מרגרינה
עובדות המטבח ישנו בבלוק אחר.
היו בו דרגשים בשלוש קומות.
חוה היתה בקומה השלישית.
עליתי אליה עם היד הפצועה.
חבשתי אותה בסמרטוט,
שעשיתי עליו פיפי.
באחד הדרגשים ראיתי חבילת מרגרינה.
חוה אמרה לי שהיא של עובדת שמתה.
לקחתי אותה.
את חבילת המרגרינה חילקתי למנות,
והחלפתי אותן בקמח וסוכר,
כדי שיהיה משהו לאכול.
הצטרכתי להכין את כל האוכל לבד.
ערבבתי לבצק קצת קמח במים,
והכנתי פיתות קטנות.
לקחתי פיסות עץ אחדות,
הדלקתי אש קטנה,
ואפיתי אותן.
האכלתי בפיתות האלה את חוה.
היא לא יכלה לאכול לבד,
כי היה לה חום גבוה.
מים
כשהבינו שהסוף מתקרב, הרעילו הנאצים את המים שלנו.
אנחנו לא ידענו כלום על כך שהשחרור שלנו קרוב.
הייתי צריכה לחפש מים נקיים לשתיה.
ראיתי שבתחתית תעלת ניקוז אחת יש מים.
קשרתי חבל ארוך לבקבוק אחד שמצאתי,
שכבתי על הקרקע, וניסיתי למלא אותו.
ניסיתי למלא מים במשך כשעה, ולא הצלחתי בכך.
הייתי צריכה לשים אבן בבקבוק כדי שישקע,
אך הייתי חולה מכדי לחשוב על כך.
צמאה מאד, המשכתי לנסות להשקיע את הבקבוק.
לבסוף, לאחר זמן שנדמה היה כמו נצח,
נכנסו לתוכו מעט מים.
הלכתי עם המים לחוה, ושתינו אותם.
לא ידעתי אם המים האלה טובים.
העיקר היה שהם לא מהנאצים.
שימורים
הנאצים ברחו בחיפזון מברגן בלזן, והותירו אחריהם מחסני מזון מלאים.
החיילים ששחררו אותנו מצאו אינספור קופסאות שימורים, מכל הסוגים.
הם היו מחלקים לניצולים שלוש קופסאות לכל ארוחה.
בשר ושעועית, ועוד ועוד, בכל בוקר, צהרים וערב.
הניצולים הרעבים התנפלו על האוכל הרב,
והתחילו לאכול אותו בבת אחת.
הם היו חולים וחלשים, וסבלו מתת תזונה חריפה.
גופם לא היה מסוגל לעכל את כל זאת.
היה צריך לתת להם בתחילה אוכל מיוחד, על מנת שיתרגלו.
הם היו מבריאים אם היו נותנים להם מרק אורז וסולת.
אבל כל יום נתו להם תשע קופסאות שימורים.
הם אכלו הכל, ורבים מאד מתו לאחר השחרור.
כבד
חיפשתי את חוה בכל מקום, ולא מצאתי אותה.
לקחו אותה חולה מהבלוק לבית החולים שהקימו.
היא התחילה לקבל שם תיאבון, והיתה מתלוננת בצחוק:
''אחותי היתה עושה לי פיתות, ופה נותנים רק מרק דליל.''
היא נשארה בחיים רק הודות לכך שמנעו ממנה מזון רב.
טוב שלא נשארה איתי, כי אולי הייתי נותנת לה משהו לא טוב.
במו עיני ראיתי, אחרי השחרור, שני בחורים שמצאו גופת אישה,
הם פתחו את הבטן שלה בסכין, הוציאו את הכבד, ואכלו אותו.
משאית
בבוקר ראיתי טור משאיות חונות.
הנהגים שלהן התכוננו לנסיעה.
ראיתי שיש עליהן בחורות רבות.
שאלתי אחת מהן לאן הן נוסעות.
היא השיבה שהן נוסעות לשבדיה.
השבדים לוקחים ניצולים להחלמה.
לא חשבתי פעמיים, ועליתי על משאית,
שניה אחת לפני שהתחילה בנסיעה.
עובדות המטבח ישנו בבלוק אחר.
היו בו דרגשים בשלוש קומות.
חוה היתה בקומה השלישית.
עליתי אליה עם היד הפצועה.
חבשתי אותה בסמרטוט,
שעשיתי עליו פיפי.
באחד הדרגשים ראיתי חבילת מרגרינה.
חוה אמרה לי שהיא של עובדת שמתה.
לקחתי אותה.
את חבילת המרגרינה חילקתי למנות,
והחלפתי אותן בקמח וסוכר,
כדי שיהיה משהו לאכול.
הצטרכתי להכין את כל האוכל לבד.
ערבבתי לבצק קצת קמח במים,
והכנתי פיתות קטנות.
לקחתי פיסות עץ אחדות,
הדלקתי אש קטנה,
ואפיתי אותן.
האכלתי בפיתות האלה את חוה.
היא לא יכלה לאכול לבד,
כי היה לה חום גבוה.
מים
כשהבינו שהסוף מתקרב, הרעילו הנאצים את המים שלנו.
אנחנו לא ידענו כלום על כך שהשחרור שלנו קרוב.
הייתי צריכה לחפש מים נקיים לשתיה.
ראיתי שבתחתית תעלת ניקוז אחת יש מים.
קשרתי חבל ארוך לבקבוק אחד שמצאתי,
שכבתי על הקרקע, וניסיתי למלא אותו.
ניסיתי למלא מים במשך כשעה, ולא הצלחתי בכך.
הייתי צריכה לשים אבן בבקבוק כדי שישקע,
אך הייתי חולה מכדי לחשוב על כך.
צמאה מאד, המשכתי לנסות להשקיע את הבקבוק.
לבסוף, לאחר זמן שנדמה היה כמו נצח,
נכנסו לתוכו מעט מים.
הלכתי עם המים לחוה, ושתינו אותם.
לא ידעתי אם המים האלה טובים.
העיקר היה שהם לא מהנאצים.
הנאצים ברחו בחיפזון מברגן בלזן, והותירו אחריהם מחסני מזון מלאים.
החיילים ששחררו אותנו מצאו אינספור קופסאות שימורים, מכל הסוגים.
הם היו מחלקים לניצולים שלוש קופסאות לכל ארוחה.
בשר ושעועית, ועוד ועוד, בכל בוקר, צהרים וערב.
הניצולים הרעבים התנפלו על האוכל הרב,
והתחילו לאכול אותו בבת אחת.
הם היו חולים וחלשים, וסבלו מתת תזונה חריפה.
גופם לא היה מסוגל לעכל את כל זאת.
היה צריך לתת להם בתחילה אוכל מיוחד, על מנת שיתרגלו.
הם היו מבריאים אם היו נותנים להם מרק אורז וסולת.
אבל כל יום נתו להם תשע קופסאות שימורים.
הם אכלו הכל, ורבים מאד מתו לאחר השחרור.
כבד
חיפשתי את חוה בכל מקום, ולא מצאתי אותה.
לקחו אותה חולה מהבלוק לבית החולים שהקימו.
היא התחילה לקבל שם תיאבון, והיתה מתלוננת בצחוק:
''אחותי היתה עושה לי פיתות, ופה נותנים רק מרק דליל.''
היא נשארה בחיים רק הודות לכך שמנעו ממנה מזון רב.
טוב שלא נשארה איתי, כי אולי הייתי נותנת לה משהו לא טוב.
במו עיני ראיתי, אחרי השחרור, שני בחורים שמצאו גופת אישה,
הם פתחו את הבטן שלה בסכין, הוציאו את הכבד, ואכלו אותו.
דלקת ריאות
היית חולה מאד.
שקלתי שלושים ושבע קילו,
והיתה לי דיזנטריה.
רציתי שיקחו אותי לבית החולים.
אך לקחו את החולים ביותר בלבד,
ואני הייתי עדיין עומדת על הרגליים.
חיפשתי מקום בטוח לישון,
בברגן בלזן שהיה כבר ריק,
ולא רציתי לחזור לבלוק.
מצאתי אורווה ריקה,
בלי דלתות וחלונות,
ונכנסתי לישון בה.
לא היתה לי שמיכה,
נשבו רוחות קרות,
וקיבלתי דלקת ריאות.
היית חולה מאד.
שקלתי שלושים ושבע קילו,
והיתה לי דיזנטריה.
רציתי שיקחו אותי לבית החולים.
אך לקחו את החולים ביותר בלבד,
ואני הייתי עדיין עומדת על הרגליים.
חיפשתי מקום בטוח לישון,
בברגן בלזן שהיה כבר ריק,
ולא רציתי לחזור לבלוק.
מצאתי אורווה ריקה,
בלי דלתות וחלונות,
ונכנסתי לישון בה.
לא היתה לי שמיכה,
נשבו רוחות קרות,
וקיבלתי דלקת ריאות.
בבוקר ראיתי טור משאיות חונות.
הנהגים שלהן התכוננו לנסיעה.
ראיתי שיש עליהן בחורות רבות.
שאלתי אחת מהן לאן הן נוסעות.
היא השיבה שהן נוסעות לשבדיה.
השבדים לוקחים ניצולים להחלמה.
לא חשבתי פעמיים, ועליתי על משאית,
שניה אחת לפני שהתחילה בנסיעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה