שהיתה שרה כמו זמרת אופרה.

לחיים טננבאום היה בצ'כוסלובקיה מפעל קטן.
הוא הגיע לסטרכוביצה אחרי שגירשו את היהודים משם,
כי הוריו גרו בכפר קרוב.

הזקן ידע לדבר גרמנית, והיה לו רישיון ללכת ברחוב.
הוא היה הולך כל יום לגסטאפו, ומסדר ענינים.
כל יהודי שרצה לסדר משהו אצלם, פנה אליו.
כך זה נמשך עד שנכנסנו למחנות העבודה.

מאחורי חזותו המכובדת הסתתר סוד אפל.
אלקהל'ה ומאכס, לאחר שהתחתנו,
סיפרו עליו דברים לא טובים:
''הוא לא בסדר, הוא סוחר סמים.''

במסדר המיון בכיכר, חיים, מאכס ואיגנאץ,
קיבלו עבודה במפעל התחמושת.
את האמא הרגו, כי היא הלכה אחריהם,
במקום לעלות לרכבת לאושוויץ.

למחרת היום באו הגסטאפו למפעל, לקחת את חיים טננבאום.
המפקד שלהם, בקר, אמר לאיגנאץ: ''תישאר פה, רק אבא שלך הולך!''
איגנאץ התעקש: ''אם אבא שלי הולך, גם אני הולך איתו''.

הנאצים לקחו את שניהם לגבעה בכפר ברודס, ובקר חיסל אותם.
פולנים חפרו להם קברים, והם סיפרו לנו הכל אחר כך.

בקר היה אדם כה אכזר, שהאנשים רעדו ממנו ברחוב.
הוא היה יורה ביהודים ברחוב.
הוא חי עדיין, למרות שאנשים רבים העידו על פשעיו.

אני הלכתי למשרד לחקירת פשעי הנאצים ביפו, ואמרתי לחוקר:
''אני יודעת שהוא הרג את חיים ואיגנאץ טננבאום.
אני יכולה גם לזהות אותו אם יש צורך.
אבל אני רוצה להעיד פה, אין לי כוח לנסוע לגרמניה.
אני לא רוצה לראות את הגרמנים, ולא להעיד שם.
אני יכולה להעיד בפניך, ותרשום.''