מלחמת יום הכיפורים והפוסט מודרניזם

מי שהוביל בשנות ה-1980 את הניסיון לחקור את מלחמת יום הכיפורים בתקשורת היה העיתונאי רון בן ישי, שעסק במונח ''אפכא מסתברא'', שאותו שמעו ממנו בלי הרף. לא היה מי שיגיד ''המלך הוא עירום''. לא היה מי שיגיד שהמצב היה פשוט יותר ושאנשים לא באו לעבודה במודיעין ערב המלחמה כי הם לא ידעו איך להתמודד עם הנושא. הם התכנסו בעצמם ונשארו בבית, מחכים לגרוע מכל, בכאוס מתגבר והולך. 

מרגל? חבלה? טעות אנוש? מה עשינו? מה הלאה? כל אלה שאלות שנותרו בלי מענה, כי אין אף אחד שמסוגל לענות עליהם. פשוט כי אף אחד לא היה למעשה במקום בשעת הארוע, בשבוע האחרון לפני המלחמה. ביטויים יותר מתאימים למציאות ההזויה דאז הם ''חוק מארפי'', ''ברבור שחור'', ''שיטת הסמוך''. 

ערב יום הכיפורים נמצאנו בתל אביב בחברה פוסט מודרניסטית, משוללת עבר, שחיה על ציר הרוחב של האינטרטקסואליות, שבה כל אחד ממציא את עצמו. תובנות השואה והתקומה נשכחו. הכל היה, כמו כיום בעידן הפייק ניוז, סימולקרה, היפר מציאות המורכבת מסמלים ומאוויים, שהיא האמת שמסתירה שאין אמת. הכל היה טקסט ונרטיב, כשהספריה היא המציאות היחידה. 

ערב מלחמת יום הכיפורים נמצאה גם מערכת המודיעין בעידן פוסט מודרניסטי, שבו אי אפשר להשליט סדר. כלאנו עצמנו בסדר מדומה. בעולם הפוסט מודרני לא מסוגלים להבין כלום. אין התרחשות, יש מערכות טקסטואליות בלבד. הפוסט מודרניזם, שעליו יש מחקרים רבים מאד, הוא הכלי האמיתי לתובנות מחדל מלחמת יום הכיפורים.

הפוסט מודרניזם עשוי להסביר גם את התנהגות הצד המצרי, שפעל באוירה דומה. סאדאת פעל בגישה מערכתית, עקב בצד אגודל, כשהוא מתקדם צעד אחר צעד בבנית ההפתעה. הוא המתין לראות בכל שלב אם הצד השני, ישראל, מגיב לצעדיו בהיזון חוזר. לא היה צורך ביותר מכך. לאחר שהיה בטוח שאין תגובה הוא התקדם, בזהירות רבה עוד יותר, צעד נוסף לקראת הפתיחה במלחמה. 

הפוסט מודרניזם ניזון במידה רבה מעולם התעופה, ששינה את הגדרות המרחב והזמן, בעיקר במישור הצבאי. במדינת ישראל היתה קיימת תחושת ביטחון בעליונות האוירית, בעקבות מלחמת ששת הימים, ובעקבות ההתחמשות במטוסי הפאנטום ודגמי המיראז' מיצור מקומי. 

במצרים שררה תחושת ביטחון דומה ערב מלחמת יום הכיפורים. היא נבעה משלושה מרכיבים חדשים שנוספו לעוצמתה האוירית: טילי קרקע-אויר משוכללים, מפציצים נושאים טילי קלט מכווני רדאר, ומטוסי מיראז' 5 שהגיעו מלוב. 

מרכיבים אלה שכנעו את סאדאת שביכולתו לפתוח במלחמה מוגבלת. הוא לא היה זקוק למודיעין עומק, כי גם אם היה ברשותו כזה, הוא לא יכול היה לסמוך על אמינותו. זאת בדומה לחוסר ההסתמכות של מדינת ישראל על מודיעין העומק שהיה לה במצרים.