ישנו קו ישיר ומטריד הנמתח ממסדרונות המודיעין ב-1973 ועד לרחובות הבוערים של פריז, לונדון ובריסל כיום. המחדל של אוקטובר לא נגמר בשדות הקרב; הוא התגלגל לשיחות הקילומטר ה-101, שבהן המירה ישראל ניצחון צבאי מוחץ לכניעה תודעתית, תודלק בידי חרם הנפט שהכניע את אירופה, ומוסד במשך שלושה עשורים תחת שלטונו הרודני של חוסני מובארכ, שבנה דיקטטורה שלמה על מיתוס ניצחון מצרי שקרי. כיצד הפכו עיוורון מקצועי ואינטרס אישי של יחידים במזרח התיכון לדלק המניע כיום את "הברית האדומה-ירוקה" ברחבי המערב? מסע עיוני בעקבות שרשרת איוולת בת חמישים שנה – שבה הכל אישי.
ישנו חוט בלתי נראה, מתוח ומדמם, המחבר בין המסדרון הדרומי בקומה השנייה של אמ״ן בערב יום הכיפורים 1973, לבין המוני המפגינים הצועדים כיום ברחובות פריז, לונדון ובריסל תחת דגלי אש״ף וסמלי השמאל הרדיקלי.
במשך עשרות שנים לימדו אותנו לחלק את ההיסטוריה לקטגוריות נפרדות: מלחמות לחוד, משברי אנרגיה לחוד, הסכמי שלום לחוד, ודמוגרפיה אירופית לחוד. מדעני מדינה דיברו על "הקונספציה" ועל "כשלי מערכת" כאילו מדובר בתקלה במחשב-על מופשט. אך מי שהיה שם, מי שעמד במסדרון הצר דלת מול דלת מול מעצבי ההערכה הלאומית, יודע את האמת המזוקקת: ההיסטוריה אינה תיאוריה. ההיסטוריה היא ביוגרפיה. הכל אישי.
כשמתבוננים ברצף האירועים בעין מפוכחת, מתגלה סיפור אחד מתמשך: כיצד המרה תודעתית של ניצחון צבאי ישראלי לכניעה מדינית יצרה תקדים עולמי של סחיטה, שהפך את המערב כולו לקרקע פורייה עבור "הברית האדומה-ירוקה".
תחנה ראשונה: ענף 6 – כשהאגו מייצר עיוורון
הכל החל בחדרים הצפופים של ענף מצרים במחלקת המחקר של אמ״ן. שם, ערב ה-6 באוקטובר 1973, שלטה תחושת עליונות מוחלטת. בכירי המחקר, שהחזיקו במונופול על "הכרת המנטליות הערבית", נעלו את עצמם בתוך תזה דוגמטית: מצרים לא תפתח במלחמה ללא מטוסי תקיפה ארוכי טווח.
ההיבריס של המומחיות יצר עיוורון מבצעי. כאשר מטוסי המיראז' הצרפתיים הועברו מלוב למצרים – סימן מעיד שהפריך מיסודו את התנאי שהם עצמם הציבו – המערכת סירבה לעצור. להודות בקליטת המיראז'ים פירושו היה להודות שכל יוקרתם המקצועית בנויה על הנחות שגויות. עדיף היה לאנוס את המציאות, להגדיר את המידע כ"לא מבצעי", ולהשתיק את קציני האיסוף והשטח.
המחדל המודיעיני לא היה תקלת מחשב; הוא היה תוצר של אגו מקצועי שלא היה מסוגל להכיל ספקות.
תחנה שנייה: אוהל הקילומטר ה-101 – הניצחון הצבאי מתאדה
בתוך 18 ימי לחימה של גבורה עילאית, הפכו לוחמי צה״ל את הקערה על פיה. למרות המחדל הראשוני, צה״ל צלח את תעלת סואץ, כיתר הרמטית את הארמייה השלישית המצרית (כ-30,000 חיילים ללא מים ומזון), ונעצר במרחק 101 קילומטרים בלבד מקהיר. מצרים עמדה בפני קריסה צבאית קולוסאלית.
אך באוהל הקילומטר ה-101, סביב שולחן עץ מתקפל, המנצח והמפסיד החליפו תפקידים:
בצד הישראלי: הדרג המדיני, מוכה טראומה ואשמה, וקציני מחקר בכירים שהשתלבו במשלחת המשא ומתן כדי לבנות לעצמם קרש הצלה אישי וביוגרפי – מנאשמי מחדל ל"מנסחי הסדרים".
בצד המצרי: הגנרל גמאסי, שנשלח בידי סאדאת, שיחק פוקר פסיכולוגי קר על מושג ה"כַּרָאמַה" (הכבוד). במקום לנהוג כצבא מכותר, דרש תנאים של שווה מול שווה.
כאן נכנס שחקן הציר של המלחמה הקרה: הנרי קיסינג'ר. מבחינת מזכיר המדינה האמריקאי, השמדת הארמייה השלישית הייתה אסון: היא הייתה דוחפת את ברית המועצות להתערבות ישירה ומסכלת את תוכניתו להעביר את מצרים מהגוש הסובייטי אל החיבוק האמריקאי. קיסינג'ר הפעיל מכבש לחצים אכזרי על גולדה מאיר ודיין, איים בעצירת רכבת הנשק ובנטישה דיפלומטית, וכפה על ישראל לפתוח את טבעת הכיתור, להעביר שיירות אספקה לאויב, ולסגת לאחור.
ישראל החזיקה בכל הקלפים – אך קיסינג'ר וההנהגה הישראלית שמטו אותם. מצרים המירה תבוסה טקטית מוחצת לניצחון תודעתי היסטורי.
תחנה שלישית: חרם הנפט והכניעה המבוהלת של אירופה
כאשר מנהיגי ערב ראו שישראל המנצחת מתקפלת ונסוגה בעקבות לחץ אמריקאי, נשק הנפט של ארגון אואפ״ק (OAPEC) הפך מצעד מחאה זמני למנוף סחיטה עולמי.
מדינות מערב אירופה, שהיו תלויות בכ-80% מהנפט שלהן במזרח התיכון, נתקפו בפאניקה מוחלטת. במקום להתייצב כגוש מערבי מלוכד לצד ישראל וארצות הברית, אירופה התפרקה מעמוד השדרה המוסרי והאסטרטגי שלה:
סגירת שמיים: מדינות אירופה אסרו על מטוסי הסיוע האמריקאיים לנחות לתדלוק בדרכם להצלת צה״ל.
הצהרת בריסל (נובמבר 1973): תשע מדינות השוק האירופי המשותף התיישרו לחלוטין עם הדרישות הערביות, אימצו את הדרישה לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 67', והכשירו את המושג "זכויות העם הפלסטיני".
הדיאלוג האירופי-ערבי (EAD): אירופה פתחה את שעריה להסכמי סחר, תרבות והגירה מסיביים תמורת הבטחת זרימת הנפט, והזמינה את יאסר ערפאת לנאום בעצרת האו״ם כשהוא חגור באקדח (1974).
אירופה קנתה חביות נפט קצרות טווח במחיר של כניעה תרבותית וגאופוליטית ארוכת טווח.
תחנה רביעית: הסכם 1979 וקטיעת ה"טורסו" מה"פנים"
הניצחון התודעתי שסאדאת השיג בקילומטר ה-101 הגיע להבשלה מלאה בהסכם השלום של 1979 מול מנחם בגין.
בגין, מנהיג הימין שנשא צלקת פסיכולוגית של עשרות שנות נידוי פוליטי כמחתרתן ו"קיצוני", חיפש את הלגיטימציה של המדינאי הדגול וחתן פרס נובל. כדי להשיג זאת, הוא אימץ את הטיעון לפיו סיני "אינה ארץ אבות" ומסר אותה לידי מצרים עד הגרגיר האחרון.
בכך הונצח מצעד האיוולת המרחבי:
עקירת ימית ושבירת הנורמה: ישראל הוכיחה שהיא מוכנה להחריב התיישבות חלוצית ולגרש אזרחים תמורת הסכם על הנייר.
אובדן עצמאות אנרגטית: מסירת שדות הנפט הפוריים של סיני (שדה "עלמה") החזירה את ישראל לתלות חיצונית.
השבר הגאוגרפי והתודעתי: בגין פעל כמי שמבקש לשמור על ה"פנים" (הארץ שבין הירדן לים — מרכז התודעה והזהות) תוך כריתת ה"טורסו" (סיני — הריאות, עמוד השדרה והעומק האסטרטגי שבו התגבשה האומה במתן תורה). ראש ללא גוף אינו יכול להתקיים לאורך זמן; קטיעת הטורסו המרחבי רק הגבירה את הלחץ הבינלאומי לקטיעת שאר האיברים.
תחנה חמישית: שלטון מובארכ – שלושים שנות "פרעה המודרני" על גבי מיתוס שקרי
ההתנקשות באנואר סאדאת ב-1981 לא קטעה את שרשרת האיוולת; היא ביצרה אותה בדמותו של יורשו, מפקד חיל האוויר במלחמת 1973 – חוסני מובארכ.
אם סאדאת השתמש במלחמה כדי לקנות לגיטימציה מיידית והחזרת כבוד, מובארכ הפך את המלחמה למפעל חייו הפוליטי ולעוגן לשלטון יחיד רודני שנמשך שלושה עשורים.
מיתוס "נשר המלחמה": מובארכ בנה את כל הלגיטימציה השלטונית שלו על מטס הפתיחה הבודד של חיל האוויר המצרי ב-6 באוקטובר 1973. אף שמבחינה צבאית חיל האוויר המצרי הוכה קשות בהמשך הקרבות וצה"ל שלט לחלוטין בשמי התעלה, מובארכ שכתב את ההיסטוריה. הוא הוכתר כמי שהחזיר במו ידיו את כבוד האומה. המשטר המצרי בראשותו הקים מוזיאונים, פנורמות ענק ומועדי חג לאומיים, שהנציחו את המלחמה לא כפי שהסתיימה בפועל (כיתור הארמייה השלישית וצה"ל במרחק 101 ק"מ מקהיר), אלא כניצחון מוחלט שהכניע את ישראל.
דוקטרינת "השלום הקר": כדי לשמר את שלטונו, מובארכ שיחק משחק כפול מחושב מול המערב וישראל:
כלפי חוץ: הוא שמר על הסכם השלום כדי להבטיח את זרימת מיליארדי הדולרים של הסיוע הצבאי והכלכלי האמריקאי, ומיצב את עצמו כ"מתווך האזורי החיוני".
כלפי פנים: הוא טיפח "שלום קר" ועוין. מובארכ מעולם לא ביקר בירושלים (למעט להלוויית רבין), מנע קשרים תרבותיים ומסחריים בין העמים, ואפשר לתקשורת המצרית, לאיגודים המקצועיים ולממסד הדתי להפיץ אנטישמיות ארסית והסתה שיטתית נגד ישראל.
שסתום הביטחון הדיקטטורי: במשך שלושים שנה מצרים תחת מובארכ שקעה בקיפאון כלכלי, בשחיתות ממסדית ובפיצוץ דמוגרפי. כדי למנוע התקוממות פנימית נגדו, השתמש מובארכ בשנאת ישראל ובמאבק הפלסטיני כשסתום ביטחון קבוע. בכך הוא שימר את העולם הערבי במצב מתמיד של רתיחה רגיונלית, והעניק לגיטימציה תרבותית מלאה למאבק נגד המערב וישראל – תשתית רעיונית שחלחלה ישירות לקהילות המהגרים באירופה.
תחנה שישית: ההווה – "הברית האדומה-ירוקה" גובה את החוב
כעת, התמונה ההיסטורית נסגרת במעגל שלם.
אותה כניעה אירופית של 1973 – אותן דלתות שנפתחו להגירה המונית ללא דרישת אינטגרציה, אותו מימון פטרו-דולרי שזרם למחלקות למדעי הרוח באקדמיה המערבית, ואותו נרטיב שהוכשר על שולחנות הדיונים בבריסל ובקהיר של מובארכ – הם שיצרו את המפלצת הפוליטית של ימינו: הברית האדומה-ירוקה.
השמאל הפוסט-מודרני (האדום): שאיבד את מעמד הפועלים המסורתי ואימץ את הפוליטיקה של הזהויות ואת תיאוריות ה"פוסט-קולוניאליזם", מצא שותף טבעי בדמות האסלאם הפוליטי.
האסלאם הפוליטי (הירוק): הדור השני והשלישי להגירה מארצות ערב, שגדל בפרברי פריז, לונדון ומאלמו על מיתוס הניצחון של 1973 ועל תחושת האשמה האירופית, אינו מבקש עוד להשתלב. הוא מבקש להכתיב סדר יום.
כאשר רבבות צועדים כיום בבירות אירופה בקריאות נגד קיומה של מדינת ישראל, הם אינם מפגינים רק נגד ירושלים; הם מייצגים את סופה הבלתי נמנע של חברה שהמירה את עקרונותיה בחביות נפט, ושסחרה בעתידה התרבותי תמורת שקט מדומה.
אחרית דבר: הלקח מול שרשרת האיוולת
מחדל 1973 לא תם באוקטובר ההוא. הוא התגלגל דרך שולחן המשא ומתן בקילומטר ה-101, תודלק על ידי משבר האנרגיה, התעצם בוויתור הטוטאלי של 1979, מוסד בשלושים שנות דיקטטורה של מובארכ, והתפוצץ ברחובות המערב.
ההיסטוריה מלמדת כי בכל פעם שישראל או המערב בחרו להמיר ניצחון צבאי בוויתור מבוהל, בכל פעם שמנהיגים העדיפו שרידות אישית על פני אמת אסטרטגית, ובכל פעם שגוף לאומי הסכים לקטוע מעצמו איברים חיוניים – האויב לא נרגע. הוא רק הריח חולשה והעלה את המחיר.
הבנת הקו ההיסטורי הזה היא לא רק חוב לעבר – היא תנאי בל יעבור למי שרוצה למנוע את המחדל הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה