בסיפור מכירת יוסף מתוארת קינאת החינם ההולכת ומתרקמת בין יוסף ובין יתר האחים. נימוקי האחים הם העדפתו של יעקב את יוסף וכתונת הפסים שנתן לו, הוצאת דיבת האחים רעה על ידי יוסף, והשיא - חלומותיו של יוסף, הממחישים את שאיפותיו לבכורה ועליונות על פני יתר אחיו. הקינאה הופכת לשנאה שמובילה לכך שכאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם בשליחותו של אביהם, הם זוממים להורגו. לאחר שראובן מונע מהם להרוג אותו, הם משאירים את יוסף בבור סמוך ונפנים לאכול לחם.
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם
חז''ל מפרשים שהבור היה בלי מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו.
אך יתכן כי הבור מסמל גם דבר שונה במקצת, והוא את הריקנות המוחלטת, את הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום, את פחד הנפילה - הוורטיגו.
נפילה אל התהום, כמו השלכת יוסף אל הבור הריק, מתרחשת בדימיון החלומות בשעות של מצוקת ההוויה הארצית, בשעות הייאוש והאכזבה הקשים ביותר. חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון, אך הנפילה הדמיונית אינה מובילה אותנו למטאפורות. הנפילה הארוכה, הנפילה לפירים השחורים, הנפילה לתהומות, והנפילה מגן העדן אל השאול הן נפילות דמיוניות שבסוף החלום אותן מתעוררים וזוכרים שלא היה במהלכן כלום, אלא ריקנות שחורה משחור.
הבור בו שמו האחים את יוסף היה בבחינת ירידה לצורך עליה. אך הירידה - נפילה היא, על אף משמעותה הרבה, ריקה כמעט ממחשבות וחסרת מילים ודימויים, ואילו העליה היא עשירה מאד בדימויים ומליצות.
באין מילים מתאימות, ירידות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות כמעט באופן מילולי. לעומת זאת, לנסיקה כלפי מעלה יש אינספור מטאפורות. לכן דימיון הנפילה השירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.
יש בסיפור יוסף טעמים נוספים לכך שנפילתו לבור היתה בבחינת נפילה אינסופית:
יעקב אבינו לא חשב שיוסף מת כי לא נגלה לו כך בחלום. הוא סבר כי יוסף איבד את דעתו בעקבות נשיכת חיה רעה, וזאת משמעות הביטוי 'טרוף טורף'.
בסיפור זה ובסיפורים אחרים בספר בראשית מתואר תמיד המסע לארץ מצרים בלשון 'ירידה', ואילו המסע ממצרים לארץ ישראל בלשון 'עליה'.
לאחר שיוסף מגיע למצרים הוא נכלא בבור האסורים, בעיקבות פרשת אשת פוטיפר.
כמו שנפילת יוסף היא אינסופית כך גם הגאולה לה הוא זוכה, ובעיקבותיו כל עם ישראל עם היא אינסופית.
חג החנוכה מתרחש בזמן בו קוראים בתורה את סיפורי יוסף בפרשת השבוע. נס פך השמן הוא בבחינת האור האינסופי שבוקע מתוך המצולה האינסופית.
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם
חז''ל מפרשים שהבור היה בלי מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו.
אך יתכן כי הבור מסמל גם דבר שונה במקצת, והוא את הריקנות המוחלטת, את הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום, את פחד הנפילה - הוורטיגו.
נפילה אל התהום, כמו השלכת יוסף אל הבור הריק, מתרחשת בדימיון החלומות בשעות של מצוקת ההוויה הארצית, בשעות הייאוש והאכזבה הקשים ביותר. חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון, אך הנפילה הדמיונית אינה מובילה אותנו למטאפורות. הנפילה הארוכה, הנפילה לפירים השחורים, הנפילה לתהומות, והנפילה מגן העדן אל השאול הן נפילות דמיוניות שבסוף החלום אותן מתעוררים וזוכרים שלא היה במהלכן כלום, אלא ריקנות שחורה משחור.
הבור בו שמו האחים את יוסף היה בבחינת ירידה לצורך עליה. אך הירידה - נפילה היא, על אף משמעותה הרבה, ריקה כמעט ממחשבות וחסרת מילים ודימויים, ואילו העליה היא עשירה מאד בדימויים ומליצות.
באין מילים מתאימות, ירידות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות כמעט באופן מילולי. לעומת זאת, לנסיקה כלפי מעלה יש אינספור מטאפורות. לכן דימיון הנפילה השירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.
יש בסיפור יוסף טעמים נוספים לכך שנפילתו לבור היתה בבחינת נפילה אינסופית:
יעקב אבינו לא חשב שיוסף מת כי לא נגלה לו כך בחלום. הוא סבר כי יוסף איבד את דעתו בעקבות נשיכת חיה רעה, וזאת משמעות הביטוי 'טרוף טורף'.
בסיפור זה ובסיפורים אחרים בספר בראשית מתואר תמיד המסע לארץ מצרים בלשון 'ירידה', ואילו המסע ממצרים לארץ ישראל בלשון 'עליה'.
לאחר שיוסף מגיע למצרים הוא נכלא בבור האסורים, בעיקבות פרשת אשת פוטיפר.
כמו שנפילת יוסף היא אינסופית כך גם הגאולה לה הוא זוכה, ובעיקבותיו כל עם ישראל עם היא אינסופית.
חג החנוכה מתרחש בזמן בו קוראים בתורה את סיפורי יוסף בפרשת השבוע. נס פך השמן הוא בבחינת האור האינסופי שבוקע מתוך המצולה האינסופית.
