הפילוסוף הגרמני והניהילסט המוצהר פרידריך וילהלם ניטשה התבלט כהוגה דעות זועם ומתפרץ, אשר קרע לגזרים בהתמדה את הוודאויות של המאה ה-19, ואשר יצירותיו מושכות, מפתיעות, ומערערות את נפשם של קוראים רבים עד לימינו אלה. הספר ניטשה ומותו של האלוהים, מאת פיטר פריטשה, מביא מבחר מכתביו של ניטשה, שכולם תורגמו מחדש על ידי המחבר, ומקל על הבנתו והדיון במישנה הפילוסופית שלו, סיגנונו והשפעתו.
בהקדמה מרתקת וקלה להבנה מקנה פריטשה לציבור הקוראים היכרות עם חשיבתו של ניטשה והשפעתו האינטלקטואלית והפוליטית יוצאת הדופן: שלילתו את המאה ה-19 כמנוונת ובלתי יצירתית, דחייתו את הנצרות, הדמוקרטיה, והסוציאליזם, אמונתו כי כל התרבויות מיוסדות על שקרים ואשליות והשתכנעותו כי על האינדיבידואל להתגבר על המוסכמות וערכי המוסר, במטרה ליצור את עצמו כסופרמן.
רודריק סטאקלברג פירסם מאמר ביקורת מקיף אודות הספר:
ניטשה של פריטשה הוא בעיקר נביא הספקנות הפוסט מודרנית אודות האפשרות לרכוש אמת מטאפיסית, והמבשר של 'העיוות הלשוני', שלפיו השפה בה אנו מדברים אינה בהכרח מציינת את המציאות האמיתית.
ניטשה של פריטשה הוא מי שהמימסד הדתי שונא בגין המוסריות היחסית שלו וחוסר האחריות הקוגנטיבי. פריטשה כותב כי ניטשה אינו מעוניין להגיע לחקר האמת, אלא לחשוף כארכיאולוג את מקורותיהן של אמיתות רבות אשר בני האדם נוצרים כיקרות לליבם.
פריטשה ממחיש זאת בקטע מתוך 'המדע העליז', שבו האיש המטורף טוען לראשונה כי 'אלוהים מת'. המטורף אינו מבקש מאנשי השוק, שזה מכבר איבדו את אמונתם, אישור לכך שהאלוהים מת. בדומה להודאתו של נחקר בעינויים, הוא לוחץ עליהם להודות בכך שהם אלה שרצחו אותו.
ניטשה מעוניין שאנשי השוק/הקוראים יראו את עצמם כמרצחים, כותב פריטשה מכיוון שהכרה כזאת מאפשרת להם לראות את עצמם כמי שבוראים ומחריבים את דמות האלוהים, ולפיכך הם אנשים חזקים ויצירתיים, מכיוון שהם מסוגלים לקחת שליטה על כל היבט של חייהם.
הניסוח המחודש של 'אלוהים מת' כ'אנחנו הרגנו אותו' משמעו שהשאלה אינה אם יש או אין אלוהים בעולם, אלא כיצד אנו רואים את עצמנו בנדון.
לפיכך אין בניטשה של פריטשה אבחנה מפורשת ומחייבת לגבי מהות העולם, אלא המלצה לריבוי דעות והשקפות, כחלק מהתאוריה שהידע הוא לעולם חלקי ומוגבל מבחינת תפישתו של היחיד. פריטשה כותב כי אין בנמצא 'עולם אחד ויחיד', אלא יש ריבוי תרבויות, שפות, ופרשנויות.
פריטשה מתעלם ממשפטו המפורסם של ניטשה בסיפרו 'מעבר לטוב ולרע', כי 'העולם כפי שהוא נראה מבפנים, העולם כמו שהוא מוגדר ונקבע על ידי כל אדם אינטליגנטי, אינו אלא הרצון לעוצמה בלבד'. משפט המפתח של ניטשה על פי פריטשה נלקח מיצירה מוקדמת ובלתי ידועה שלו והוא 'מה היא, אם כן, האמת? היא ערב רב של מטאפורות, מילים נרדפות, והאנשות - בקצרה, סכום היחסים והקשרים בין בני אדם, אשר הועתקו, עוטרו, הועצמו ושוכפלו בשירה, בפרוזה וברטוריקה..'.
פריטשה מעריץ את ביקורתו של ניטשה על המודרניזם, ובפרט את הביקורת על מושגי הפוליטיקה המודרנית שנוצרו בעידן ההארה, והקידמה החברתית והתרבותית שנוצרו בזכותם. ניטשה פשוט אינו מקבל את יהירות המודרניזם, לפיה החיים והתרבות בהווה הם מתקדמים וחכמים יותר מאשר בעבר. ניטשה פשוט אלרגי למושג 'מנצח'. הוא דוחה בקביעות את שביעות הרצון העצמית של 'המנצחים' שבהווה, ולועג למושגי הקודש של התרבות המערבית כ'רדידות מחשבתית'.
ניתן לחוש בהסכמה שבשתיקה מצד פריטשה לתיעובו של ניטשה את הפוליטיקה, ובפרט הפוליטיקה של מדינת הרווחה. הוא מגן על שיוויון הנפש הידוע לשימצה של ניטשה לנושאי מדיניות רווחה חברתית. ניטשה רואה מדיניות זאת כבעלת השפעה מנוונת ומשתקת. הוא אינו מעוניין באנרגיה המושקעת ברווחת הציבור החלש, כי בני האדם חייבים להיות במבחן ומאותגרים כל העת. פריטשה אינו שואל מדוע בעלי ההון והיכולת אינם צריכים להיות מאותגרים גם הם.
לפיכך טוען פריטשה טענה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה הנאציזם הוא תנועה מהפכנית עממית, שקרובה ברוחה יותר לשמאל המהפכני מאשר לימין הפאשיסטי. הנאציזם על פי פריטשה הוא למעשה מהפכה דמוקרטית, שבה תפש העם הגרמני את השילטון מידי המוסדות המלוכניים של העבר. הוא קובע בזאת את עמדתו במחלוקת האם שורשיו של הנאציזם מעוגנים במהפכה הצרפתית או במיליטריזם הפרוסי.
למרות שפריטשה שותף להעדפתו של ניטשה את הביקורת התרבותית על פני הביקורת הפוליטית, חברתית וכלכלית, הוא אינו מכחיש את נגישותה הרבה של הגותו של ניטשה לפרשנות פאשיסטית. הוא כותב כי 'אכן יש מימד ברור של חוסר רחמים, ואפילו גזענות בהגותו... קריאתו לחברה להמציא מיתוסים חדשים, יהיה תוכנם אשר יהיה, איפשרה את הנאציזם'.
פריטשה מחזק בכך את הביקורת נגד ניטשה, אך הוא אינו מפרט מהם המיתוסים החדשים שהחברה מסוגלת להמציא. תוכנם של מיתוסים אלה הוא שחשוב יותר מכל, וחובה היא לפרט ולפרש אותם באופן מעשי, כדי למנוע אי הבנות. כי דווקא דחייתו של ניטשה את הפוליטיקה, המעורבות החברתית והניתוח הכלכלי, לטובת תפישת עולם אסתטית, היא שהפכה אותו לפילוסוף הרישמי של הנאצים.
אימוץ ההתמקדות של ניטשה בביקורת התרבות, מתוך תפישת עולם פוסט מודרניסטית אזוטרית, הוא שהביא לסחף של גרמניה לעבר הימין הנאצי בשליש הראשון של המאה ה-20. ניטשה ציפה שהתקפתו את הנצרות תגרום לו לבעיות עם החוק הגרמני, והיה מוכן לצאת בתוצאות. אך אף אחד מספריו לא הוחרם. העדרו של תוכן מפוליטי מובהק בהם הפך אותם ל'בטוחים ובלתי מסוגלים להשפיע פוליטית' בעיני הרשויות. לא התוכן הפוליטי, אלא דווקא היעדרו של תוכן כזה הוא שיצר את הדחף החברתי העז שנבע מספריו של ניטשה, דחף שהפך לכלי מסוכן בידיים פאשיסטיות.
סיפרו של פריטשה אינו נוגע במה שהיה מוחשי וברור כל כך לגסטון בשלארד, והוא המימד האוירי ביצירתו של ניטשה, שכה הלם את תקופת חייו בראשית עידן התעופה. למרות זאת פריטשה מחזק בעקיפין את התזה לפיה התעופה היתה גורם מפתח לשואה. זאת כיוון שהוא מתאר היטב, בפרשנותו לשאלת 'מות האלוהים', את דו המשמעות התרבותית שפתוחה לכל פרשנות פוליטית, שאליה חותר ניטשה. גסטון באשלרד תיאר דו משמעות זאת בפשטות 'כסחרחורת הגבהים שבה כל דימוי משתכפל עד אינסוף מעצמו ובדרך זאת נוצרים פרחי הרוע'.
מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.
כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.
בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם אקסיומתיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.
לפיכך אין בניטשה של פריטשה אבחנה מפורשת ומחייבת לגבי מהות העולם, אלא המלצה לריבוי דעות והשקפות, כחלק מהתאוריה שהידע הוא לעולם חלקי ומוגבל מבחינת תפישתו של היחיד. פריטשה כותב כי אין בנמצא 'עולם אחד ויחיד', אלא יש ריבוי תרבויות, שפות, ופרשנויות.
פריטשה מתעלם ממשפטו המפורסם של ניטשה בסיפרו 'מעבר לטוב ולרע', כי 'העולם כפי שהוא נראה מבפנים, העולם כמו שהוא מוגדר ונקבע על ידי כל אדם אינטליגנטי, אינו אלא הרצון לעוצמה בלבד'. משפט המפתח של ניטשה על פי פריטשה נלקח מיצירה מוקדמת ובלתי ידועה שלו והוא 'מה היא, אם כן, האמת? היא ערב רב של מטאפורות, מילים נרדפות, והאנשות - בקצרה, סכום היחסים והקשרים בין בני אדם, אשר הועתקו, עוטרו, הועצמו ושוכפלו בשירה, בפרוזה וברטוריקה..'.
פריטשה מעריץ את ביקורתו של ניטשה על המודרניזם, ובפרט את הביקורת על מושגי הפוליטיקה המודרנית שנוצרו בעידן ההארה, והקידמה החברתית והתרבותית שנוצרו בזכותם. ניטשה פשוט אינו מקבל את יהירות המודרניזם, לפיה החיים והתרבות בהווה הם מתקדמים וחכמים יותר מאשר בעבר. ניטשה פשוט אלרגי למושג 'מנצח'. הוא דוחה בקביעות את שביעות הרצון העצמית של 'המנצחים' שבהווה, ולועג למושגי הקודש של התרבות המערבית כ'רדידות מחשבתית'.
ניתן לחוש בהסכמה שבשתיקה מצד פריטשה לתיעובו של ניטשה את הפוליטיקה, ובפרט הפוליטיקה של מדינת הרווחה. הוא מגן על שיוויון הנפש הידוע לשימצה של ניטשה לנושאי מדיניות רווחה חברתית. ניטשה רואה מדיניות זאת כבעלת השפעה מנוונת ומשתקת. הוא אינו מעוניין באנרגיה המושקעת ברווחת הציבור החלש, כי בני האדם חייבים להיות במבחן ומאותגרים כל העת. פריטשה אינו שואל מדוע בעלי ההון והיכולת אינם צריכים להיות מאותגרים גם הם.
לפיכך טוען פריטשה טענה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה הנאציזם הוא תנועה מהפכנית עממית, שקרובה ברוחה יותר לשמאל המהפכני מאשר לימין הפאשיסטי. הנאציזם על פי פריטשה הוא למעשה מהפכה דמוקרטית, שבה תפש העם הגרמני את השילטון מידי המוסדות המלוכניים של העבר. הוא קובע בזאת את עמדתו במחלוקת האם שורשיו של הנאציזם מעוגנים במהפכה הצרפתית או במיליטריזם הפרוסי.
למרות שפריטשה שותף להעדפתו של ניטשה את הביקורת התרבותית על פני הביקורת הפוליטית, חברתית וכלכלית, הוא אינו מכחיש את נגישותה הרבה של הגותו של ניטשה לפרשנות פאשיסטית. הוא כותב כי 'אכן יש מימד ברור של חוסר רחמים, ואפילו גזענות בהגותו... קריאתו לחברה להמציא מיתוסים חדשים, יהיה תוכנם אשר יהיה, איפשרה את הנאציזם'.
פריטשה מחזק בכך את הביקורת נגד ניטשה, אך הוא אינו מפרט מהם המיתוסים החדשים שהחברה מסוגלת להמציא. תוכנם של מיתוסים אלה הוא שחשוב יותר מכל, וחובה היא לפרט ולפרש אותם באופן מעשי, כדי למנוע אי הבנות. כי דווקא דחייתו של ניטשה את הפוליטיקה, המעורבות החברתית והניתוח הכלכלי, לטובת תפישת עולם אסתטית, היא שהפכה אותו לפילוסוף הרישמי של הנאצים.
אימוץ ההתמקדות של ניטשה בביקורת התרבות, מתוך תפישת עולם פוסט מודרניסטית אזוטרית, הוא שהביא לסחף של גרמניה לעבר הימין הנאצי בשליש הראשון של המאה ה-20. ניטשה ציפה שהתקפתו את הנצרות תגרום לו לבעיות עם החוק הגרמני, והיה מוכן לצאת בתוצאות. אך אף אחד מספריו לא הוחרם. העדרו של תוכן מפוליטי מובהק בהם הפך אותם ל'בטוחים ובלתי מסוגלים להשפיע פוליטית' בעיני הרשויות. לא התוכן הפוליטי, אלא דווקא היעדרו של תוכן כזה הוא שיצר את הדחף החברתי העז שנבע מספריו של ניטשה, דחף שהפך לכלי מסוכן בידיים פאשיסטיות.
סיפרו של פריטשה אינו נוגע במה שהיה מוחשי וברור כל כך לגסטון בשלארד, והוא המימד האוירי ביצירתו של ניטשה, שכה הלם את תקופת חייו בראשית עידן התעופה. למרות זאת פריטשה מחזק בעקיפין את התזה לפיה התעופה היתה גורם מפתח לשואה. זאת כיוון שהוא מתאר היטב, בפרשנותו לשאלת 'מות האלוהים', את דו המשמעות התרבותית שפתוחה לכל פרשנות פוליטית, שאליה חותר ניטשה. גסטון באשלרד תיאר דו משמעות זאת בפשטות 'כסחרחורת הגבהים שבה כל דימוי משתכפל עד אינסוף מעצמו ובדרך זאת נוצרים פרחי הרוע'.
מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.
כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.
בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם אקסיומתיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.
המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. הרושם הראשון שעשה הכדור הענק המצויר שהופרח באוויר היה עז ביותר. כל אדם יכול היה להתרומם לשחקים ולצפות בעולם מלמעלה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. העם מרד בשלטון המלוכני המושחת, ותוהו ובוהו חברתי השתלטו, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם.
מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה, נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.
ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו, אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים. הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.
מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה, נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.
ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו, אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים. הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה