קרל ריטר - קולנוען, תועמלן וטייס נאצי

קרל ריטר הוא ההתגלמות האישית במשטר הנאצי של הקשר הגורדי בין התעופה, הקולנוע, המיתוס והלאומנות. הקשר הגורדי התפתח בעקבות: א. חשיבות התעופה לאנושות ולגרמניה. ב. ההתפתחות המקבילה של הקולנוע במאה העשרים. ג. השימוש הנרחב במודרניות המיתית במשטר ובתעמולה הנאציים. ד. התגלמות מיתוסי המטוס והטייס בסרטי תעופה רבים ופופולריים. קרל ריטר הוא חוליה מרכזית בקבוצה של יוצרי קולנוע נאצים שזוהו עם קשר זה. 

תור הזהב של התעופה, מתחילת המאה העשרים ועד לשנות החמישים שלה, חפף את זה  של הקולנוע. הקולנוע התפתח באותה מהירות ודרמטיות בדיוק כמו הטיסה, ושניהם התבססו במהרה כצורה המרגשת והפופולרית ביותר של פנאי ופעילות, ובתוך כך הפכו לערוץ יעיל להפליא להפצת רעיונות. בתקופה שבין המלחמות, הקולנוע הפופולרי ניצל את הפחדים מהפצצה אווירית במלחמה הגדולה הבאה. במקביל, השתמש הקולנוע בתקופה זאת בתצלומים של הטיס ושל המטוס לתעמולה לאומנית, שהראתה הישגים בנושא כחוד החנית של היוזמה הטכנולוגית הלאומית.

חווית הטיסה נתפשה כהעצמה נעלית ביותר של החיים. התעופה הפכה לצורת העידן החדש, שעליו היא הטביעה את חותמה. הטייס היה לסוג חדש של אדם. הטייס הגרמני לא היה אדם גרמני חדש בלבד. המודל היה ראוי להיות בעל השפעה מעצבת על העולם כולו. גרמניה עיצבה את מיתוס טייס הקרב לצרכי תעמולה עוד במלחמת העולם הראשונה. ארנסט אודט, יורש הסטריאוטיפ,  הגיע לתעשיית החלומות, שבה גילם את דמותו בסדרת סרטי הרים, שיצרו המשכיות בין רפובליקת ויימאר למשטר הנאצי. המפלגה והמשטר הנאצי הפכו באמצעות מפקדו הפופולארי הרמן גרינג, שהיה המשנה של היטלר, להיות מזוהים עם נושא התעופה. המטוס הפך בגרמניה הנאצית לקטר החברתי-תעשיתי-צבאי, ולאייקון מיתי-תעמולתי שהניע תהליכים פוליטיים חובקי עולם. סרטי התעופה של קרל ריטר ועמיתיו, שזכו כולם לפופולריות רבה בגרמניה, התגייסו לנושא.  

במקביל הלאימו הנאצים את תעשיית הקולנוע הגרמנית, תחת המסגרת של חברת אופ''א הענקית, שהוקמה עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בשיאה, התחרתה אופ''א גם באולפני הוליווד הגדולים, ותעשיית הסרטים הגרמנית היתה השניה בגודלה בעולם. אלפי הסרטים שיוצרו בחברה, בכל הז'אנרים, ניצפו על ידי מאות מיליוני צופים. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, בשנת 1933, הם הפכו אותה  לכלי התעמולה המרכזי שלהם.

קרל ריטר, שהגיע לתעשית הסרטים במקרה בשנת 1926, היה טייס קרב ומדריך טיסה בעברו הצבאי, וגרפיקאי מצליח ונאצי נלהב כאזרח, עם קרבה משפחתית למלחין ריכארד וואגנר, הוא הבין כי נקרית בפניו הזדמנות לשלב את הידע והקשרים שלו מתחום התעופה במסגרת אופ''א. הוא ביקש להציג את כישורי הטיסה כמתאימים לכל אדם. נושא התעופה היה מזוהה מבחינתו עם ערכי המפלגה הנאצית. 

בתחילת 1933 קיבל ריטר מיוזף גבלס הזמנה לחוזה עבודה לשלוש שנים בחברת אופ''א. במסגרת החוזה הוא קיבל קבוצת הפקה משלו, ועימה עבד במהלך תריסר השנים של הרייך השלישי. הוא נהנה מאולפן הפקות מסודר ומתקציבים שאחרת לא היו נופלים בחלקו. בין השנים 1936-1945 הוא נטל חלק מרכזי ביצירת כעשרים סרטים. כשליש מתוכם היו סרטי תעופה מובהקים. 

הוא תיאר בבירור את מטרתו כיוצר קולנועי במונחים אידיאולוגיים: "דרכם של הסרטים הגרמניים תוביל ללא כל פשרה למסקנה שכל סרט חייב להישאר בשירות הקהילה שלנו, של האומה ושל הפיהרר שלנו". למרות שהכריז על עצמו כתועמלן, ועבד בשיטת האולפנים, אפשר להגדיר אותו כאוטר. זאת בזכות הרקע הייחודי שהביא לתעשית הקולנוע, ודבקותו בסגנון אופייני.

בתחילת השלטון הנאצי נוצר, בהשפעת הסרט ''פוטיומקין'', סרט התעמולה ''נער היטלר קוואקס'' (1935), שזכה להצלחה והשפעה עצומה, וקרל ריטר ההיה המפיק שלו. הסרט התעמולתי-עלילתי-תעופתי הראשון של ריטר כבמאי היה ''בוגד'' (1936), מותחן ריגול עכשווי שעלילתו התרחשה במפעל מטוסים. הוא יצר, במהלך שנת 1937, טרילוגית סרטים מלחמתיים-תעמולתיים שעלילתם מתרחשת במלחמת העולם הראשונה, שצפו בהם כ-6 מיליון צופים. נרטיב התעופה בסרטים אלה קיים, אך הוא שולי עדיין. 

בגרמניה הנאצית בלט לפני המלחמה המחסור בסרטי עלילה מקוריים, כאלה שיציגו את חיי איש העמל הגרמני כדינאמיים ומספקים. קרל ריטר היה הראשון שמילא  את החסר, בסגנון שהוא כינה ''זייטפילם''. זה היה למעשה סגנון  ''הרפורטאז'ה ההרואית'' של לני ריפנשטהאל, שאומץ לשימוש נרחב בזכות המודרניות שלו, יכולתו להפתיע, והטוטאליות החזותית. 

סרטי קרל ריטר היו פורמליסטים, עם דרגה גבוהה של עיצוב מחדש של המציאות. הסמל המובהק של המודרניזם  הטוטליטרי המיתי בגרמניה ובאיטליה היה המטוס. הנאצים גיבשו סגנון ניאו-קלאסי עם קווים מודרניים. המטוס, בעל הקווים הזורמים, היה בעל משמעות אסתטית רבה, בנוסף להיותו בעל משמעות טכנולוגית, מעשית ואידיאולוגית.  המטוס השתלב כאייקון מיתי בקולנוע עוד מראשיתו, והפך לסמל הסמיוטי והפוטוגני המרכזי בסרטיו של קרל ריטר, באמצעות דגמי מטוסים שונים שמככבים בסרטיו, בשילוב עם צוותי האויר שלהם. במעגל השני מופיעים בסרטיו צוותי הקרקע בשדה התעופה. במעגל השלישי נמצאת חזית העורף, ששבה נמצאים יקיריהם של צוותי האויר, והמטוס מאפשר קשר פיזי מהיר אך חטוף עימם. לריטר נמצאה, בדרך זאת, מתכונת מושלמת לתיאור החברה הגרמנית החדשה.

הנאציזם התנהל כתאגיד שמוכר מותג, שהוא מיתוס שמעובד למטרות צריכה המונית. הביקורת על תורת המיתוסים טוענת כי הם מכוונים לחזק את המערכת הפוליטית. העולם הופך באמצעותם לתמונה הרמונית חלולה. האדם נבלם על ידי המיתוסים, ומשולח על ידם להיות אב טיפוס שהם מגדירים. כיוון שהמיתוסים מבטאים ערכים תרבותיים מרכזיים, הם מופיעים בערוצי תקשורת המוניים, ובפרט בקולנוע שהוא תעשיה רבת משתתפים. קרל ריטר, בזכות היכרותו המעמיקה עם צמרת המשטר הנאצי, ראשי התעופה, והאליטה האמנותית והאידיאולוגית שעליהן נמנה, התאים יותר מכולם למשימה של עיצוב הנוער ההיטלראי. 

בשנת 1938 יצר קרל ריטר את סירטו החשוב ביותר, ''פור לה מריט'', שהיה  ארוע תרבותי מכונן, כי במסגרתו שוכתבה, באופן חצי רשמי, כל ההיסטוריה הגרמנית משלהי מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי עליית היטלר לשלטון, באופן שתואם את הגירסה הנאצית והתפתחות התעופה בגרמניה גם יחד. הסרט עוסק בקבוצת טייסי קרב לשעבר, אשר על פי מאפיינים ביוגרפיים בולטים הם מלהק ''הקרקס המעופף'', ובראשם המפקד האחרון הרמן גרינג. הוא מנהיג את אנשיו לאחר המלחמה למרי נגד שלטון הכיבוש והדמוקרטיה החדשה בגרמניה. 

ריטר יצר, כתסריטאי, מפיק ו/או במאי, עוד סרטי תעמולה-עלילה אחדים בסגנון ה''זייטפילם''. רובם סרטי תעופה, וביניהם: ''ליגיון קונדור'' (1939), ''שטוקות'' (1940),  ''מעל כולם בעולם'' (1941) , ''הטרור האדום'' (1942) , ''צוות הדורה'' (1943) .

הוא פיתח, בשלבים, את מיתוס המטוס והטייס בסרטי התעופה שלו: המטוס כעצם פוטוגני מוצג בסרטים ''בוגד'' ו''ליגיון הקונדור''. תהליך החישול של דמות הטייס הבודד כגיבור על לאומני מוצג בסרט ''פור לה מריט''. מוטיב ה''צמד'' הארכיטיפי הוא מרכזי בסרט ''שטוקות''. הבשלת הצמד לכדי חבורה מאורגנת נעשית בדרמת התעופה הרומנטית ''צוות הדורה''. 

התפתחות התעופה בגרמניה מסבירה, במידה רבה, את תופעת המשטר הנאצי. אין זאת אומרת שגורמים נוספים כמו תורת הגזע, אנטישמיות, אנטי קומוניזם ואנטי דמוקרטיה לא פעלו בו. אך הם היו זניחים יחסית לעומת הצורך להציג שיח אידיאולוגי חיובי, ברוח המודרניות המיתית, באופן שיאפשר להם להתעלם מזולתם. ריטר לא התמקד בדמות המעורפלת של האדם העל הניטשאי. נקודת המוצא שלו היתה החייל והאזרח העממיים אך המחושלים, שקיימים כפוטנציאל בכל אדם.

קרל ריטר הפך למנהל בכיר בחברת אופ''א, וקיבל תואר פרופסור יוקרתי לתרבות. עם זאת, קנאותו האידיאולוגית, קשריו והצלחתו, ובמקביל כשלונות הלופטוואפה המצטברים החל מהשנים 1940 ואילך, היו לצנינים בעיני יוזף גבלס, שהיה האחראי עליו, והוא הרחיק אותו בהדרגה מהעשיה הקולנועית.

על אף דעיכתו, ועל אף מצג העממיות, אין לטעות ולראות בסרטי קרל ריטר השלמה עם תפישת עולם הומנית. הוא התבלט כיוצר סרטי תעמולה, וכאחד מאנשי התרבות המובילים בגרמניה הנאצית. הוא יצר קולנוע פופולרי, מונחה על ידי תפישת עולם אידיאולוגית, ששירת היטב את מכונת השיווק הפורחת באויר שפעלה בבסיס המשטר.