פעולות
הועד היהודי במחנה לא האמין שאין לנו כסף לקנות אוכל.
הם חשבו שיש לנו, ולא נתנו לנו תוספת אף פעם.
אכלנו רק את המעט שקיבלנו.
היינו רעבים מאד, ולכן הייתי צריכה לצאת כמעט מידי לילה לפעולות.
פנו אלי כל מי שרצו למסור, או לקבל כסף ודברי ערך מהגויים.
הם שילמו לי לפי סוג הפעולה, המרחק והסכנה.
יום אחד בא גוי למחנה, והודיע שזרק לכביש ילד וילדה קטנים שהחביא.
הכסף אצל משפחת קופ, הורי הילדים, אזל, ולכן השליך אותם מהבית.
ההורים, הסבא, והדוד, עמדו על יד גדר המחנה ובכו: ''הילדים שלי!''
אמרתי לאמא: ''רבקה לאה קופ, אני אצא לחפש את הילדים שלך.''
הלכתי בלילה בכבישים ומצאתי את הילדה.
הכנסתי אותה לשק, והבאתי אותה למחנה.
חבל סדינים
הייתי יוצאת לפעולות שלי מחופשת לבחור.
הבגדים היו כולם של אחי בנימין, והם התאימו לי.
היתה לי מלתחה שלמה, שכללה גם מעיל ארוך.
לילה אחד יצאתי לעיסקה עם יהלומים ודולרים.
אישה אחת ראתה מישהו חשוד הולך לבד ברחוב,
ודיווחה מיד לפטרול של שני חיילים גרמנים.
הם רדפו אחרי, והתחבאתי בחדר מדרגות אחד.
שני החיילים רדפו אחריי לתוך הבנין.
נמלטתי לקומה העליונה, ודפקתי באחת הדלתות.
פתחה לי אישה זרה, מבוגרת. אמרתי לה בבהלה:
''הגרמנים רודפים אחריי. אין ברירה. את חייבת לעזור!''
החיילים הקישו בדלתות למטה, והיא נתנה לי להיכנס.
חשבתי על דרך מוצא, בלי לאבד את קור רוחי.
הלכתי לארון הבגדים, והוצאתי ממנו סדינים אחדים.
קשרתי את הסדינים זה לזה, ועשיתי מהם חבל ארוך.
אמרתי לאישה בעוז: ''תחזיקי!''
והחלקתי למטה, לחצר האחורית,
שניה לפני שהם הגיעו.
נכנסתי לבית זר כדי להציל את עצמי.
הם היו הורגים אותי מיד.
הם היו הורגים אנשים סתם ברחוב.
הוצאה להורג
גברת אחת ביקשה ממני שאביא חבילה לגוי בשם להמן, בעל מפעל בטון.
גברת נוספת ביקשה שאברר, באותה הזדמנות, מה שלום הילד שלה.
לבשתי את בגדי הבחור שלי, ויצאתי לפעולה.
יצאתי בפעם הזאת לא בלילה, אלא בבוקר.
זה היה יום ראשון, חודש לפני פסח.
הגעתי לחצר שבה הילד היה צריך להיות, ולא מצאתי אף אחד.
נכנסתי לשכנים לשאול.
היתה שם סנדלריה ובתוכה גבר, אישה, ובחור צעיר.
הם אמרו שהמשפחה שאני מחפשת עזבה את המקום, והם לא יודעים לאן.
אמרתי להם: ''תודה רבה'',
ויצאתי לרחוב.
כנראה שהם החליטו ביניהם שאני יהודיה.
הבחור יצא אחריי והתחיל לצעוק: ''יודה! יודה! יודה!''
היה ברחוב פטרול של שני גרמנים מהז'נדרמריה.
חוץ מהם, הרחוב היה ריק מאדם.
הרחוב היה כה שקט, ששמעתי אותם הולכים.
עוד קודם חששתי שהם חושדים שאני יהודיה, כי הם התלחשו: ''יודה, יודה''.
לכן כשהוא צעק העמדתי פנים כאילו לא מתכוונים אלי, והלכתי בקצב רגיל.
אבל ראיתי שהגרמנים רצים אחרי, והתחלתי ללכת יותר מהר.
לא רחוק משם היה מפעל הבטון של להמן.
מאחורי בית החרושת היתה דרך ליער, וחשבתי שאברח דרך שם.
ניגשתי לשער ודפקתי עליו בכל הכוחות.
השומר ניגש, והתחננתי בפניו: ''תפתח לי, תציל אותי!''
בהתחלה הוא סירב, אך לבסוף הסכים ופתח את השער.
באו חיילי הז'נדרמריה ודפקו ברובים על השער.
השומר פתח, והם תפשו אותי.
הם התחילו להכות אותי עם הרובים.
הם שאלו: ''מאיפה את?! מה יש לך בחבילה?!''
התנצלתי: ''אני מהמנסרה. אספתי כמה בגדים כדי שיהיה לנו מה ללבוש.''
הם לא האמינו שאני ממחנה העבודה, וחשבו שאני מרגלת מהפרטיזנים.
הם המשיכו להכות אותי מכות חזקות.
הייתי חזקה מאד ולא פחדתי, אבל הרגשתי שפה יהיה הסוף שלי.
הם אמרו: ''תגידי לנו מאיפה החבילה, ונשחרר אותך.''
אמרתי להם פעם נוספת: ''אני מהמנסרה''
הם התעקשו: ''את מהפרטיזנים!''
הם היכו אותי בכוח, ותוך כדי כך חזרו:
''אם תגלי של מי החבילה, נשחרר אותך.''
לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים,
וסיפרתי להם של מי היא.
הם לקחו אותי מיד, במצבי הקשה, למשרד של להמן.
הוא, כשראה אותי, כמעט והתעלף. הוא הכיר אותי.
אבי שימש פעם ראש ועד היהודים, והיתה לנו חנות רהיטים גדולה.
הוא קרא לחמישה נכבדים מהעיר, כולם נאמנים ובעלי לב נקי.
האחד התגורר מולנו והיה בעל חנות הנעליים ''באטא''.
השני היה הרוקח בעל בית המרקחת, שגם היה שכן שלנו.
השלישי היה הכומר הראשי של העיר, פרולה, שהיה אדם חביב מאד.
הרביעי היה בעל בית שהיתה לו פרפומריה.
החמישי גם הוא היה גוי מכובד.
הם התחילו לבקש מהגרמנים: ''לא כדאי לעשות סיפור מהבחורה.
היא בסך הכל באה לבקש כמה דברים קטנים,
כדי שיהיה למשפחה שלה במחנה מה לאכול, וזהו זה.''
הם אספו ביניהם מאה אלף זלוטים, ורצו לתת לגרמנים את הכסף.
בינתיים, גם ערכו הפולנים האלה מסיבה גדולה ויפה לשני הגרמנים.
אוכל ושתיה עם בשר חזיר ועופות, יינות ומכל טוב.
אותי הם כלאו בחדר לחוד.
כל החלונות בחדר היו מכוסים בסורגים, כאלה שאי אפשר היה לפתוח.
כל עשר דקות היה נכנס לחדר אחד מהגרמנים ומרביץ לי.
הם היכו אותי מכות חזקות מאד.
כל כך הרבה מכות, שכבר התרגלתי אליהן ולא בכיתי.
כשהיה הדבר אפשרי, נכנס לחדר אחד הגויים וסיפר לי מה חדש:
''אנחנו רוצים לתת הרבה כסף כדי שישחררו אותך, והם לא רוצים.
את יודעת איזה צרות יהיו אם הם יסגירו אותך לגסטאפו.
הגרמנים יהרגו בעיר עשרה גויים, בגלל שעזרנו ליהודים.
הם רעים מאד, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום.''
כשתפשו אותי היתה השעה אחת-עשרה בבוקר.
זה נמשך כך עד שעה שמונה בערב.
עם כל המכות, הצרות, הפחד, ובלי אוכל.
עם כל הגויים המכובדים שחיבבו את אבי,
ורצו לעזור לנו.
אבל הגרמנים לא רצו שום דבר,
חוץ מלקחת אותי לגסטאפו.
הבנתי שחיי עומדים להסתיים.
בעשרה לשמונה בא גרמני אחד לחדר, ובידיו צלחת אוכל וכוס וודקה.
בצלחת היתה מנה די גדולה תפוחי אדמה, ומעליה חביתה של שני ביצים.
הוא אמר: ''אני רוצה שתאכלי עכשיו, כי בשעה שמונה אנחנו הורגים אותך.''
הרמתי את הכוס באומץ ואמרתי בבוז:
''אני שותה את הכוס הזאת כדי שנהיה משוחררים מכל הסבל שיש לנו מכם!''
ברגע שהוא שמע זאת התחיל הגרמני להכות אותי.
התנצלתי: ''למה אתה מכה אותי? ביקשתי שהמלחמה תיגמר, שלא נסבול.''
הוא הפסיק להכות ואמר בכעס: ''תאכלי!''
לחדר נכנס ברגע האחרון הגוי מ''באטא'', גלובצקי.
הוא לחש לי: ''נערה חביבה ונחמדה, עשינו הכל, אבל הם לא הסכימו.
אני אומר לך שתברחי, תמלטי על נפשך!''
הוא לא אמר לי מה הסיבה לכך שהם החליטו להוציא אותי להורג.
כנראה שהגויים, כדי שיהיה אצלם שקט,
הצליחו לשכנע את הגרמנים להרוג אותי במקום למסור אותי.
הם עשו את כל המאמצים,
אבל החיילים לא רצו בשום פנים ואופן לשחרר אותי.
בשעה שמונה הגרמנים פקדו: ''לצאת! תיקחי גם את החבילה שלך.''
היה עלי גם הכסף שרציתי למסור עבור הילד.
הם הוליכו אותי דרך השדות ישר ליער.
כל הזמן אחד מהם היה מכוון רובה אלי.
בזמן שהוליכו אותי היו שואלים:
''מה עושה אבא שלך? איפה יש לכם מחבוא?
איפה הייתם גרים? הייתם עשירים? אנחנו לא נהרוג אותך, תגידי!''
עניתי: ''אנחנו עניים בלי כלום. אבא שלי נגר, לא יותר. אין לנו כסף או מחבוא.''
נכנסנו ליער. שניהם התחילו להתווכח, מי מהם ירה בי.
האחד אמר: ''תירה בה אתה!''
השני השיב: ''לא, אתה תירה!''
אף אחד מהם לא רצה.
הם התווכחו על כך במשך דקות ארוכות.
קיבלתי השראה, ונזכרתי שכל מי שהולכים להוציא אותו להורג,
יכול לבקש בקשה אחת אחרונה. אף אחד לא מסרב לבקשה הזאת,
כי זה הרגע האחרון.
ביקשתי מהם: ''אני רוצה לעשות פיפי.''
הם הירשו לי: ''בבקשה, תעשי מה שאת רוצה.''
הייתי לבושה במעיל ארוך. הלכתי כמה צעדים הצידה.
הייתי צריכה להרים את המעיל, ולהוריד את המכנסיים.
השתהיתי, ועשיתי את עצמי כאילו אני מתביישת.
הם ראו זאת, זזו מעט הצידה, וסובבו את הראש.
כשהם הסתובבו, אספתי את עצמי בכל הכוחות,
ורצתי עמוק לתוך היער.
הם הגיבו מיד, וירו עלי. הכדורים שרקו סביבי.
הייתי אמיצה וחזקה, וקיבלתי כוח עליון, למרות שהייתי אחרי טיפוס.
רצתי בזיגזגים, ונכנסתי לעומק היער, שאליו הגרמנים לא התקרבו.
מרוב ריצה נפלתי, ולא יכולתי לקום.
התחבאתי תחת עץ קטן, וכיסיתי את עצמי בענפיו.
התקפלתי כמו אגרוף, כדור.
אפילו את הפיפי עשיתי שם בישיבה,
ולא זזתי מהעץ.
בלילה רציתי לשמוע פרטיזנים הולכים, גנבים, או אנשים מדברים.
אבל במשך כל הלילה, לא שמעתי אלא כמה שועלים מייללים.
לפנות בוקר אמרתי לעצמי: ''מה זה? אין אף אחד, אני לבד ביער.
איך אסתדר? אני חייבת לחזור בחזרה למחנה העבודה.
יש לי שם אבא ואמא ומשפחה, ואין לי משהו אחר יותר טוב.''
חששתי לחזור באותה הדרך שבאתי, ובחרתי ללכת דרך יער אחר.
הזמן היה לפנות בוקר. הייתי צריכה לחצות נהר רחב, הקמיינה.
חציתי את הקמיינה בשחייה, כשהבגדים קשורים על ראשי.
אחר כך המשכתי ללכת.
כשהגעתי לכבישים, ולא היו יותר יערות ושדות, הורדתי את הנעליים והלכתי יחפה.
בכל הכבישים, בלילה וביום, היו פטרולים של חיילים, ונזהרתי מהם.
כשעברו לידי, התחבאתי בצד הדרך. כשהתקדמו, המשכתי אחריהם.
התקדמתי כך בזהירות, עד שהגעתי למחנה.
למחנה שלנו היתה גדר גבוהה בגובה שש מטר.
אף פעם לא היתה לי בעיה לעבור אותה.
הייתי נאחזת בה, מטפסת בזריזות, וקופצת.
באותו הלילה טיפסתי על הגדר בשארית כוחותי.
הייתי כבר בפנים, והצטרכתי להגיע לצריפי המגורים.
אך לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לקום.
לא יכולתי לעשות מאומה.
הייתי באפיסת כוחות מוחלטת.
גררתי את עצמי, ולאט לאט עברתי את המרחק הרב עד לצריפים.
סביב הצריפים היתה גדר בגובה מטר, ולא יכולתי לעבור אותה.
לא יכולתי להתרומם מעל הגדר הקטנה. לא יכולתי לקום.
פתאום ראיתי מישהו מוכר יורד במדרגות של הצריף.
זה היה לייזר וקסלר, שהיה נגר שעבד אצלנו לפני המלחמה.
לחשתי לו בקושי רב, כולי רועדת: ''לייזר, לייזר, זאת אני.''
הוא, שכשראה אותי שוכבת על האדמה, עבר את הגדר וניסה להקים אותי.
הראש שלי היה שמוט לאחור מרוב עייפות.
הוא קרא בתדהמה: ''גולדה'לה, את חיה?! כולם אמרו שהרגו אותך!''
לחשתי: ''אני חיה לייזר, אני חיה.''
הוא נשא אותי בזרועותיו והכניס אותי לצריף.
כל דיירי הצריף היו שקועים בשינה, חוץ מאבי.
הוא ישב על ספסל ארוך, ולצידו מגפיו.
לייזר הכניס אותי וצעק, מעיר את כולם: ''גולדה'לה חיה!''
כל מי שהיה בצריף קם בבת אחת מהשינה.
אבא שלי לקח מגף, ורצה להשליך אותו עלי.
לייזר עצה אותו בתחינה: ''רב יחזקאל, אל תכה אותה!
גולדה'לה חיה!''
אחרי זה הם הכניסו אותי למיטה.
היינו צריכים לצאת בשבע בבוקר לעבודה.
איכשהו, בשארית, כוחותי, לבשתי בגדי עבודה וירדתי בזמן.
עמדתי על יד עמדת העבודה שלי כאילו לא קרה כלום.
יצאתי ביום ראשון בבוקר, וחזרתי ביום שני בבוקר.
ביום ראשון לא עבדו במפעל, חוץ מעובדים מיוחדים.
אך הגויים, באותו היום שתפשו אותי, והיו פעולות כדי להציל אותי,
הודיעו על כך לנובק המנוול, מנהל העבודה האכזרי שלנו.
באו אליו גויים מכל העיר, שידעו שהולכים להרוג אותי, וסיפרו לו.
מיד כשנובק ראה אותי, הוא ניגש אלי ושאל בזעף:
''איך את פה?! שמענו שהרגו אותך!''
עניתי לו בקהות חושים: ''אני פה''
הוא היכה אותי ואמר: ''מה את חושבת שאת?!
את חושבת שהגרמנים יהרגו אותך?! גם אני יכול להרוג אותך!''
ביום הזה היו הפנים שלי שחורות ונפוחות. רק העיניים שלי נראו בהם, לא יותר.
הוא נבח: ''תחזרי לצריף. נעשה את החשבון אחר כך.''
הוא הרשה לי לחזור לצריף כדי שלא יראו אותי. כל האנשים דיברו עלי.
הבאתי בחזרה את הכסף שהיה לי בכיס, אבל את החבילה השארתי ביער.
פרימצ'ו גולדשטיין, האישה שמסרה לי אותה, לא אמרה שיש בה יהלום גדול.
היא התנפלה עלי ושאלה: ''איפה החבילה?!''
סיפרתי לה מה עבר עלי. היא לא האמינה שעברו עלי ימים כל כך קשים.
היא התפרצה עלי.
היא אמרה: ''היית כל הלילה עם בחורים, ולכן באת כל כך תשושה.
כן, עשית מי יודע מה עם בחורים,
חזרת תשושה ואת ממציאה תירוצים.''
עניתי לה, משתדלת להישאר רגועה:
''פרימצ'ו, המלחמה תיגמר, ולנו יש בבית מחבוא עם דברים יקרים.
אחרי המלחמה אחזיר לך. את לא מאמינה לי? את לא חייבת.
אני לא יכולה לברוח. כל הלב שלי פתוח אליך כעת.
את חייבת להאמין לי.''
יום לאחר מכן הגיע להמן לביקור אצל נובק.
הוא בא לאחר שכל העיר שמעה שאני חיה.
הם היו ידידים, והוא בא כדי להסדיר את הענין.
ראיתי את נובק הולך למשרד ולהמן איתו. אחר כך הם קראו לפרימצ'ו.
להמן סיפר לה מה קרה, ואיך השתלשל כל הענין הגדול.
היא ביקשה ממני סליחה אלף פעמים: ''גולדה'לה, סליחה!
זה נכון כל מה שסיפרת. תסלחי לי על כך שהעלבתי אותך.''
עניתי בשלווה: ''אם נחיה, אחזיר לך. ברוך השם, אני עדיין חיה.''
הבראתי וחזרתי לעבוד.
יום אחד, אחרי כשבועיים, אני רואה את אחד הגרמנים שרצו להרוג אותי.
הוא בא למחנה ונכנס ישר למשרד.
לבית החרושת היו חלונות זכוכית גדולים, ויכולנו לראות דרכם.
מיד יצאתי והתחבאתי.
הוא נכנס לבית החרושת, נעמד על יד כל אחד, והסתכל עליו היטב.
בחורה אחת דמתה לי במקצת.
היא היתה בעלת גוף דומה לשלי, אך עם קלסתר פנים שונה.
הוא אמר לה: ''נו?! זאת את שברחת לי מהיער!''
היה לו רובה גדול.
היא ענתה בבהלה: ''מה אתה רוצה ממני?! מה?
אני עובדת כל הזמן, ולא עשיתי שום דבר!''
הוא צעק: ''את זאת שברחת לי מהיער!''
היא קראה לנובק ואמרה: ''מה הוא רוצה ממני? הוא לא נותן לי לעבוד!''
הגרמני ביקש מנובק לסייר איתו בכל המפעל.
הם עברו בכל מקום, ועזבו.
היה שם בחור צעיר שאביו, עוד בזמן הגטו, היה מלשין על היהודים.
הוא היה אומר לגרמנים למי יש רכוש שצריך למסור להם.
הם היו יודעים כך הכל. למי יש כסף, למי יש פרה, ומי אופה לחם.
הגרמנים היו מגיעים תמיד בעקבות ההלשנות.
הם היו מחרימים את הרכוש, ואוסרים את בעליו.
הגרמנים חיסלו את האב, אך נשארו בקשר עם הבן.
הם היו בקשרים טובים איתו,
והיו מבקרים אותו במחנה מידי פעם.
הגמני הלך לבחור הזה ואמר לו:
''תשמע, אני רוצה לראות את הבחורה שברחה לי.
אתן לך שני בקבוקי וודקה אם תגיד איפה היא.
אני לא אעשה לה כלום.
אני רוצה לראות אותה, לא יותר.''
האידיוט התחיל לצעוק במחנה:
''גולדה'לה! הגרמני רוצה רק לראות אותך, איפה את?!''
אני, כאילו ואיני קיימת, לא עניתי.
המשכתי להסתתר כשעתיים.
עד שהגיע זמן הפסקת הצהריים.
האנשים יצאו לאכול בחדר האוכל.
יצאתי גם אני איתם מהמחבוא.
אף אחד לא הלשין עלי יותר.
הועד היהודי במחנה לא האמין שאין לנו כסף לקנות אוכל.
הם חשבו שיש לנו, ולא נתנו לנו תוספת אף פעם.
אכלנו רק את המעט שקיבלנו.
היינו רעבים מאד, ולכן הייתי צריכה לצאת כמעט מידי לילה לפעולות.
פנו אלי כל מי שרצו למסור, או לקבל כסף ודברי ערך מהגויים.
הם שילמו לי לפי סוג הפעולה, המרחק והסכנה.
יום אחד בא גוי למחנה, והודיע שזרק לכביש ילד וילדה קטנים שהחביא.
הכסף אצל משפחת קופ, הורי הילדים, אזל, ולכן השליך אותם מהבית.
ההורים, הסבא, והדוד, עמדו על יד גדר המחנה ובכו: ''הילדים שלי!''
אמרתי לאמא: ''רבקה לאה קופ, אני אצא לחפש את הילדים שלך.''
הלכתי בלילה בכבישים ומצאתי את הילדה.
הכנסתי אותה לשק, והבאתי אותה למחנה.
חבל סדינים
הייתי יוצאת לפעולות שלי מחופשת לבחור.
הבגדים היו כולם של אחי בנימין, והם התאימו לי.
היתה לי מלתחה שלמה, שכללה גם מעיל ארוך.
לילה אחד יצאתי לעיסקה עם יהלומים ודולרים.
אישה אחת ראתה מישהו חשוד הולך לבד ברחוב,
ודיווחה מיד לפטרול של שני חיילים גרמנים.
הם רדפו אחרי, והתחבאתי בחדר מדרגות אחד.
שני החיילים רדפו אחריי לתוך הבנין.
נמלטתי לקומה העליונה, ודפקתי באחת הדלתות.
פתחה לי אישה זרה, מבוגרת. אמרתי לה בבהלה:
''הגרמנים רודפים אחריי. אין ברירה. את חייבת לעזור!''
החיילים הקישו בדלתות למטה, והיא נתנה לי להיכנס.
חשבתי על דרך מוצא, בלי לאבד את קור רוחי.
הלכתי לארון הבגדים, והוצאתי ממנו סדינים אחדים.
קשרתי את הסדינים זה לזה, ועשיתי מהם חבל ארוך.
אמרתי לאישה בעוז: ''תחזיקי!''
והחלקתי למטה, לחצר האחורית,
שניה לפני שהם הגיעו.
נכנסתי לבית זר כדי להציל את עצמי.
הם היו הורגים אותי מיד.
הם היו הורגים אנשים סתם ברחוב.
הוצאה להורג
גברת אחת ביקשה ממני שאביא חבילה לגוי בשם להמן, בעל מפעל בטון.
גברת נוספת ביקשה שאברר, באותה הזדמנות, מה שלום הילד שלה.
לבשתי את בגדי הבחור שלי, ויצאתי לפעולה.
יצאתי בפעם הזאת לא בלילה, אלא בבוקר.
זה היה יום ראשון, חודש לפני פסח.
הגעתי לחצר שבה הילד היה צריך להיות, ולא מצאתי אף אחד.
נכנסתי לשכנים לשאול.
היתה שם סנדלריה ובתוכה גבר, אישה, ובחור צעיר.
הם אמרו שהמשפחה שאני מחפשת עזבה את המקום, והם לא יודעים לאן.
אמרתי להם: ''תודה רבה'',
ויצאתי לרחוב.
כנראה שהם החליטו ביניהם שאני יהודיה.
הבחור יצא אחריי והתחיל לצעוק: ''יודה! יודה! יודה!''
היה ברחוב פטרול של שני גרמנים מהז'נדרמריה.
חוץ מהם, הרחוב היה ריק מאדם.
הרחוב היה כה שקט, ששמעתי אותם הולכים.
עוד קודם חששתי שהם חושדים שאני יהודיה, כי הם התלחשו: ''יודה, יודה''.
לכן כשהוא צעק העמדתי פנים כאילו לא מתכוונים אלי, והלכתי בקצב רגיל.
אבל ראיתי שהגרמנים רצים אחרי, והתחלתי ללכת יותר מהר.
לא רחוק משם היה מפעל הבטון של להמן.
מאחורי בית החרושת היתה דרך ליער, וחשבתי שאברח דרך שם.
ניגשתי לשער ודפקתי עליו בכל הכוחות.
השומר ניגש, והתחננתי בפניו: ''תפתח לי, תציל אותי!''
בהתחלה הוא סירב, אך לבסוף הסכים ופתח את השער.
באו חיילי הז'נדרמריה ודפקו ברובים על השער.
השומר פתח, והם תפשו אותי.
הם התחילו להכות אותי עם הרובים.
הם שאלו: ''מאיפה את?! מה יש לך בחבילה?!''
התנצלתי: ''אני מהמנסרה. אספתי כמה בגדים כדי שיהיה לנו מה ללבוש.''
הם לא האמינו שאני ממחנה העבודה, וחשבו שאני מרגלת מהפרטיזנים.
הם המשיכו להכות אותי מכות חזקות.
הייתי חזקה מאד ולא פחדתי, אבל הרגשתי שפה יהיה הסוף שלי.
הם אמרו: ''תגידי לנו מאיפה החבילה, ונשחרר אותך.''
אמרתי להם פעם נוספת: ''אני מהמנסרה''
הם התעקשו: ''את מהפרטיזנים!''
הם היכו אותי בכוח, ותוך כדי כך חזרו:
''אם תגלי של מי החבילה, נשחרר אותך.''
לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים,
וסיפרתי להם של מי היא.
הם לקחו אותי מיד, במצבי הקשה, למשרד של להמן.
הוא, כשראה אותי, כמעט והתעלף. הוא הכיר אותי.
אבי שימש פעם ראש ועד היהודים, והיתה לנו חנות רהיטים גדולה.
הוא קרא לחמישה נכבדים מהעיר, כולם נאמנים ובעלי לב נקי.
האחד התגורר מולנו והיה בעל חנות הנעליים ''באטא''.
השני היה הרוקח בעל בית המרקחת, שגם היה שכן שלנו.
השלישי היה הכומר הראשי של העיר, פרולה, שהיה אדם חביב מאד.
הרביעי היה בעל בית שהיתה לו פרפומריה.
החמישי גם הוא היה גוי מכובד.
הם התחילו לבקש מהגרמנים: ''לא כדאי לעשות סיפור מהבחורה.
היא בסך הכל באה לבקש כמה דברים קטנים,
כדי שיהיה למשפחה שלה במחנה מה לאכול, וזהו זה.''
הם אספו ביניהם מאה אלף זלוטים, ורצו לתת לגרמנים את הכסף.
בינתיים, גם ערכו הפולנים האלה מסיבה גדולה ויפה לשני הגרמנים.
אוכל ושתיה עם בשר חזיר ועופות, יינות ומכל טוב.
אותי הם כלאו בחדר לחוד.
כל החלונות בחדר היו מכוסים בסורגים, כאלה שאי אפשר היה לפתוח.
כל עשר דקות היה נכנס לחדר אחד מהגרמנים ומרביץ לי.
הם היכו אותי מכות חזקות מאד.
כל כך הרבה מכות, שכבר התרגלתי אליהן ולא בכיתי.
כשהיה הדבר אפשרי, נכנס לחדר אחד הגויים וסיפר לי מה חדש:
''אנחנו רוצים לתת הרבה כסף כדי שישחררו אותך, והם לא רוצים.
את יודעת איזה צרות יהיו אם הם יסגירו אותך לגסטאפו.
הגרמנים יהרגו בעיר עשרה גויים, בגלל שעזרנו ליהודים.
הם רעים מאד, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום.''
כשתפשו אותי היתה השעה אחת-עשרה בבוקר.
זה נמשך כך עד שעה שמונה בערב.
עם כל המכות, הצרות, הפחד, ובלי אוכל.
עם כל הגויים המכובדים שחיבבו את אבי,
ורצו לעזור לנו.
אבל הגרמנים לא רצו שום דבר,
חוץ מלקחת אותי לגסטאפו.
הבנתי שחיי עומדים להסתיים.
בעשרה לשמונה בא גרמני אחד לחדר, ובידיו צלחת אוכל וכוס וודקה.
בצלחת היתה מנה די גדולה תפוחי אדמה, ומעליה חביתה של שני ביצים.
הוא אמר: ''אני רוצה שתאכלי עכשיו, כי בשעה שמונה אנחנו הורגים אותך.''
הרמתי את הכוס באומץ ואמרתי בבוז:
''אני שותה את הכוס הזאת כדי שנהיה משוחררים מכל הסבל שיש לנו מכם!''
ברגע שהוא שמע זאת התחיל הגרמני להכות אותי.
התנצלתי: ''למה אתה מכה אותי? ביקשתי שהמלחמה תיגמר, שלא נסבול.''
הוא הפסיק להכות ואמר בכעס: ''תאכלי!''
לחדר נכנס ברגע האחרון הגוי מ''באטא'', גלובצקי.
הוא לחש לי: ''נערה חביבה ונחמדה, עשינו הכל, אבל הם לא הסכימו.
אני אומר לך שתברחי, תמלטי על נפשך!''
הוא לא אמר לי מה הסיבה לכך שהם החליטו להוציא אותי להורג.
כנראה שהגויים, כדי שיהיה אצלם שקט,
הצליחו לשכנע את הגרמנים להרוג אותי במקום למסור אותי.
הם עשו את כל המאמצים,
אבל החיילים לא רצו בשום פנים ואופן לשחרר אותי.
בשעה שמונה הגרמנים פקדו: ''לצאת! תיקחי גם את החבילה שלך.''
היה עלי גם הכסף שרציתי למסור עבור הילד.
הם הוליכו אותי דרך השדות ישר ליער.
כל הזמן אחד מהם היה מכוון רובה אלי.
בזמן שהוליכו אותי היו שואלים:
''מה עושה אבא שלך? איפה יש לכם מחבוא?
איפה הייתם גרים? הייתם עשירים? אנחנו לא נהרוג אותך, תגידי!''
עניתי: ''אנחנו עניים בלי כלום. אבא שלי נגר, לא יותר. אין לנו כסף או מחבוא.''
נכנסנו ליער. שניהם התחילו להתווכח, מי מהם ירה בי.
האחד אמר: ''תירה בה אתה!''
השני השיב: ''לא, אתה תירה!''
אף אחד מהם לא רצה.
הם התווכחו על כך במשך דקות ארוכות.
קיבלתי השראה, ונזכרתי שכל מי שהולכים להוציא אותו להורג,
יכול לבקש בקשה אחת אחרונה. אף אחד לא מסרב לבקשה הזאת,
כי זה הרגע האחרון.
ביקשתי מהם: ''אני רוצה לעשות פיפי.''
הם הירשו לי: ''בבקשה, תעשי מה שאת רוצה.''
הייתי לבושה במעיל ארוך. הלכתי כמה צעדים הצידה.
הייתי צריכה להרים את המעיל, ולהוריד את המכנסיים.
השתהיתי, ועשיתי את עצמי כאילו אני מתביישת.
הם ראו זאת, זזו מעט הצידה, וסובבו את הראש.
כשהם הסתובבו, אספתי את עצמי בכל הכוחות,
ורצתי עמוק לתוך היער.
הם הגיבו מיד, וירו עלי. הכדורים שרקו סביבי.
הייתי אמיצה וחזקה, וקיבלתי כוח עליון, למרות שהייתי אחרי טיפוס.
רצתי בזיגזגים, ונכנסתי לעומק היער, שאליו הגרמנים לא התקרבו.
מרוב ריצה נפלתי, ולא יכולתי לקום.
התחבאתי תחת עץ קטן, וכיסיתי את עצמי בענפיו.
התקפלתי כמו אגרוף, כדור.
אפילו את הפיפי עשיתי שם בישיבה,
ולא זזתי מהעץ.
בלילה רציתי לשמוע פרטיזנים הולכים, גנבים, או אנשים מדברים.
אבל במשך כל הלילה, לא שמעתי אלא כמה שועלים מייללים.
לפנות בוקר אמרתי לעצמי: ''מה זה? אין אף אחד, אני לבד ביער.
איך אסתדר? אני חייבת לחזור בחזרה למחנה העבודה.
יש לי שם אבא ואמא ומשפחה, ואין לי משהו אחר יותר טוב.''
חששתי לחזור באותה הדרך שבאתי, ובחרתי ללכת דרך יער אחר.
הזמן היה לפנות בוקר. הייתי צריכה לחצות נהר רחב, הקמיינה.
חציתי את הקמיינה בשחייה, כשהבגדים קשורים על ראשי.
אחר כך המשכתי ללכת.
כשהגעתי לכבישים, ולא היו יותר יערות ושדות, הורדתי את הנעליים והלכתי יחפה.
בכל הכבישים, בלילה וביום, היו פטרולים של חיילים, ונזהרתי מהם.
כשעברו לידי, התחבאתי בצד הדרך. כשהתקדמו, המשכתי אחריהם.
התקדמתי כך בזהירות, עד שהגעתי למחנה.
למחנה שלנו היתה גדר גבוהה בגובה שש מטר.
אף פעם לא היתה לי בעיה לעבור אותה.
הייתי נאחזת בה, מטפסת בזריזות, וקופצת.
באותו הלילה טיפסתי על הגדר בשארית כוחותי.
הייתי כבר בפנים, והצטרכתי להגיע לצריפי המגורים.
אך לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לקום.
לא יכולתי לעשות מאומה.
הייתי באפיסת כוחות מוחלטת.
גררתי את עצמי, ולאט לאט עברתי את המרחק הרב עד לצריפים.
סביב הצריפים היתה גדר בגובה מטר, ולא יכולתי לעבור אותה.
לא יכולתי להתרומם מעל הגדר הקטנה. לא יכולתי לקום.
פתאום ראיתי מישהו מוכר יורד במדרגות של הצריף.
זה היה לייזר וקסלר, שהיה נגר שעבד אצלנו לפני המלחמה.
לחשתי לו בקושי רב, כולי רועדת: ''לייזר, לייזר, זאת אני.''
הוא, שכשראה אותי שוכבת על האדמה, עבר את הגדר וניסה להקים אותי.
הראש שלי היה שמוט לאחור מרוב עייפות.
הוא קרא בתדהמה: ''גולדה'לה, את חיה?! כולם אמרו שהרגו אותך!''
לחשתי: ''אני חיה לייזר, אני חיה.''
הוא נשא אותי בזרועותיו והכניס אותי לצריף.
כל דיירי הצריף היו שקועים בשינה, חוץ מאבי.
הוא ישב על ספסל ארוך, ולצידו מגפיו.
לייזר הכניס אותי וצעק, מעיר את כולם: ''גולדה'לה חיה!''
כל מי שהיה בצריף קם בבת אחת מהשינה.
אבא שלי לקח מגף, ורצה להשליך אותו עלי.
לייזר עצה אותו בתחינה: ''רב יחזקאל, אל תכה אותה!
גולדה'לה חיה!''
אחרי זה הם הכניסו אותי למיטה.
היינו צריכים לצאת בשבע בבוקר לעבודה.
איכשהו, בשארית, כוחותי, לבשתי בגדי עבודה וירדתי בזמן.
עמדתי על יד עמדת העבודה שלי כאילו לא קרה כלום.
יצאתי ביום ראשון בבוקר, וחזרתי ביום שני בבוקר.
ביום ראשון לא עבדו במפעל, חוץ מעובדים מיוחדים.
אך הגויים, באותו היום שתפשו אותי, והיו פעולות כדי להציל אותי,
הודיעו על כך לנובק המנוול, מנהל העבודה האכזרי שלנו.
באו אליו גויים מכל העיר, שידעו שהולכים להרוג אותי, וסיפרו לו.
מיד כשנובק ראה אותי, הוא ניגש אלי ושאל בזעף:
''איך את פה?! שמענו שהרגו אותך!''
עניתי לו בקהות חושים: ''אני פה''
הוא היכה אותי ואמר: ''מה את חושבת שאת?!
את חושבת שהגרמנים יהרגו אותך?! גם אני יכול להרוג אותך!''
ביום הזה היו הפנים שלי שחורות ונפוחות. רק העיניים שלי נראו בהם, לא יותר.
הוא נבח: ''תחזרי לצריף. נעשה את החשבון אחר כך.''
הוא הרשה לי לחזור לצריף כדי שלא יראו אותי. כל האנשים דיברו עלי.
הבאתי בחזרה את הכסף שהיה לי בכיס, אבל את החבילה השארתי ביער.
פרימצ'ו גולדשטיין, האישה שמסרה לי אותה, לא אמרה שיש בה יהלום גדול.
היא התנפלה עלי ושאלה: ''איפה החבילה?!''
סיפרתי לה מה עבר עלי. היא לא האמינה שעברו עלי ימים כל כך קשים.
היא התפרצה עלי.
היא אמרה: ''היית כל הלילה עם בחורים, ולכן באת כל כך תשושה.
כן, עשית מי יודע מה עם בחורים,
חזרת תשושה ואת ממציאה תירוצים.''
עניתי לה, משתדלת להישאר רגועה:
''פרימצ'ו, המלחמה תיגמר, ולנו יש בבית מחבוא עם דברים יקרים.
אחרי המלחמה אחזיר לך. את לא מאמינה לי? את לא חייבת.
אני לא יכולה לברוח. כל הלב שלי פתוח אליך כעת.
את חייבת להאמין לי.''
יום לאחר מכן הגיע להמן לביקור אצל נובק.
הוא בא לאחר שכל העיר שמעה שאני חיה.
הם היו ידידים, והוא בא כדי להסדיר את הענין.
ראיתי את נובק הולך למשרד ולהמן איתו. אחר כך הם קראו לפרימצ'ו.
להמן סיפר לה מה קרה, ואיך השתלשל כל הענין הגדול.
היא ביקשה ממני סליחה אלף פעמים: ''גולדה'לה, סליחה!
זה נכון כל מה שסיפרת. תסלחי לי על כך שהעלבתי אותך.''
עניתי בשלווה: ''אם נחיה, אחזיר לך. ברוך השם, אני עדיין חיה.''
הבראתי וחזרתי לעבוד.
יום אחד, אחרי כשבועיים, אני רואה את אחד הגרמנים שרצו להרוג אותי.
הוא בא למחנה ונכנס ישר למשרד.
לבית החרושת היו חלונות זכוכית גדולים, ויכולנו לראות דרכם.
מיד יצאתי והתחבאתי.
הוא נכנס לבית החרושת, נעמד על יד כל אחד, והסתכל עליו היטב.
בחורה אחת דמתה לי במקצת.
היא היתה בעלת גוף דומה לשלי, אך עם קלסתר פנים שונה.
הוא אמר לה: ''נו?! זאת את שברחת לי מהיער!''
היה לו רובה גדול.
היא ענתה בבהלה: ''מה אתה רוצה ממני?! מה?
אני עובדת כל הזמן, ולא עשיתי שום דבר!''
הוא צעק: ''את זאת שברחת לי מהיער!''
היא קראה לנובק ואמרה: ''מה הוא רוצה ממני? הוא לא נותן לי לעבוד!''
הגרמני ביקש מנובק לסייר איתו בכל המפעל.
הם עברו בכל מקום, ועזבו.
היה שם בחור צעיר שאביו, עוד בזמן הגטו, היה מלשין על היהודים.
הוא היה אומר לגרמנים למי יש רכוש שצריך למסור להם.
הם היו יודעים כך הכל. למי יש כסף, למי יש פרה, ומי אופה לחם.
הגרמנים היו מגיעים תמיד בעקבות ההלשנות.
הם היו מחרימים את הרכוש, ואוסרים את בעליו.
הגרמנים חיסלו את האב, אך נשארו בקשר עם הבן.
הם היו בקשרים טובים איתו,
והיו מבקרים אותו במחנה מידי פעם.
הגמני הלך לבחור הזה ואמר לו:
''תשמע, אני רוצה לראות את הבחורה שברחה לי.
אתן לך שני בקבוקי וודקה אם תגיד איפה היא.
אני לא אעשה לה כלום.
אני רוצה לראות אותה, לא יותר.''
האידיוט התחיל לצעוק במחנה:
''גולדה'לה! הגרמני רוצה רק לראות אותך, איפה את?!''
אני, כאילו ואיני קיימת, לא עניתי.
המשכתי להסתתר כשעתיים.
עד שהגיע זמן הפסקת הצהריים.
האנשים יצאו לאכול בחדר האוכל.
יצאתי גם אני איתם מהמחבוא.
אף אחד לא הלשין עלי יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה