הכשרת נהגי מילואים קרביים - פתרון לבעיות מרכזיות בצה"ל ובאזרחות

הצבא נמצא כל העת על גלגלים. כל המשימות הצבאיות התכופות, המתבצעות בימים אלה תחת אש ברצועת עזה בעזה, דורשות מספר רב מאד של נהגים ונהגות מיומנים של רכב קרבי כבד. החמאס הצליח, באמצעות חבורת נהגים שנהגו בטנדרים סטנדרטיים עמוסים בלוחמים וציוד צבאי, לגרום למדינת ישראל נזק בל ישוער. 

אפשר לפתור בדרך של הסבת לוחמים ותיקים למקצוע הנהג הקרבי, בעיות מרכזית בצה''ל ובאזרחות. הנהיגה הקרבית היא מקצוע מאתגר ומבוקש. הנהג הקרבי אחראי על חיי החיילים והציוד שהוא מוביל, ולכן הוא חייב להיות בעל יכולות גבוהות בתחומים רבים, כגון ערנות, כוננות, כישורים מוטוריים וטכניים, הסתגלות למצבים ומקומות משתנים, רוח צוות, תעוזה ועוד. הסבת לוחמים ותיקים למקצוע הנהג הקרבי היא פתרון מיטבי לבעיה של מחסור בנהגים מיומנים. לוחמים ותיקים הם בעלי ניסיון קרבי רב, יכולות פיזיות גבוהות ויכולת התמודדות עם לחץ. הם גם מכירים את הנהלים והתורות הצבאיות, מה שמקל על ההכשרה שלהם לתפקיד הנהג הקרבי.

קטע וידיאו של אחת מפעולות צה"ל לפני חודשים אחדים ממחיש זאת היטב. רואים שיירת רכבים צה"לית עמוסי לוחמים, הנוסעת בזריזות תחת אש בסמטאות העיר, בדרכה ליעד. כל טעות קטנה של אחד הנהגים, כל סטיה קלה  בהגה, או בדוושות הגז והבלמים, עלולה לגרום אסון. נהיגה מיומנת היא מרכיב מרכזי בהצלחה.

הרכב הצבאי הוא כלי נשק אימתני. לכן גם ברגיעה, כשהוא בימ"ח, כל פעולה הנעשית בו, ולו הקטנה ביותר, היא בעלת משמעות כבדה. בעם היהודי קיימת מסורת ארוכה של נהגים. החל בבעלי העגלות שהיו מקצוע יהודי נפוץ במזרח אירופה, בהמשך בגדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה, וכלה בגבורת נהגי המשאיות של שיירות האספקה לירושלים במלחמת השחרור. הניסיון הרב שהצטבר נטמע גם אצל המפקדים של יחידות התובלה בצה"ל. נהג מתחיל המגיע ליחידת תובלה אינו צריך לחשוש שיטילו אותו מיד למים הסוערים. הוא יקבל בהדרגה משימות נהיגה מתאימות, שיהפכו מורכבות ונועזות יותר ויותר ככל שיתמיד, תחת עיניהם הבוחנות של עמיתיו.

משימת הטסת המטוס דומה, במידה רבה, לנהיגה ברכב. זאת משימה פשוטה, אך דורשת תשומת לב ממוקדת. הנהג במכונית, והטייס במטוס, מתניעים, שמים ידיים על ההגה, נותנים גז, מתיישרים, מחליפים הילוך, עולים לנתיב, משתלבים בתנועה,  פונים, מאיצים, מאטים, מנווטים, וכל הזמן עיניהם פקוחות על הדרך ועל לוח המכשירים, ואוזניהם כרויות לצלילי המנוע. הסיסמא ''אחריי'', המשויכת למפקד בצה"ל, מתאימה היטב לנהג הנמצא בחזית הלחימה, ואחראי ישירות לבטחונם של החיילים שהוא מוביל.

מקצוע נהג המילואים דורש יכולות גבוהות בתחומים רבים כמו: ערנות, כוננות, כישורים מוטוריים וטכניים, הסתגלות למצבים ומקומות משתנים, רוח צוות, תעוזה ועוד. תדמית ה'''נהגוס'' בצה''ל היא ירודה, חובה להגביר את יוקרת התפקיד, כי אחריות כבדה רובצת כל כתפי הנהגים במשימות צבאיות. הנהיגה הצבאית שוחקת פיזית ונפשית, בגלל המתח המתמיד הכרוך בה, בגוף ונפש. לפיכך, אורך החיים המבצעי של נהג קרבי הוא שנים אחדות בלבד. נדרש מספר רב של נהגי מילואים לצורך המשימות השונות.

קיים מחסור חמור בנהגי רכב כבד קרביים בצה"ל. הנהגים בסדיר אינם מתאימים. הם עסוקים בהטמעת התאוריה, ובתרגול והרחבת מימנויות הנהיגה הבסיסיות. לכל היותר הם מסוגלים, במסגרת השרות הסדיר, לנהוג ברכבים קלים ובדרכים מוכרות היטב. יתר על כן, הנהג בסדיר משתעמם מאד  בעבודות הביקורת והתחזוקה של שורות הרכבים בימ"ח, והדבר יוצר בעיות משמעת קשות. הנהגים בקבע עסוקים למעלה מראש במשאיות סמיטריילר, שגם בהם יש צורך עצום בצה"ל. כמובן שאין טעם להטיל עליהם עבודה בימ"חים.

הנהיגה הקרבית משפרת את תפקודו של הנהג המילואימניק גם בתפקידי לוחם. זאת כיוון שהוא נחשף לאתגרים חדשים רבים, אישיים ומבצעיים. המילואים בימ"חים היא עבורו שלב חיוני ראשון בקריירה ארוכה. מי שנחשף לתחום זה אינו מסב מבטו לאחור אלא שועט קדימה. תפקיד הלוחם הופך להיות משני בחשיבותו. הלוחם אמנם מתאמן, אך מרבית זמנו הוא במצב המתנה לפעולה קצרה. הנהג לעומתו, נמצא כל העת בפעולה, ומשתכלל תוך עשייה. למודיעין המבצעי יש, לפיכך, תפקיד חשוב בהכשרת הנהג הקרבי, אך נהגים אלה נשלחים למשימות בלי תדרוך מודיעיני מינימלי.

לנהג הקרבי חייב להיות נהג משנה צמוד, שישב לצידו בתא הנהג, חמוש ומאומן היטב בשימוש בנשק. נהג המשנה ינהג בחלק מהדרך, יעסוק באבטחת הרכב, שהוא כלי יקר מאד, הנושא חיילים רבים או ציוד קריטי,  ויסייע לנהג הראשי במשימות רבות נוספות כמו: ניווט, הטענה, תחזוקה, תיקשורת אלחוטית, תקשורת מילולית, הכוונת הנהג במידת הצורך, ועוד.

ענף נהיגה גדול ונפרד הוא השימוש בריקשה, שהיא רכב העזר, הדו גלגלי בד''כ. זהו תחום פעילות שצה"ל זנח. זאת למרות שצבאות המיומנים בכך מצליחים להתגבר על בעיות התובלה של מזון ותחמושת, האופיניות לצבאות מודרניים. לדוגמא הוייטקונג במלחמת וייטנאם, שהובילו בדרך זאת הכל מהצפון לדרום. לעם היהודי היתה מסורת מקצועית בגולה של רוכלים המחזרים על הפתחים, כשהם נושאים את מרכולתם בעגלת יד. הריקשה המודרנית היא לרוב אופנית או חשמלית, וגרסאות מתקדמות שלה כוללות את הסאגוויי, הטרקטורון, הרכב הרובוטי  ועוד. לכולם יש שימוש צבאי רב. העלות של הגרסאות הבסיסיות של הריקשה היא מינימלית.

בהעדר כח אדם מתאים, רוב נהגי הרכב הכבד בצה''ל הם כיום ערבים. המצב במדינה כיום הוא שענף התובלה הכבדה נשלט על ידי המגזר הערבי, אשר יכול להשבית אותו כרצונו, ובהרף עין גם לכבוש ולהשתלט באמצעותו על כל המדינה. הכשרה אינטנסיבית ומסיבית של מילואימניקים כנהגי תובלה תמלא את השורות החסרות במקצוע מאתגר ומרתק זה.

הנהג הקרבי במילואים יכול להמשיך לשרת ביחידה המבצעית בה שרת שנים רבות. מפאת גיל מתקדם בפרט, עדיף להמשיך לתרום בדרך חדשה זאת. השעות מאחורי ההגה מוסיפות שקט נפשי, לכל מי שלומד או מוחו טרוד בנושאים שונים. אפשר לשלב בין שרות כנהג וכלוחם, או כל תפקיד צהל''י אחר. המסלול המקצועי כנהג מספק ומרתק. מתקדמים לנהיגת רכבים גדולים יותר ויותר, ומשתתפים במשימות מורכבות ביחידות שונות בכל רחבי הארץ. שירות המילואים כנהג מאתגר יותר מאשר השירות כלוחם.

אפשר לפתור בדרך זאת, של הסבת לוחמים ותיקים,  ומילואימניקים מתאימים נוספים, לתפקיד נהגים קרביים, לפתור בעיות מרכזיות שונות בצה''ל ובאזרחות כאחד.

במסגרת הצבאית, הנהגים ונהגי המשנה הצמודים, שהגיעו משירות קרבי בסדיר, ומצוידים בנשק אישי לאבטחת הרכב, מסוגלים למלא גם משימות לוחמה לצד לוחמים. בנוסף, שדרוג הנהג הקרבי יוביל לשיפור ולפיתוח יכולות צבאיות שטרם התממשו או התגלו. לדוגמא, הגברת השימוש באופנועים, הסעות, סיוע למגזר האזרחי במצבי חירום, משוב שוטף על המתרחש בשטח, יצירת בנק מטרות חדש בזמן מבצע בשטח אויב באמצעות צילום ודיווח,  השתתפות פעילה בלחימה באמצעות נהג המשנה, הגדלת קשת המשימות הקיימת, מודעות באמצעי התקשורת (גלגלצ), ושיפור הבטיחות  הכוללת.

באזרחות התמורה תהיה, מעבר לסיפוק האישי,  מקצוע מבוקש מאד. יהיה היצע רב יותר של נהגים לתחבורה הציבורית. נהגים אלה יהיו תוספת משמעותית לענף התחבורה בעידן הנוכחי של השתלטות גורמים עוינים עליו, ובמקביל תמורות מפליגות בטכנולוגיות הנהיגה, כמו רכב חשמלי, נהיגה אוטונומית ומכוניות מעופפות. הרתעה רבה תושג גם מול תופעת הנהיגה הפרועה בכבישי ישראל.

מבנה הדעת הספירלי

בימינו החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית,  מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית קינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

להוויה העיגולית, באופנים השונים, יש ביטויים צורניים רבים בחיי היומיום. דוגמאות אחדות הן: הגלגל, המדחף, ההוריקן, עין המצלמה, וגליל סרט הקולנוע. כיוון שהחשיבה החזותית במיטבה היא  גיאומטרית, התפתחו ממנה צורות גיאומטריות רבות שבסיסן הוא מעגל בעל תוכן, המציג תרשים לפתרון מבוכים.  מעגל כזה, במקרים רבים, מתחיל בנקודת אמצע, ומתפתח בקו רציף של מעגלים גדולים יותר ויותר עד לשולים החיצוניים. הוא נקרא ספירלה. בתרבות האנושית, צורת הספירלה היא בעלת חשיבות רבה כמבנה דעת.  מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, אשר היו הדומיננטיים בתעופה בכל המחצית הראשונה של המאה ה-20, השתלבו עם מבנה הדעת הספירלי. סממן בולט זה כמעט ונעלם בעקבות התפשטות השימוש במטוסי הנוסעים הסילוניים, אשר בהם המנוע מחופה במעטפת צינורית, שהטורבינה מוסתרת בה וכמעט ואינה נראית לעין. 

הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד לגישה פרונטלית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת ממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות. 

למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוא נפוץ מאד בתחום החינוך והארגון, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מתאים יותר ללמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. מודל זה מתאים גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. הוגי הדעות  של הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. 

לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד מממבוכים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך המעגלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון  המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות ונתפסת כקוריוז אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית. 

תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונת הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים באורח בלתי מדעי. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה בחלקו כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב השדה, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו. 

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום.  זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת גם בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים מעט מאד ספרים בנושא זה.

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עם האישה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש הדו קרב הגורלי בין החייל העריק למנהיג המיליציה האכזר.  

האישה במשטר הנאצי

היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך. אליזבט הארווי בוחנת בסיפרה, ''נשים והמזרח הנאצי: סוכנות ועדות לגרמניזציה'' את פעילות הנשים הגרמניות מחוץ לארץ האם, ובפרט בפולין הכבושה. נשים אלה ריכזו את מאמציהן בעיקר בחבלי מערב פולין שסופחו לגרמניה, אך הן היו פעילות גם בשטח במרכז שנותר תחת שילטון עצמי פולני. האחריות ל''גרמניזציה'' הוטלה על נשות הרייך השלישי. כיוון שנמנע מהן השיוויון עם עמיתיהם הגברים במולדת , הנשים הנאציות מצאו דבר מה חשוב נוסף במזרח, והוא את תחום השליטה הציבורי שלהן. אמנם משימתן היתה בעיקר בתחום הפרטי, אך תפקידן הועצם גם מתוקף העובדה שבעוד הן היו כפופות לעמיתיהן הגברים הגרמנים, הרי שכלפי האוכלוסיה המקומית הן יכלו בהחלט לפעול מתוך תחושת עליונות, ובאמצעות הטלת מרות תקיפה. 

כבר בשנת 1933 הפכו הנאצים את תפקיד המפתח של הנשים בגרמניזציה של המזרח לדוקטרינה רישמית. מכונת התעמולה הדגישה שהמאבק להחדרת ה''גרמניות'' לאזור הספר מתחיל בבית, בכיתות בתי הספר שבהן אימהות מורות מלמדות בריאות, טוהר גזע, שפה ואמונה. תעמולה זאת נועדה להכין את הנשים הגרמניות לתפקידן במזרח. הנצחונות הנאציים בראשית מלחמת העולם השנייה השפיעו על נשים אלה בעוצמה רבה לכל  חייהן. נשים רבות התנדבו למשימה של הבאת תרבות המולדת למזרח אירופה תחת התחושה של העליונות הגרמנית. הן האמינו שבמזרח חיים אנשים הלוקים בסדר, היגיינה ויעילות, תכונות הכרחיות שהגרמנים מוקירים. כמובן שרמת ואיכות החיים הנמוכים יותר במזרח אירופה חיזקו את דעתן. הנשים שעברו למזרח הוצגו כאידיאל של תושבות-ספר אמיצות, ועקרות בית מסורתיות כאחד, יועצות התיישבות, מורות, עובדות רווחה וכדומה. 

הנשים הנאציות היו נציגות משטר ברוטאלי וגזעני, והשתתפו בפעילות שנועדה לקדם את מטרות המשטר. הן סייעו בתהליך הסינון הגזעני ובחירת הגרמנים מתוך כלל האוכלוסיה, יישובם מחדש, ובהחרמתו והפצתו מחדש של רכוש פולני ויהודי. הנשים הנאציות שהשתתפו באינדוקטרינציה במזרח, באופן אקטיבי או פסיבי, ידעו כולן על מהלך הפיתרון הסופי, שסופו במתקני ההשמדה. זה היה בגדר סוד ידוע לכול. ברצח ישיר עסקו לעיתים רחוקות, אך הן תרמו את חלקן ככל יכולתן לביזת רכוש חסרת תקדים בהיקפה, של עשרות מיליוני אנשים. 

הנאצים לא הסתפקו בהשמדת יהדות מזרח אירופה וביזה של כל רכושה. הם מחקו גם זכר לקיום היהודים לדורותיו. בבתי הקברות היהודים נעקרו כל המצבות. בתי הכנסת ויתר בניני הקהילות הפכו לרכוש נאצי. כל הרשומות בארכיוני הקהילות היהודיות, שכללו שושלות משפחתיות של עשרות דורות, הושמדו. הושמדו גם כל רישומיהם האזרחיים של יהודים בארכיוני הרשויות הממלכתיות, כמו משרדי הפנים והעיריות.  כיום מקובל על ישראלים רבים להוציא דרכון שני, של האיחוד האירופי, על סמך ארץ מוצאם. בארצות מזרח אירופה שהיו תחת הכיבוש הנאצי הדבר אינו אפשרי. בני ניצולי שואה מפולין, אשר חלק גדול ממשפחתם נספה בשואה, אינם יכולים להוכיח כי הוריהם הם ילידי מדינה זאת, ונדחים על הסף על ידי הרשויות הנוגעות בדבר. 

האומה הגרמנית כולה שאבה את ההשראה לחמדנות האישית, בין היתר, מתוך צפיה בסרטי התקופה:

''האישה על הירח'' [1929] הוא סרט גרמני הנחשב לאחד מסרטי המדע הבידיוני הרציניים הראשונים. הוא נכתב ובוים על ידי פריץ לאנג. היועץ המדעי לסרט היה הרמן אובראט, שהיה מורו של ורנר פון בראון. אובראט אף תכנן לבנות טיל אמיתי קטן שישוגר וישמש לצילומים אותנטיים, אך הדבר לא יצא אל הפועל. הסרט היה מכונן, והדיו הגיעו עד ימינו, כי יש בו הצגה מוקדמת של טכנולוגיות חשובות אודות השיגור לחלל. עלילתו עוסקת במהנדס צעיר, המעוניין לשגר טיל לירח על מנת למצוא שם זהב. על התוכנית משתלט נוכל חלקלק, המצטרף לטיסה. הדרמה האנושית משתלבת בטכנולוגית ובאסטרונומיה, המשמשים תפאורה חדשה לרגשות עתיקים. הגיבורה הנשית מתלבטת בין שני גברים בחלל החיצון,  בתפאורה של סמלים מיניים מובהקים, שהם הטיל כסמל גברי והירח כסמל נשי.

סרט המחזמר ''קברט'' [1972] עוסק בחיי נערה אמריקנית בברלין טרם עלית הנאצים לשלטון. ''הכסף מניע את גלגלי העולם'' הוא משפט מפתח במחמזר. הסרט מבוסס על הסיפור ''פרידה מברלין'' [1939] מאת כריסטופר איישרווד, המתאר את ברלין של אותה תקופת מעבר דרך בתי הקפה והדרכים הציוריות, חיי הלילה המגוחכים בקיצוניותם, עוצמת ההמון והמיליונרים. הסיפור עובד למחזה "אני מצלמה" עוד בשנת 1951.

הנאציזם כשלטון המבוסס על הטבות

 

עלי גוץ, בספר מלא תרשימים, חישובים, וציטוטים, מוכיח כי ביזת השטחים הכבושים ושוד הרכוש היהודי שימשו את המשטר הנאצי למימון המאמץ המלחמתי, ולהעלאת רמת חייהם של הגרמנים. מאחורי הסבר מרכזי זה מסתתר גם הטיעון כי הגרמנים לא היו אשמים בעיקר באנטישמיות, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה. הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה. גוץ טוען שהגרמנים לא שנאו את היהודים יותר מאשר אירופים אחרים. מעולם לא התקיימה דרך מיוחדת של גרמניה בהיסטוריה. גרמניה היתה ארץ ככל הארצות, והגרמנים עם ככל העמים. התשובה לשאלה מדוע השואה ארעה דווקא בגרמניה היא פשוטה להחריד: גרמניה הנאצית היתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקרטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן. גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הטבות שהיו גדולות יותר מאשר בכל מדינה גרמנית שקדמה לה: היא הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים אתניים חיו טוב יותר מאשר אי פעם. הגרמנים הרגילים תמכו במשטר הנאצי כיוון שהוא העניק להם את רמת החיים הטובה ביותר שזכו לה מעודם. רמת החיים של גרמנים לא-אתניים היתה גרועה יותר כמובן, בלשון המעטה. היתה זאת תוצאה מתבקשת מהגיונה של מדינת הרווחה האתנוקרטית. מדינות הרווחה האירופיות התבססו מאז ומעולם על סולידאריות אתנית. סולידאריות זאת, התחושה של היות חלק מ''אנחנו'', היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה הדואגת באמת ובתמים לביטחונו של הפרט, של מדינה שאזרחיה מוכנים לוותר על כספי המסים שלהם בתמורה לכך שהממשלה תדאג לכל צורכיהם. צידה השני של הסולידאריות האתנית, למרבה הצער, הוא העדר סולידאריות עם כל מי שמחוץ לקבוצה האתנית. לא מדובר בהכרח בשנאה, אלא פשוט באדישות, בחוסר אכפתיות לגורלם של מי שאינם חלק מאותו האתוס. כאשר דינאמיקה זו מועצמת, כאשר המדינה מספקת הרבה יותר טובות הנאה בתמורה לסולידאריות נלהבת יותר, ההפרדה בין מי שבתוך מעגל הקסמים לבין מי שמחוצה לו הולכת ומעמיקה. 

על גבו של טיעון זה הוסיף גוץ נדבך נוסף. לטענתו, התקיים קשר ישיר בין העלייה ברמת החיים של הגרמנים לבין הנישול והרצח של היהודים, משום שהמשטר הנאצי התבסס רובו ככולו על ביזה. הוא שדד את רכושם של היהודים וחילק אותו לגרמנים. באמצעות תרשימים וחישובים הוא מתעד ומוכיח את מה שהיה החלוקה-מחדש של הון בהיקף אדיר, שהיתה לה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המשטר הנאצי. גוץ טוען שהעברת הון זאת היא ההסבר העיקרי להסכמת הגרמנים לקיומה של השואה: הם שוחדו. גוץ קובע כי הבסיס לכך שמצב הגרמנים תחת המשטר הנאצי היה אכן טוב במידה ניכרת מאשר תחת כל שלטון קודם, כיוון שביזת היהודים והשטחים הכבושים היתה גדולה יותר, שיטתית יותר, ובעלת חשיבות גדולה יותר מאשר שיערו בעבר, וכי פירות השלל חולקו באופן נרחב ביותר. הגרמנים הרוויחו מהגזענות הרצחנית כמעט ללא יוצא מהכלל. סחורה גנובה חולקה בשיטתיות במחירי חיסול. אפילו אם הגרמני לא היה נאצי בהשקפתו, הוא לא התנגד למשטר כדי לא לסכן את התרנגולת המטילה ביצי זהב. גוץ מעביר את הדגש מרווחיהם של בעלי ההון הגדולים אל רווחיהם של ההמונים. האינטרסים הנאצים לא עוצבו על ידי בעלי ההון, אלא דווקא על ידי המוני הצרכנים, שכל אחד ואחד מהם הרוויח באופן אישי מהפאשיזם. ספרו הוא הבניה מחודשת של האסכולה הרואה בהשמדת היהודים בשואה מימוש של תוכנית עבודה מתוכננת מראש, בדגש מטריאליסטי. 

במתקני ההשמדה, הרייך הגרמני הרוויח מהגופות. שיני זהב נעקרו מלסתות הקורבנות, טבעות נתלשו, ושיער הנשים הארוך נגזז. שיני הזהב הותכו ללבני זהב, ונמסרו לבנקים. השיער נארג לחוטים ושימש ליצור לבד וחבלים, ולמילוי מזרונים. הגופות הועברו למשרפות. האפר כדשן בשדות, וכחומר בידוד ובנייה. כיוון שאנשי האס.אס. צברו כמויות נכבדות של כסף וחפצי ערך של הקורבנות, לאף אחד מהם לא היה איכפת מעונש המוות הצפוי להם על פי משפט האומות. החפצים שהתאימו לשימוש מיידי הועברו למרכזי חלוקה. היו אל מחסנים גדולים בלב מרכזי האוכלוסיה. פקידים ממונים היו אחראים עליהם. אזרחים נאצים ברחבי הרייך, שנזקקו לחפצים שונים בתקופת המלחמה, שבה לא התנהלה פעילות מסחרית רגילה, פנו אליהם כמו שפונים למוכר בחנות כלבו. הפקידים העריכו את אמינות הבקשות, וסיפקו בהתאם את המוצרים, חינם אין כסף. 

הנדל''ן, בתים, דירות ומגרשים, היה הרכוש העיקרי אותו גזלו הנאצים. מיד לאחר שכבשו עיר, הם ערכו רשימה של הבתים בהם מתגוררים היהודים. בשלב שני גורשו היהודים לגטו מלאכותי. רשימת הנדל''ן נמסרה למשרד מיוחד. משרד זה חילק אותו לגרמנים ולאזרחים מקומיים שהיו נאמנים למשטר הנאצי. היו אלה מאות אלפי בתים ברחבי פולין בלבד. לאחר המלחמה, העדר בעלי רכוש שניספו, חילופי האוכלוסין בין מדינות, והמשטרים הקומוניסטים החדשים, טשטשו את הבעלויות המקוריות במקומות רבים. גורמים אלה סייעו ללגיטימציה של ההמון שהשתלט על הנדל''ן היהודי, שהיה ברובו דירות מגורים של יהודים שניספו בשואה. לפני המלחמה, התושבים המקומיים הפרו-נאציים חילקו בינם לבין עצמם את הבתים היהודים. ליהודים הם היו אומרים: ''הרחובות שלכם! הבתים שלנו!''. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה בארצות הכבושות, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסיה. היה גם שוק שחור, בו מכרו היהודים את כל היקר להם תמורת פרוטות. שוק זה התנהל במקביל לגזל הרישמי של הרכוש על ידי הגרמנים. 

''הכסף'' [1928] הוא סרט בהפקה צרפתית-גרמנית מרשימה, המציג את האוירה הקוסמופוליטית וההרפתקנות הפיננסית בתקופת רפובליקת ווימאר, על רקע תור הזהב של התעופה. העלילה עוסקת בטייס היוצא, במימון בורסאי,  לחפש אחר חומרי גלם באזורים חדשים.

''רשימת שינדלר'' [1993] הוא סרט של סטיבן שפילברג, הנוגע ברובד העליון של החמדנות הנאצית, שהיה עבודות הכפיה. 

הטיל ויסוד האש

 

לפי פרויד האדם הפשוט מונע, מחמת הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. 

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא כלי טיס, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האוויר. הלהבה האדירה הנפלטת היא הרושם העז שנוצר ממנו. בטיל הממריא, הלהבה גדולה פי כמה וכמה מאשר הטיל עצמו. הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. 

הטיל הוא מושכל יחידני.  גם הנשק הגרעיני הוא מושכל יחידני. כמוהם גם יסוד האש. שלושתם יחד חוברים ליצירת  מושכל על יחידני ביקום האנושי, של ''גיבור על'' כמו אל השמש הליוס, הדוהר במרכבה בת ארבעה סוסים במיתולוגיה היוונית.

גסטון בשלאר יצר, בספרו ''הפסיכואנליזה של האש'', ניתוח של סימליות האש. האש היא אינטימית והיא אוניברסלית. היא חיה בלב, היא חיה בשמים, היא עולה מהמעמקים, ומציעה עצמה בחום. אך היא יכולה לחזור אל החומר ולהתחבא בו סמויה ועצורה, כמו שנאה ונקמה. היא מקושרת אל השמש, ולכוחות ההשתנות וההיטהרות. תנועתה העיקרית היא כלפי מעלה. האש היא לעולם בתנועה ומאכלת. האש היא תופעה הנמצאת מעל המרחב, והיא מוחצנת ומחצינה. האש מיוצגת על ידי המדבריות, שהם גם, באופן מסורתי, מקומות ההיטהרות. עונת הקיץ ושעות הצהריים נחשבים למייצגי האש. תופעה טבעית נוספת היא הברק. תופעת האש שיצאה מכלל שליטה היא השריפה הגדולה. מאז שגן העדן אבד הוא מוקף באש, בשומרים האוחזים בחרבות אש. הטיל משתלב בין דימויי האש החזקים הקלאסיים: השמש, מקורות האנרגיה הטבעיים והחלופיים, המדורה והשריפה, האדמה הפורחת, המאור, והבשר והאלכוהול. הטיל הוא הקליע והמלחמה, הזיקוק והאש לראווה. 

בשלאר מציין כי האש מספקת תמיד הזדמנות לזיכרונות בלתי נשכחים, וכי יש מצב היפנוטי מעט, שהוא אחיד אצל כל הצופים באש. מצב היפנוטי זה קשור לתודעה המהרהרת. האש היא בבירור העצם הראשוני, התופעה הראשונית, שאליה נתפשת תשומת הלב האנושית. האש היא היסוד העיקרי של השרעף. השרעף בפני האש שכיח גם בקרב אלה האוחזים בדעתם או ממציאים תירוצים. אקט האהבה הוא יכולת האש לשכפל את עצמה. אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. האש מקושרת לתהליך ההישתנות. השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. קיימת באש ניגודיות מפתיעה: מכל התופעות, היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה. הפירומאניה היא הדחף להצית אש במטרה להשתחרר ממתחים פסיכולוגיים. הפירומאניה דומה מאד לתסביך הניקיון הכפייתי. גם היא מיועדת ליצר תחושת טוהר מלאכותית. טיפוס האישיות הפירומאני מזכיר את החולה בתסביך הניקיון. מסיבה זאת האש נוחה למניפולציות פוליטיות,  באמצעות מפגני ראווה. 

הסגידה לאש ידועה בדתות שונות. היא מהווה חלק מביטויי התגלות האל. יהודים רבים מאמינים כי אותיות האלף בית הן אותיות אש, וכי התורה, דבר האלוהים, נכתבה באש. בדת הזורואסתרית הקדומה התקיים פולחן האש, עם ''בית האש'' כסמל הטוהר. העלאה למוקד היתה נפוצה, כעונש על עברות חמורות, עד שלהי ימי הביניים. בעת מלחמה במיוחד, הקרבת אדם נתפשה כמקרבת את הניצחון. הנאצים ערכו מצעדי לפידים, שרפו ספרים, שרפו בתי כנסת, שרפו ערים שלמות באמצעות הפצצות מהאויר, שרפו קהילות אוכלוסייה אזרחית בתוך מבנים, ושרפו גופות במשרפות ענק משוכללות במתקני השמדת אדם המוניים. השואה היתה, מזווית זאת, שיא של פולחן דתי. המילה HOLOCAUST נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן ''שריפה מלאה''. היא במקורה ''הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום''. 

מדיניות ''האדמה החרוכה'' היתה נר לרגלי היטלר, שפקד להרוס כל דבר שיכול היה להיות להם לעזר לבעלות הברית. לדוגמא מכתב מהימלר למפקד הכללי של האס-אס באוקראינה, מספטמבר 1943: ''המטרה שיש להשיג לאחר שתפונה אוקראינה היא שאף בן אנוש, ראש בקר, שק חיטה, ותחנת רכבת, לא יישארו מאחור. שלא יישאר אף בנין עומד על תילו, אף מכרה שמיש למשך שנים רבות, אף באר שלא תורעל. האויב חייב למצוא ארץ חרוכה והרוסה לחלוטין''. 

הטיל הוא אש אינסופית, המחוברת ממספר מרכיבים שונים, שכל אחד מהם הוא מושכל יחידני. כמו חבורת גיבורי העל, מרכיבים אלה התעצמו יחד לכדי מושכל יחידני החזק פי כמה מכל מרכיביו בנפרד. שלהבתו באה לידי ביטוי בכל אחד משלבי מעופו: הוא מלא דלק ההופך לבעירה הנראית לעין במרחק רב, ובראשו מוצבים ראש נפץ, לווין, או חללית מאוישת. החללית המאוישת מכילה את כל המערכות הדרושות לחיים בחלל הריק. החיכוך באטמוספירה לקראת החזרה לכדור הארץ עוטף אותה בלהבות, אך היא מצליחה לנחות בשלום. לפיכך, השפעת הטיל, על כל רבדיו, היא עמוקה ומותירה רושם מקיף ומורכב, והטיל הוא גם נר זיכרון. ניצולי השואה וצאצאיהם חפצים למלא את החלל שנוצר בעקבות השואה, ולקום מתוך האפר. אך האש מכלה את העבר. הוא אינו קיים עבורה. היא מנציחה את ההווה. היא הסחת הדעת של הטלוויזיה, המשמשת תחליף קל לכל. הטיל, כנר זיכרון, מאיר את נתיב החיפוש אחר מורשת העולם שאבד.

הקיברנטיקה

תורת הקיברנטיקה מספקת כלי ומסגרות תיאורטיות להבנת התנהגות מערכות מורכבות, טכנולוגיות וחברתיות כאחת. הטיל מתאים ביותר כדוגמא: הוא מערכת מורכבת בעלת מרכיבים רבים: מנוע, כנפיים, מערכת בקרה, מערכת הנעה ומערכת ייצוב. המרכיבים האלה חייבים לפעול יחד בצורה הרמונית כדי שהטיל יוכל לתפקד כראוי. טיל הוא מערכת עצמאית: הוא מסוגל לפעול באופן עצמאי, ללא צורך בהתערבות אנושית מתמדת. טיל הוא מערכת רב-רמות: הוא מורכב ממערכות קטנות יותר, הפועלות יחד כדי ליצור את המערכת הגדולה יותר. 

הקיברנטיקה היא תורת תרגום ארגון שהתחילה להתפתחה במלחמת העולם השנייה,  בניסיון לשלב בין האדם למערכות הגנה אווירית במטוסי B-17,  מורכבות ומתוחכמות וחדישות בשעתן, במטרה לעצור את מכונות המלחמה הנאצית והיפנית. עיקרה הוא היזון חוזר שלילי. היזון זה מושג באמצעות אלגוריתם של מבנה דעת מושגי. נורברט וינר ועמיתיו, ממציאי תורת הקיברנטיקה, התחיל מהאבחנה כי כדי לקבל טיפול מתמטי שלם ככל האפשר של בעיית הבקרה הכוללת, יש צורך להטמיע את החלקים השונים של המערכת לבסיס אחד, או אנושי או מכני. מאחר שהבנתנו את האלמנטים המכניים מקדימה בהרבה את ההבנה הפסיכולוגית שלנו, הם בחרו למצוא אנלוגיה מכנית. הם החלו לדמיין את החיילים ששלטו במטוסים ובתותחי הנ"מ כמכשירים מכניים, כדי שיוכלו לדמות את התנהגותם באמצעות נוסחאות מתמטיות. הם הבחינו שגם הטייס וגם תותחן המטוס התנהגו על בסיס של ''לתקוף או לברוח''. כל אחד מהם הגיב למה שהם כינו "משוב שלילי". על ידי המשגה של טייסים ותותחנים כמנגנוני סרוו, וינר ועמיתיו מצאו גם דרך לדמיין אותם במונחים של המטאפורה המיחשובית, המערכת האוטומטית שמסוגלת לווסת את עצמה. 

על ידי הדמיון של חיילים למנגנונים, הונח הבסיס לחזון של האדם האוטומטי והארגון האוטומטי, שיילווה את החיים הציבוריים האמריקאים גם בשנות ה-1960. נוצרה דוגמה למערכת שבה אנשים ומכונות משתפים פעולה, מגבירים את יכולותיהם, חולקים שליטה, ובסופו של דבר משרתים את טובת האדם. במהלך העשורים הקרובים, חזון זה של מערכות אדם-מכונה מיטיבות, של זרימות מעגליות של מידע, התגלה ככוח מניע בהקמת המכלול הצבאי-תעשייתי-אקדמי.  ניתן היה לראות בחברה כולה מערכת המבקשת ויסות עצמי באמצעות עיבוד מסרים. באנלוגיה של וינר, מערכות מידע ציבוריות, כמו התקשורת, שימשו כמנגנוני סרוו. מסך הטלוויזיה הפך, לחברה כולה, מה שמסך המכ"ם היה לתותחן מלחמת העולם השנייה - מערכת משנה שדרכה ניתן למדוד ולהתאים את ביצועי המערכת החברתית הגדולה. וינר האמין שהתקשורת משמשת באופן אידיאלי לתיקון פעולותיהם של מנהיגים ציבוריים, בכך שהיא מציעה להם מידע מדויק על ביצועי החברה כולה.

החזון הזה עורר כמה פחדים. מחשבים עשויים לחרוג מטווח השליטה האנושית ולהתחיל לפעול בעצמם. מצד שני, הם עלולים להפוך לכלים של פוליטיקאים ובעלי הון חסרי רגשות, בעלי רצון לשנות לטובתם את  המוסדות החברתיים שבהם שלטו. הפחד מאוטומציה הדהד לאורך המחצית השניה של המאה העשרים, והופיע בביקורות רדיקליות. הקיברנטיקה יצרה מעגלים אינטלקטואליים חדשים. פרויקטי המחקר הצבאי הצבאיים של המלחמה הקרה הפכו את האוריינטציה המערכותית שלה לפרקטיקה יומיומית. פרויקטים רבים ריכזו מומחים ממגוון דיסציפלינות, ועבור המומחים המעורבים שנעזרו בה, הפכה תורת המערכות לדרך חיים. תחת עינה השולטת של "אליטת כוח", אמריקאים רגילים מצאו עצמם לכודים במסדרונות ובמשרדים, לא מסוגלים לדמיין, שלא לדבר על לקחת אחריות על מכלול עבודתם או חייהם. לאנשים רגילים הייתה חסרה היכולת להגיב על המבנים הגדולים - רציונליים ובלתי רציונליים - אשר הם היו בחלקם כפופים להם. החברה עברה תהליך מהיר של ריכוזיות ורציונליזציה, תהליך הנתמך בטכנולוגיות חדשות ונועד לסייע בבנייתן. "חברה טכנולוגית"  ו"טכנוקרטיה" היו כינויים לחברה זאת. החשש היה כי בעזרת ה"מגה-טכניקה" החדשה הזו המיעוט הדומיננטי יצור מבנה פלנטרי אחיד, עוטף כל, המיועד לפעולה אוטומטית. במקום לתפקד באופן פעיל כאישיות אוטונומית, האדם יהפוך לחיה פסיבית, חסרת תכלית, מותנית במכונה, שתפקידיה הנכונים, כפי שהטכנאים יפרשו, יוזנו לתוך המכונה, ויוגבלו באופן קפדני לטובת תאגידים חסרי פנים. הפרקטיקות השיתופיות של מחקר ופיתוח במלחמה הקרה כמעט ונסתרו מעיני הציבור. מבקרי תורת הקיברנטיקה חזו חברה המבוססת על מומחיות והיררכיה, הנשלטת על ידי ארגונים פירמידליים המנוהלים על ידי גברים לבנים מכופתרים, מפוצלים מבחינה פסיכולוגית. 

חזונות דיסטופיים אלה מצאו קהל מתנגד, גדול ונלהב, בקמפוסי המכללות של שנות ה-1960. המחשבים איימו באוטומציה מלמעלה, אבל הם גם הציעו דרכים ליצירת סדר דמוקרטי מלמטה. הקיברנטיקה איפשרה לא רק את הקישור בין פעילויות מחקר, פיתוח וייצור, אלא גם את הפיתוח של רשתות בין-אישיות ובין-מוסדיות חדשות, ואיתן יצירת צורה מרושתת של כוח. הסטודנטים הבינו שאם המוח הוא האתר הראשון של שינוי חברתי, אז המידע צריך להפוך לחלק מרכזי בפוליטיקה נגד התרבות השלטת. אם הפוליטיקה האלטרנטיבית הזו דחתה את ההיררכיה, אז מעגלי תורת המידע והמערכות עשויים להיות הגיוניים איכשהו לא כרעיונות על מידע בלבד, אלא גם כעדות מהעולם המדעי לנכונותה של פוליטיקה קולקטיבית. עבור חלק גדול מתרבות הנגד הרחבה יותר, הציעו התרבות, הקיברנטיקה ותיאוריית המערכות אלטרנטיבה אידיאולוגית. רבים בתרבות הנגד ראו בקיברנטיקה חזון של עולם שנבנה לא סביב היררכיות אנכיות וזרימות כוח מלמעלה כלפי מטה, אלא סביב מעגלים חוזרים של אנרגיה ומידע, הצומחים מלמטה כלפי מעלה. האידיאלים של תרבות הנגד התמזגו ברשתות המחשבים בצורה כזו, ששלושים שנה מאוחר יותר האינטרנט יכול היה להיראות בעיני רבים כסמל של מהפכת נעורים שנולדה מחדש. 

תורת הקיברנטיקה השלימה, במחצית השניה של המאה העשרים, תנועה מלאה מהשוליים למרכז וחזרה. מהצורך להתמודד עם הכוחות הצנטריפטליים הפועלים על הלוחמים במלחמת העולם השניה, היא הפכה למודל של התרבות הארגונית השלטת. מלב הארגונים השולטים היא עברה לכיוון צנטריפוגלי, כלפי חוץ, למאבקי הצעירים שאימצו את מבנה מעגלי הידע שבה לצורך שחרור אישי ותרבות נגד, שהפכה בסופו של דבר לתרבות זרם מרכזית באינטרנט. בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבססו שוב זרמים קיברנטיים צנטריפטליים בדעת הציבור במדינות שונות, עם עליית הימין הדתי והלאומי בהן. במדינות מגויסות, בעיקר במזרח התיכון, התבססו בשלטון מפלגות בעלות אוריינטציה דתית-הילכתית. ההלכה הדתית, המכתיבה למאמיניה סדר יום מא' עד ת', עולה בקנה אחד עם תורת הקיברנטיקה, ומשתלבת במארג השילטוני-בטחוני, ההדוק ממילא מחמת צרכי הבטחון הלאומי. 

מהירות הקול וגובה הרי ירושלים

כ-1,250 מטרים הוא בממוצע הפרש הגבהים בין ים המלח להרי ירושלים. גובה הרי ירושלים ביחס לים המלח משתנה בהתאם למיקום הספציפי בהרים. בדרך כלל, גובה הרי ירושלים הוא מעט מעל 800 מטרים מעל פני הים. לעומת זאת, מפלס ים המלח הוא מעט מתחת 400 מטרים מתחת לפני הים. לכן, ההפרש הגובה בין הרי ירושלים לים המלח הוא בין 1,223 ל-1,423 מטרים. לדוגמה, הר הצופים, שהוא הנקודה הגבוהה ביותר בירושלים, מתנשא לגובה של 822 מטרים מעל פני הים. מצד שני, עין כרם, שנמצאת בדרום-מערב ירושלים, נמצאת בגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים.

מהירות הקול היא קבועה, כ-1,250 קמ''ש, ונקראת ''מאך 1'' על שם המדען שגילה אותה, אשר השפיע גם על אלברט איינשטיין. כמו גובה ההרים, מהירות זאת משתנה מעט בהתאם לתנאי מזג האוויר. שנות ה-1940 התבססה דעה מוטעית שלא ניתן יהיה לשבור את מחסום הקול בשל הכוחות החזקים הפועלים על המטוס. בעיית מחסום הקול במטוסים היתה קיימת כבר במטוסי מדחף מהירים. במטוסים שהתקרבו למהירות הקול שותקו ההגאים, ונגרמו רעידות בלתי פוסקות וגוברות, עד שהמטוסים התפרקו באוויר. כתוצאה מכך נוצר מיתוס "מחסום הקול". 

אלפית אחת מממהירות הקול היא כ-1,250 מטרים בשניה. כ-1,250 מטרים הוא גם הפרש הגבהים בין ים המלח להרי ירושלים. באלפית אחת מהמרחק אותו הוא עובר בשעה, עובר קול הנשמע בים המלח את הדרך לירושלים. 

היחס בין מהירות הקול לגובה הרי ירושלים הוא מעניין מאד, על פי מפת דמות האדם של ארץ הקודש, שבה ים המלח היא האוזן וירושלים היא הפה. 

המילה ''אלף'' היא בעלת משמעות רבה ביותר בתנ''ך ובשפה העברית בכלל. היא השם, בניקוד שונה מעט, של האות הראשונה באלף בית העברי, וגם שם של מספר עגול וגבוה מאד, אשר משמש בתנ''ך למנין העם. המילה כורכת התחלה וסוף בנשימה אחת.

דוגמאות למשפטים בתנ''ך עם המילה אֶ֧לֶף: 

שמות יב לז: וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף.

שופטים טו טז: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן--בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ. 

שופטים טז ה: וַיַּעֲל֨וּ אֵלֶ֜יהָ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֨אמְרוּ לָ֜הּ פַּתִּ֣י אוֹת֗וֹ וּרְאִי֙ בַּמֶּה֙ כֹּח֣וֹ גָד֔וֹל וּבַמֶּה֙ נ֣וּכַל ל֔וֹ וַאֲסַרְנֻ֖הוּ לְעַנֹּת֑וֹ וַאֲנַ֙חְנוּ֙ נִתַּן־לָ֔ךְ אִ֕ישׁ אֶ֥לֶף וּמֵאָ֖ה כָּֽסֶף.