הדאיה היא דברים רבים לאנשים רבים ושונים. לאחדים היא תחביב ודרך להכיר אנשים. לאחרים היא דרך זולה להמריא לאויר. לרבים היא גם ספורט אתגרי בדומה למירוצי מכוניות או אווירובטיקה. לכולם, על כל פנים, זאת דרך שקטה ונעימה לטוס בלי מנוע.
טיסה בדאון היא עבור האדם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. הדאונים מונעים על ידי זרמי האויר וכוח המשיכה בלבד, ומרחפים בשקט בשחקים, לעיתים למשך שעות אחדות בכל פעם.
מכיוון שאין להם מנועים הדאונים הם כלי טיס טהורים, אשר נשארים מרחפים בשליטה באויר בזכות האיזון בין כוח המשיכה המושך אותם לאדמה לכוח העילוי הנושא אותם למרומים.
הר הוואסרקופה
הר הוואסרקופה אינו מפורסם בהיסטוריה הגרמנית. למרות זאת בין שתי מלחמות העולם הוא התחרה בביירוט על הלהט הפטריוטי שיצר. בכל קיץ אלפי מטיילים נסעו ברכבות מיוחדות לתחנת העיירה גרספלד הסמוכה לעיר פולדה, ומשם המשיכו באוטובוסים או ברגל עד לפסגת ההר סחוף הרוחות, והתאספו בראשו הרחב כדי לחזות בטייסי הדאונים הצעירים ממריאים ומרחפים אל ספרי השיאים. מפגני הדאיה האלה עקפו את מגבלות חוזה וורסאיי ושיקמו את תחושת העוצמה האוירית הגרמנית.
האירועים סיפקו תצוגה מרהיבה ותחרותית של כישרון וגאווה לאומית. הדאיה הפכה בשנים אלה לביטוי המרכזי של הלאומיות הגרמנית. הפטריוטים הכריזו: 'אם איננו מסוגלים לטוס באמצעות מנועים נטוס בלעדיהם'.
הדאיה הפכה במהרה לפופולארית מאד בגרמניה בזכות ההקשר הפטריוטי, ובזכות ההישגים הספורטיביים והטכניים שלה. במהלך שנות ה-1920 וה-1930 שלטו הגרמנים בתחרויות הבינלאומיות, ונתנו לספורט זה את כיוונו.
טייסי הדאונים הצליחו, כיוון שהיו מרוחקים מהעימותים הפוליטיים בגרמניה, לשמר את מורשת התעופה הגרמנית בשנים הקשות, ולהפגין אידיאליזם והסתמכות עצמית בפני הדור כפוי הטובה והחומרני של אחרי מלחמת העולם הראשונה.
הדאייה שימשה טרם עלית הנאציונל-סוציאליסטים כזרז לתחיית הלאומנות.
איש הדאון
איש הדאון הוא אמיץ ונחוש, בעל כוח פיזי רב וקואורדינציה מעולה, טכני, דייקן, ממושמע, בעל רוח צוות, ובאותה עת מתחבר לאיתני הטבע. מצד שני הדאון נגרר אחרי האוירון, ורגישותו למשבי הרוח הופכת אותו לפסיבי, רגיש וסתגלני יותר. הדאון האנושי חי כל העת כדבר והיפוכו, ולפיכך הוא שם את הדגש על חשיבה אנליטית וטכנית שתפצה אותו על מגבלות הדאיה. הוא חי את החירות האוירית, אך רואה בה אמצעי להגשמה בתחומים אחרים. לחווית הנפילה הפסיכולוגית יש עבורו משמעות דיאלקטית רבה.
הנפילה הדימיונית האוירית
חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי האוירי. אך ככלל, הנפילה הדמיונית מובילה אותנו למטאפורות שהן יסודיות רק בדמיון הארצי, כמו נפילה ארוכה, נפילה לפירים השחורים, ונפילה לתהומות. נפילות דמיוניות אלה הן בעלות קירבה במיוחד לדמיון האדמה השחורה, רווית המסתורין והסבל. כדי להגדיר את המקרים האפשריים בהן הן מתרחשות, עלינו לקחת בחשבון את מצוקת ההוויה הארצית, את הייאוש והאכזבה שעל סף התאבדות. נפילות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות מנקודת המבט של הדמיון השירי האוירי, באין מילים מתאימות.
לכן דימיון הנפילה האוירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.
גל האויר
במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לחווית הגלישה בגלשן גלים. לכן הם מושכים את אותו סוג אוכלוסיה, של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים ובלתי ממוסדים. העובדה הזאת מסבירה כיצד הצליח היטלר לזכות לפופולריות כה רבה. הוא היה טיפוס דומה: צעיר, רווק, חסר אמצעים, בוהמיין, אנטי מימסדי, נילהב, שאפתן, טעון באידיאולוגיות אזוטריות וסיסמאות שטחיות.
מושג גל האויר, שעליו נישאים הדואים כלפי מעלה, הוא בבחינת מסר של קלילות, אך גם של שטחיות לשמה. פעילות על פני השטח ומציאות ריקה מתוכן. חווית הדאיה מסתמכת על הקירבה לאיתני הטבע - עוצמת הרוח, מתוך התנסות חוזרת ונשנית, כאשר אין באף הזדמנות לדאות משום הבטחה להצלחה, בגלל חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר.
בתחילה היתה הדאיה ספורט חופשי, אינטואיטבי ורגוע ככל האפשר. בהמשך, תת תרבות החובבים הפכה לתעשייה עניפה, שגלשה לתחומי חיים נוספים. כמו שגלישת הגלים התרחבה לתת תרבות עניפה, ולגלישה במדרכות הרחבות ובמורדות ההרים המושלגים באמצעות לוחות גלישה מסוגים אחרים.
המימד התחרותי העניק לספורט הדאיה מימדים של יעילות, תכנון והספק. הסגנון החופשי הפך לקטגוריות מדויקות. ההתמקצעות, התחרותיות והמסחור השתלטו על הענף.
תחושת החוויה החופשית ונטולת הדאגות אבדה, אך מימד הסיכון נותר והתגבר ככל שהענף השתכלל. סכנת החיים הפכה למוחשית יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתתפים, והשתפרו שיאי הדאונים. לכן היטלר יכול עלה לעלות על 'גל אויר' פוליטי לשיכוך אכזבות ו'לדאות' בו, עד שתת התרבות הזאת הפכה לזרם התרבותי העיקרי שהוסדר על ידי השלטון הנאצי.
במידה מסוימת מזכירה עלייתו לשלטון, על רקע זה, את עלילת הסרט 'הנוער לשילטון', שבו חבורת צעירים מסוממים מצליחה לזכות בבחירות באמצעות הכריזמה של מנהיגה, שהוא גם מנהיג להקת רוק פופולארית, שלאחר מכן משליך את כל המבוגרים למחנות ריכוז.
אורי אבנרי על עלית הנאציזם לשלטון
העיתונאי והפוליטיקאי אורי אבנרי היה ילד בן 10 בגרמניה כשעלו הנאצים לשלטון. הוא סיפר על חוויותיו ומחשבותיו בכתבה ב'הארץ', בהשראת צפיה במחזמר 'קברט'. את כל מה שאבנרי מספר אפשר לקחת ולהתאים לדברים שנכתבו כאן לגבי ספורט הדאיה כגורם לעליית הנאצים לשלטון, וזאת מבלי לגרוע מחשיבות דבריו, אלא כדי להשלים את החסר.
'בכל הסיפור הארוך והנורא של הרייך השלישי, השאלה שהטרידה אותי כל חיי היתה: איך הם הגיעו בכלל לשלטון? איך זה יכול היה לקרות? איך אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם, שקרא לעצמו "עם המשוררים והפילוסופים", בחר באופן דמוקרטי במשטר מפלצתי שכזה? איך נפלה הרפובליקה המפוארת?
יש הרבה תיאוריות, ואני מכיר את כולן: ההיסטוריה הגרמנית, האופי הגרמני, המשבר הכלכלי הנורא, מיליוני המובטלים, העלבון על מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הזעם על חוזה השלום המשפיל שנכפה על גרמניה אחרי המלחמה. רוב התיאוריות האלה נכונות, ובכל זאת - אין בהן תשובה שלמה, סופית.טיסה בדאון היא עבור האדם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. הדאונים מונעים על ידי זרמי האויר וכוח המשיכה בלבד, ומרחפים בשקט בשחקים, לעיתים למשך שעות אחדות בכל פעם.
מכיוון שאין להם מנועים הדאונים הם כלי טיס טהורים, אשר נשארים מרחפים בשליטה באויר בזכות האיזון בין כוח המשיכה המושך אותם לאדמה לכוח העילוי הנושא אותם למרומים.
הר הוואסרקופה
הר הוואסרקופה אינו מפורסם בהיסטוריה הגרמנית. למרות זאת בין שתי מלחמות העולם הוא התחרה בביירוט על הלהט הפטריוטי שיצר. בכל קיץ אלפי מטיילים נסעו ברכבות מיוחדות לתחנת העיירה גרספלד הסמוכה לעיר פולדה, ומשם המשיכו באוטובוסים או ברגל עד לפסגת ההר סחוף הרוחות, והתאספו בראשו הרחב כדי לחזות בטייסי הדאונים הצעירים ממריאים ומרחפים אל ספרי השיאים. מפגני הדאיה האלה עקפו את מגבלות חוזה וורסאיי ושיקמו את תחושת העוצמה האוירית הגרמנית.
האירועים סיפקו תצוגה מרהיבה ותחרותית של כישרון וגאווה לאומית. הדאיה הפכה בשנים אלה לביטוי המרכזי של הלאומיות הגרמנית. הפטריוטים הכריזו: 'אם איננו מסוגלים לטוס באמצעות מנועים נטוס בלעדיהם'.
הדאיה הפכה במהרה לפופולארית מאד בגרמניה בזכות ההקשר הפטריוטי, ובזכות ההישגים הספורטיביים והטכניים שלה. במהלך שנות ה-1920 וה-1930 שלטו הגרמנים בתחרויות הבינלאומיות, ונתנו לספורט זה את כיוונו.
טייסי הדאונים הצליחו, כיוון שהיו מרוחקים מהעימותים הפוליטיים בגרמניה, לשמר את מורשת התעופה הגרמנית בשנים הקשות, ולהפגין אידיאליזם והסתמכות עצמית בפני הדור כפוי הטובה והחומרני של אחרי מלחמת העולם הראשונה.
הדאייה שימשה טרם עלית הנאציונל-סוציאליסטים כזרז לתחיית הלאומנות.
איש הדאון
איש הדאון הוא אמיץ ונחוש, בעל כוח פיזי רב וקואורדינציה מעולה, טכני, דייקן, ממושמע, בעל רוח צוות, ובאותה עת מתחבר לאיתני הטבע. מצד שני הדאון נגרר אחרי האוירון, ורגישותו למשבי הרוח הופכת אותו לפסיבי, רגיש וסתגלני יותר. הדאון האנושי חי כל העת כדבר והיפוכו, ולפיכך הוא שם את הדגש על חשיבה אנליטית וטכנית שתפצה אותו על מגבלות הדאיה. הוא חי את החירות האוירית, אך רואה בה אמצעי להגשמה בתחומים אחרים. לחווית הנפילה הפסיכולוגית יש עבורו משמעות דיאלקטית רבה.
הנפילה הדימיונית האוירית
חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי האוירי. אך ככלל, הנפילה הדמיונית מובילה אותנו למטאפורות שהן יסודיות רק בדמיון הארצי, כמו נפילה ארוכה, נפילה לפירים השחורים, ונפילה לתהומות. נפילות דמיוניות אלה הן בעלות קירבה במיוחד לדמיון האדמה השחורה, רווית המסתורין והסבל. כדי להגדיר את המקרים האפשריים בהן הן מתרחשות, עלינו לקחת בחשבון את מצוקת ההוויה הארצית, את הייאוש והאכזבה שעל סף התאבדות. נפילות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות מנקודת המבט של הדמיון השירי האוירי, באין מילים מתאימות.
לכן דימיון הנפילה האוירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.
גל האויר
במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לחווית הגלישה בגלשן גלים. לכן הם מושכים את אותו סוג אוכלוסיה, של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים ובלתי ממוסדים. העובדה הזאת מסבירה כיצד הצליח היטלר לזכות לפופולריות כה רבה. הוא היה טיפוס דומה: צעיר, רווק, חסר אמצעים, בוהמיין, אנטי מימסדי, נילהב, שאפתן, טעון באידיאולוגיות אזוטריות וסיסמאות שטחיות.
מושג גל האויר, שעליו נישאים הדואים כלפי מעלה, הוא בבחינת מסר של קלילות, אך גם של שטחיות לשמה. פעילות על פני השטח ומציאות ריקה מתוכן. חווית הדאיה מסתמכת על הקירבה לאיתני הטבע - עוצמת הרוח, מתוך התנסות חוזרת ונשנית, כאשר אין באף הזדמנות לדאות משום הבטחה להצלחה, בגלל חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר.
בתחילה היתה הדאיה ספורט חופשי, אינטואיטבי ורגוע ככל האפשר. בהמשך, תת תרבות החובבים הפכה לתעשייה עניפה, שגלשה לתחומי חיים נוספים. כמו שגלישת הגלים התרחבה לתת תרבות עניפה, ולגלישה במדרכות הרחבות ובמורדות ההרים המושלגים באמצעות לוחות גלישה מסוגים אחרים.
המימד התחרותי העניק לספורט הדאיה מימדים של יעילות, תכנון והספק. הסגנון החופשי הפך לקטגוריות מדויקות. ההתמקצעות, התחרותיות והמסחור השתלטו על הענף.
תחושת החוויה החופשית ונטולת הדאגות אבדה, אך מימד הסיכון נותר והתגבר ככל שהענף השתכלל. סכנת החיים הפכה למוחשית יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתתפים, והשתפרו שיאי הדאונים. לכן היטלר יכול עלה לעלות על 'גל אויר' פוליטי לשיכוך אכזבות ו'לדאות' בו, עד שתת התרבות הזאת הפכה לזרם התרבותי העיקרי שהוסדר על ידי השלטון הנאצי.
במידה מסוימת מזכירה עלייתו לשלטון, על רקע זה, את עלילת הסרט 'הנוער לשילטון', שבו חבורת צעירים מסוממים מצליחה לזכות בבחירות באמצעות הכריזמה של מנהיגה, שהוא גם מנהיג להקת רוק פופולארית, שלאחר מכן משליך את כל המבוגרים למחנות ריכוז.
אורי אבנרי על עלית הנאציזם לשלטון
העיתונאי והפוליטיקאי אורי אבנרי היה ילד בן 10 בגרמניה כשעלו הנאצים לשלטון. הוא סיפר על חוויותיו ומחשבותיו בכתבה ב'הארץ', בהשראת צפיה במחזמר 'קברט'. את כל מה שאבנרי מספר אפשר לקחת ולהתאים לדברים שנכתבו כאן לגבי ספורט הדאיה כגורם לעליית הנאצים לשלטון, וזאת מבלי לגרוע מחשיבות דבריו, אלא כדי להשלים את החסר.
'בכל הסיפור הארוך והנורא של הרייך השלישי, השאלה שהטרידה אותי כל חיי היתה: איך הם הגיעו בכלל לשלטון? איך זה יכול היה לקרות? איך אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם, שקרא לעצמו "עם המשוררים והפילוסופים", בחר באופן דמוקרטי במשטר מפלצתי שכזה? איך נפלה הרפובליקה המפוארת?
בראשית שנות ה-30, כאשר גבר האיום הנאצי, האמינו רבים שזה יקרה גם הפעם. האגודות המקצועיות היו עדיין בשיא כוחן ואם הן רק יכריזו על שביתה כללית, או אז היטלר ייעלם. אבל בשעת המבחן, שום שביתה לא הוכרזה, ומנהיגי האגודות היו אחוזי שיתוק. הם פחדו, ורבים מחברי האגודות כבר נהפכו בעצמם לנאצים.
זאת ועוד: בריוני פלוגות הסער בחולצות החומות לא היו לובשי המדים היחידים. לכל מפלגה גרמנית גדולה - הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, השמרנים - היה צבא פרטי, שלבש מדים והיה בעל מחסני נשק נסתרים. אך בבוא היום, אף אחד מהם לא נקף אצבע כדי להציל את הדמוקרטיה.
והיה גם הצבא. צבא מיוחד במינו, ממושמע ומאומן להפליא. חוזה השלום קבע שמותר לגרמניה להחזיק רק בצבא קטנטן של 100 אלף חיילים. כל אחד מחייליו היה מסוגל להיות קצין. אך כאשר ראשי הצבא חשבו על האפשרות לעצור את הנאצים ברגע האחרון, התברר שרבים מהחיילים והקצינים הזוטרים כבר היו לנאצים מושבעים.
ביום הדין, לא היה במדינה כמעט איש שהיה מוכן לקום ולהגן על הדמוקרטיה. כמעט אף אחד לא אהב אותה. כמעט אף אחד לא כיבד אותה. כמעט אף אחד לא הבין שהדמוקרטיה שומרת ומגינה עליו. כעבור כמה שנים, כאשר כבר נהרגו מיליוני גרמנים במדבריות השלג של רוסיה או מתחת להריסות הערים הגרמניות הבוערות, היה מאוחר לחשוב על כך.
ייתכן שהמחזמר 'קברט' מסביר הרבה. המסר החשוב ביותר של 'קברט' הוא שבשנים המכריעות היה רוב הציבור הגרמני אדיש. הלכו למועדונים, נהנו, עסקו בעניינים האישיים.
נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו; הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור. "בסדר, אני יודע שננצח", הוא קורא בקוצר רוח, "אבל זה לא מספיק!" הוא הולם באגרופו בשולחן: "צריך להישפך דם!" הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. "ברור, חמוד, ברור שיישפך", היא הומה בקולה המרגיע, "המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו".'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה