ניקולאס וון-בילו היה לצידו של היטלר, כמזכיר חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר ואחד האחרונים שראה אותו חי. הוא התחיל את תפקידו כטייס בן עשרים ותשע, שהומלץ לתפקיד על ידי גרינג. הוא היה עם היטלר בכל שלב משלבי תיכנון והתרחשות מלחמת העולם השנייה. יומנו הוא מקור מידע ראשון במעלה. וון-בילו היה צמוד להיטלר יום ולילה, יחד עם שני שלישיו הצבאיים האחרים, מצבא היבשה והצי והסגל המשרדי המצומצם. יומנו מתאר את כל האירועים מנקודת המבט של היטלר. הוא קובע שהיטלר עמד בראש הירארכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית הייתה היטלר והיטלר היה המדינה הנאצית.
ניתן להבין מהיומן, שפורסם כספר, כי לפיתוח התעופה הצבאית היה עדיפות מרכזית אצל היטלר. הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה, בדומה למה שהתרחש במלחמת העולם הראשונה. כך, לדוגמא, הקרב על בריטניה התחיל מיד לאחר שהמפציץ הבינוני המהיר יונקרס-88, שפיתוחו הושלם ערב המלחמה, הגיע בהיקף מספרי מספיק לטייסות. בדומה לכך, ה''M-109'' וה''שטוקה'' היו מטוסים שהקנו לגרמניה תחושת עליונות אוירית והביאו להחלטה על פתיחת מלחמת העולם השניה.
לפולין היו טייסים מצוינים וחיל אויר גדול מאד. אך המטוסים הגרמניים היו מדור מתקדם יותר והכריעו בקלות את חיל האויר הפולני. הטייסים הפולנים שנמלטו לבריטניה הקימו טייסות עם מטוסי ספיטפייר, שהיו איכותיים יותר משל הגרמנים. בזכות תעוזתם ומיומנתם הם הכריעו את הקרב על בריטניה.
תחושת העליונות האוירית נוצרה אצל מקבלי ההחלטות ובציבור הרחב על ידי שיח נרחב במכלול המושגים הכרוכים בעולם התעופה המתרחב בהתמדה, אשר עירערו את סדר היום השליו. הם כללו בתוכם גם הצדקה לתוקפנות של כל מי שהוא נישא מאחרים, על פי פילוסופית ''האדם העליון'' של ניטשה. תחושת העליונות חילחלה לכל הדרגים. היא פגמה בייחודו של היטלר והעניקה לו עילה אישית לצאת למלחמה, בנוסף לאיום המתמשך מחילות האויר של אויבי גרמניה, שהתעצמו גם הם במידה מפתיעה.
וון-בילו מעניק תיאור מעמיק של המניעים לפלישות לפולין, צרפת, רוסיה ויתר מדינות אירופה. הוא מתאר כיצד הגיב היטלר להצטרפות ארה''ב למלחמה נגדו ובפרט להפצצות מהאוויר. נקודת המבט שלו היא פרו-נאצית מובהקת בשלבי המלחמה הראשונים ובפרט לגבי הפלישה לפולין, אותה הוא מתאר כתוצאה של התנכלות הפולנים למיעוט הגרמני במובלעת דאנציג. התלהבותו נמשכת עם הפלישות לנורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן וצפון אפריקה. הפלישות מתוארות על ידו בסיפוק כאיש צבא, כהצלחות צבאיות שעצם הצלחתן מצדיקה אותן. התלהבותו דועכת לקראת הפלישה לברית המועצות ומאותו קטע ביומן הוא הולך ונעשה סקפטי לגבי היטלר ומדוכדך יותר ויותר לגבי גורל המלחמה וגרמניה.
עדותו של וון-בילו היא בעלת חשיבות מכרעת לתיאור מניעיו של היטלר בשלב המלחמה השני, כאשר היה ברור לו כי סדר הכוחות ומהלכי המלחמה מבטיחים ניצחון מכריע של בנות הברית ותבוסה מוחצת של גרמניה. הוא מסביר ומתאר בפרוט כיצד היטלר שם את מבטחו בפיתוח מטוס הקרב הסילוני.
המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: ''מילת המפתח היא מטוסים''. המושג ''מטוסים'' הפך למדיום שהוא גם מסר, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים, שדגלו בסמנטיקה מקוצרת. הנאצים רצו להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע לקראת הפלישה לרוסיה.
בשנת 1944 הייתה גרמניה מופצצת בלא הרף מהאוויר על ידי להקי מפציצים והיטלר היה עסוק בעיקר בנושא ההגנה האווירית. היה צורך דחוף במטוס ירוט מהיר שיבלום את המפציצים. מקביל היטלר צפה את הפלישה הקרובה של בעלות הברית לגרמניה. לכן הוא הורה לפתח גם לצרכי תקיפת כוחות קרקע את מטוס היירוט הסילוני מסרשמידט M-262, מטוס מהפכני קל וזריז, שהיה מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם וגולת הכותרת של התעשייה האוירית הנאצית. הוראה זאת עיכבה באורח קריטי את יצור המטוס, כיוון שהיה צורך להכניס בתכנונו שינויים משמעותיים, על מנת שיוכל לשאת פצצות כבדות תחת כנפיו. בתאריך 6 ליוני 1944, כשהיטלר היה ממוקד בעיקר בבעיות הטכניות שצצו במטוס, שהתחיל להיכנס למערכה במספרים גדולים, פלשו כוחות בעלות הברית לנורמנדיה והתחילו להתקדם קילומטר אחר קילומטר לעבר גרמניה. המטוס לא היה יעיל בסיוע לכוחות הקרקע, והשינויים התכנונים שנערכו בו הפחיתו מאד את יכולותיו גם בקרבות אויר.
היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו והפכו לידידו הצעיר. אין ספק כי הידידות גרמה לו להשקיע יותר בתחום התעופה. וון-בילו היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.
וון-בילו כותב כי התרשם מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים. הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה. היטלר הפך גם לידיד המשפחה שלו, דוד חביב לילדיו. באותה נשימה הוא מאשר שההחלטה להשמיד את היהודים הייתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא הייתה החלטה ספונטאנית. היא הייתה קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.
לכן אישיותו של היטלר היא ההסבר העיקרי לשואה. הוא התיימר להיות טיפוס ''האדם האידיאולוגי'', בעל תסביכי איקארוס ונפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה''אני'' שלו. הכפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים, חילחלה אל פיקודיו בכול הדרגים. כל טרוריסט הוא אדם חביב באופן פרטי, אך מה שהופך אותו מסתמי לבעל משמעות הוא האידיאולוגיה הנוקשה.
אחת התוצאות של הנוקשות האידיאולוגית לעומת החביבות הפרטית הייתה שבמשטר הנאצי הייתה ההפכפכנות תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בעת כותבו את ''מיין קאמפף'' כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך, והיא הפכה ל''סמל מסחרי'' שלו. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה ואיפשרה מוסר אישי כפול. וון-בילו יכול היה להיות ''ראש קטן'' בתחום אחד, ו''ראש גדול'' בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית. הוא הזדהה עם ההצלחה והתרחק מהכישלון, כל אימת שהדבר שירת את מעמדו. היתה זאת מורכבות אישית הדומה לדמותו של אודין, האל הבכיר במיתולוגיה הנורדית, שחוכמה וטירוף שכנו בו יחד.
ניתן להשוות את התוכניות להשמדת היהודים לפיתוח הצבאי של המטוסים, שהוא תחום מובהק של סטארט-אפ. בתחילה היו אלה פרויקטים על הנייר, שקיבלו תקציבים ניסיוניים וחלקם התקדמו בדרך זאת שלב אחד. בודדים מהם הגיעו, בסופו של דבר, לכדי שימוש במלחמה. אך במידה והם נכנסו למערכה והצליחו, צברו תאוצה ויצרו שינוי ביחסי הכוחות. הם הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה ויצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שהעניקה להם משאבים רבים נוספים והשראה לפעילויות תומכות מצד מגזרים אחרים. מה שנדמה, במבט לאחור, כתיכנון לפרטי פרטים של מנגנון משוכלל, נוצר בפועל שלב אחר שלב, בתהליך שיטתי אך הפכפך של ניסוי וטעייה.
כשלונות מפוארים של חילות אויר, שגרמו לתבוסות מדיניות קשות, הן תופעה רווחת בהיסטוריה של המאה ה-20. העימותים האויריים המכריעים מתרחשים במשך שעות או ימים ספורים, אך נדרשים שנים רבות והון עתק על מנת לבנות חיל אויר רציני. זאת בשעה שאין מידע וודאי לגבי עוצמת האויב. הפער בין ניצחון לכישלון הוא לרוב תוצאה של יתרון טכנולוגי זעיר. חשיבות מודיעין האויר היא מכרעת לגבי קיומה של כל מדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה