לוץ
בורות קברים
לוץ רצתה להרוג גם אותי יום אחד.
היא נכנסה לצריף, החיה האנטישמית, ואמרה לי ברשעות:
''יש לך מזל שאדון פיקלר נמצא במחנה, אחרת את יודעת מה אני יכולה לעשות לך.''
היא רמזה על כך שזמן מה קודם לכן היא קברה שישה אנשים בעודם חיים.
בין האנשים האלה היו: בנו של משה כחול שהיה נער כבן שש-עשרה,
בחור בשם גרייכמן, ואברהם גולדשטיין, שהיה הדגל של העיר שלנו.
הם היו חולים בטיפוס. לוץ אמרה שאסור שיהיו איתנו, והיא לוקחת אותם לבית חולים.
מה עשו נשות החולים?
לוץ אמרה להם להתלבש יפה וחם, והנשים החביאו אצלם כסף רב בבגדיהם.
זאת כדי כשיהיו מחוץ למחנה יהיה להם במה לקנות אוכל, ואולי עוד דבר מה.
אחר כך הלכה לוץ לבית החרושת, לנגריה שבה עבד אבא.
היא ציוותה עליו להרכיב מהר אתי חפירה, לפני שפיקלר יגיע.
אבא סיפר שהיא פקדה: ''מהר! מסמרים! תזדרזו!''
היא לקחה בחורים צעירים מהמחנה, כדי שיסחבו את החולים.
הם הלכו מחוץ לעיר, למקום ריק מאדם, ושם חפרו עבורם בורות.
הכניסו אותם לבורות, כיסו אותם באדמה, וחזרו עם האתים.
מנלה
היו אנשים רעבים במחנה. יהודים מכל העולם היו בו, ורעבים.
הם שמעו שקברו את השישה, ושהיה להם כסף בבגדיהם.
מי שלקחו אותם דיברו, וכך ידענו מה עלה בגורלם.
אחרי יומיים התארגנה קבוצה של ארבעה חברים.
ביניהם בחור נחמד כבן עשרים בשם מנלה, שהיה חבר של אחי בנימין.
הם הלכו בלילה, פתחו את הקברים, והוציאו כל מה שהיה בהם.
אברהם גולדשטיין ישב בקבר. הוא היה עדיין בחיים כשקברו אותו.
הכל נודע במחנה כיוון שאשתו נתנה לו צעיף יפה ומיוחד לדרך.
אחד החברים לבש את הצעיף בזמן שעבד בחוץ, והיא זיהתה.
שלושה חברים היו מבוגרים. מנלה בלבד היה צעיר.
הוא לא יכול היה לשאת את מה שהוא וחבריו עשו.
הוא לקח בקבוק חומצת מלח, ושתה את כולו.
ראינו אותו גוסס במשך שלושה ימים, וקצף יוצא מפיו.
שלושה ימים הוא שכב במיטה, ודי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך לחיות אחרי מה שראה.
האחות של מנלה
היו למנלה שלוש אחיות שנותרו בחיים. היתה לו אחות נוספת שגם היא התאבדה.
היא היתה עדינה ואינטליגנטית, וחברה של האחיות שלי סוניה ואלקהל'ה.
היא התאבדה עוד מתי שהיינו בגטו.
לפני המלחמה היתה משפחת מנלה עשירה מאד.
היו לאחות הזאת חברות נוכריות ממשפחות מכובדות, בנות של רופאים ועורכי דין.
חברתה הטובה, בת של רופא מפורסם, הלכה ללמוד בבית ספר תיכון.
גם היא רצתה מאד ללכת ללמוד. כל יום היתה מחליפה ספרים בספריה ליד ביתנו.
אבל אביה סירב לה בזלזול: ''שלוימ'ה לא הלך לתיכון, גם ביירש לא הלך, ואת רוצה?''
אביה לא הסכים, והיא נדרה נדר שהיא אף פעם לא תצא יותר מהבית אל הרחוב.
כשמישהו דפק בדלת היא היתה בורחת לחדר כדי שלא יראו אותה.
פעם שלחה אותי סוניה אליהם כדי למסור משהו, וראיתי אותה.
היא היתה חיוורת ורזה מאד.
לאמה היתה בקשה אחת: ''אני רוצה לראות את ביתי יוצאת מהבית עוד פעם אחת,
חופשיה כמו כל הצעירים.'' כל בני המשפחה התחננו שתצא.
האם נפטרה בתחילת המלחמה. ביום ההלוויה הבת יצאה.
בורות קברים
לוץ רצתה להרוג גם אותי יום אחד.
הייתי חולה בטיפוס, וזאת מחלה מדבקת שמצריכה בידוד.
שמו אותי בצריף הבידוד, יחד עם עוד בחורה נוספת.היא נכנסה לצריף, החיה האנטישמית, ואמרה לי ברשעות:
''יש לך מזל שאדון פיקלר נמצא במחנה, אחרת את יודעת מה אני יכולה לעשות לך.''
היא רמזה על כך שזמן מה קודם לכן היא קברה שישה אנשים בעודם חיים.
בין האנשים האלה היו: בנו של משה כחול שהיה נער כבן שש-עשרה,
בחור בשם גרייכמן, ואברהם גולדשטיין, שהיה הדגל של העיר שלנו.
הם היו חולים בטיפוס. לוץ אמרה שאסור שיהיו איתנו, והיא לוקחת אותם לבית חולים.
מה עשו נשות החולים?
לוץ אמרה להם להתלבש יפה וחם, והנשים החביאו אצלם כסף רב בבגדיהם.
זאת כדי כשיהיו מחוץ למחנה יהיה להם במה לקנות אוכל, ואולי עוד דבר מה.
אחר כך הלכה לוץ לבית החרושת, לנגריה שבה עבד אבא.
היא ציוותה עליו להרכיב מהר אתי חפירה, לפני שפיקלר יגיע.
אבא סיפר שהיא פקדה: ''מהר! מסמרים! תזדרזו!''
היא לקחה בחורים צעירים מהמחנה, כדי שיסחבו את החולים.
הם הלכו מחוץ לעיר, למקום ריק מאדם, ושם חפרו עבורם בורות.
הכניסו אותם לבורות, כיסו אותם באדמה, וחזרו עם האתים.
מנלה
היו אנשים רעבים במחנה. יהודים מכל העולם היו בו, ורעבים.
הם שמעו שקברו את השישה, ושהיה להם כסף בבגדיהם.
מי שלקחו אותם דיברו, וכך ידענו מה עלה בגורלם.
אחרי יומיים התארגנה קבוצה של ארבעה חברים.
ביניהם בחור נחמד כבן עשרים בשם מנלה, שהיה חבר של אחי בנימין.
הם הלכו בלילה, פתחו את הקברים, והוציאו כל מה שהיה בהם.
אברהם גולדשטיין ישב בקבר. הוא היה עדיין בחיים כשקברו אותו.
הכל נודע במחנה כיוון שאשתו נתנה לו צעיף יפה ומיוחד לדרך.
אחד החברים לבש את הצעיף בזמן שעבד בחוץ, והיא זיהתה.
שלושה חברים היו מבוגרים. מנלה בלבד היה צעיר.
הוא לא יכול היה לשאת את מה שהוא וחבריו עשו.
הוא לקח בקבוק חומצת מלח, ושתה את כולו.
ראינו אותו גוסס במשך שלושה ימים, וקצף יוצא מפיו.
שלושה ימים הוא שכב במיטה, ודי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך לחיות אחרי מה שראה.
האחות של מנלה
היו למנלה שלוש אחיות שנותרו בחיים. היתה לו אחות נוספת שגם היא התאבדה.
היא היתה עדינה ואינטליגנטית, וחברה של האחיות שלי סוניה ואלקהל'ה.
היא התאבדה עוד מתי שהיינו בגטו.
לפני המלחמה היתה משפחת מנלה עשירה מאד.
היו לאחות הזאת חברות נוכריות ממשפחות מכובדות, בנות של רופאים ועורכי דין.
חברתה הטובה, בת של רופא מפורסם, הלכה ללמוד בבית ספר תיכון.
גם היא רצתה מאד ללכת ללמוד. כל יום היתה מחליפה ספרים בספריה ליד ביתנו.
אבל אביה סירב לה בזלזול: ''שלוימ'ה לא הלך לתיכון, גם ביירש לא הלך, ואת רוצה?''
אביה לא הסכים, והיא נדרה נדר שהיא אף פעם לא תצא יותר מהבית אל הרחוב.
כשמישהו דפק בדלת היא היתה בורחת לחדר כדי שלא יראו אותה.
פעם שלחה אותי סוניה אליהם כדי למסור משהו, וראיתי אותה.
היא היתה חיוורת ורזה מאד.
לאמה היתה בקשה אחת: ''אני רוצה לראות את ביתי יוצאת מהבית עוד פעם אחת,
חופשיה כמו כל הצעירים.'' כל בני המשפחה התחננו שתצא.
האם נפטרה בתחילת המלחמה. ביום ההלוויה הבת יצאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה