הצנזורה בקולנוע הפואטי הפוסט מהפכני באיראן
צנזורה רשמית באיראן החלה עוד בשנות ה-1950, כאשר המשטר הקים ועדה שהוציאה צו שמנה חמישה-עשר סעיפים אסורים בקולנוע, כמו קומוניזם, חתרנות נגד האיסלאם, ובגידה בנישואין. הצנזורה התחזקה ברפובליקה האיראנית האיסלאמית, שבה החינוך הוא תיאוקרטי, על פי ההלכה המוסלמית. חומייני השתמש בקולנוע ככלי אידיאולוגי, על מנת למחוק את זכר המשטר המלוכני, ולהקים זהות לאומנית אסלאמית חדשה. הוא הסביר כי "הקולנוע הוא אחד הביטויים של התרבות וחייב לעמוד לשירות חינוך האומה''.
הצנזורה במשטר התיאוקרטי הייתה כבדה יותר מאשר במשטר המלוכני. למרות שהמהפכה ב -1979 ששחררה יוצרי קולנוע משליטת השאח, התקנות של חומייני הביאו לירידה משמעותית בהפקת הסרטים, כך כ-100 סרטים מקוריים בלבד הוצגו בין 1979 ל -1985. יתרה מזאת, "סרט פרסי", סוג פופולרי של בידור פשטני, המורכב ברובו מסרטי פעולה וקומדיות, נאסר במהירות, מה שהשפיע באופן קטסטרופלי על כלכלת הקולנוע. האייתולות דרשו קולנוע ''איסלאמי'' בסגנון לאומני חדש, ללא כל הנחיות ברורות, מה שהביא לצנזורה בלתי צפויה מצד המדינה, ולצנזורה עצמית של יוצרי קולנוע, שהחניקה את התעשייה. לכך יש להוסיף כי ליוצרי קולנוע רבים ובולטים, מכל התחומים, שפעלו לפני המהפכה, נשללה האפשרות לעבוד באירן המהפכנית, ורבים מהם יצאו לגלות.
בשנת 1982, ''משרד התרבות וההדרכה האיסלאמית'' (MCIG) התמנה לפיקוח על הפקת סרטים, באמצעות הנחיות פרלמנטריות מפורטות, ובאמצעות מימון והפקת סרטים אחדים. באותה עת התגבשה הסכמה בקרב יוצרי הסרטים האיראניים, כי כוח הצנזורה הממלכתית יבטל את כל ההישגים היצירתיים של הקולנוע ויסכן את היוקרה הבינלאומית של הענף. האמנים ניהלו משא ומתן על עמדה לפיה תהיה להם אפשרות ביטוי, והקולנוע האיראני החדש יוכל להתפתח. לכך נוספו השקעה מסיבית שגובתה בחקיקה מתאימה., הפרטה של תעשיית הקולנוע, דירוג יוקרתי של סרטי איכות מקומיים, פתיחות חלקית ליבא סרטים מערביים, והרצון להציג את הישגי המהפכה בחו''ל. שני סוגי קולנוע התפתחו זה לצד זה: ''הקולנוע הפופוליסטי'' המאשר את הערכים האסלאמיים שלאחר המהפכה, ועושה זאת ברמת העלילה, הנושא, האיפיון, תיאור הנשים וכדומה. לעומת זאת, "הקולנוע האמנותי" מתמודד מול אותם ערכים, ונוטה לבקר את התנאים החברתיים תחת הממשלה האיסלאמית. מחיר הסתגלות זאת עבור יוצרי הקולנוע האמנותי היה האשמתם מצד גופים ליברליים ב''מכירת חופש היצירה'', או כתב אישום על ידי המשטר בגין הפרת תקנות הצנזורה.
הקולנוע האיראני עבר לאחר המהפכה שלבי לידה, ילדות, נעורים, והתבגרות. השלבים לוו בעיסוק בנושאים דומים. בשלב הלידה, תקופת מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) היו סרטים מלחמתיים ותועמלתיים בעיקר. בשלב הילדות, לאחר המלחמה, הם כללו שימוש נרחב בילדים כגיבורי העלילה, כיוון שסרטי ילדים פואטיים התאימו לגישה הפוסט-מלחמתית המנחמת והמפייסת. בשלבים מאוחרים יותר התפתח העיסוק בצעירים ונוער, נשים, מיעוטים ופליטים, החברה המעמדית והרשויות, הזהות האיראנית והאיסלאמית, אנשי הדת, ועוד. למעט נושאי הילדים והמיעוטים האתניים, רוב נושאים אלה אינם מתאימים לביטוי פואטי בתוך המסגרת התיאוקרטית.
על פי התקדימים שהתרחשו במשטרים דיקטטוריים, באיטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית, סביר שתעשיית הסרטים האיראנית המולאמת מונעת, גם כיום, בעיקר על ידי תכתיבים של ההנהגה, וחוזרת על דגמי הצלחה מוכחים. עקב אכילס של שיטה זאת הוא היעדר יוצרים מקוריים די הצורך, ובפרט כותבי תסריטים, אשר נמנעים מלהיות שותפים במערכת. לראיה, החזרה העקבית על סרטים פואטיים בכיכוב ילדים בשנות ה-1980 וה-1990, שהפופולריות שלהם ראויה להיבחן גם מזווית ''הקולנוע המגויס''. נתון חשוב נוסף בהקשר זה הוא עד כמה תעשית הסרטים האיראנית המקומית היא מולאמת, ועד כמה היא מרוכזת בקומפלקס אולפנים יחיד, כמו שהיה בגרמניה הנאצית. לסרטים הפואטיים האיראנים יש לרוב סוף טוב, והם מציגים בדרך כלל תמונת עולם אופטימית של חברה הומאנית והוגנת, כמו שהציגו הסרטים בקולנוע הנאצי. זאת בשונה מתמונת העולם הפסימית שמציגים סרטים פואטיים רבים, לדוגמא בסרטי ה''פילם נואר'' ובסרטי הניאו ריאליזם האיטלקי.
לגלובליזציה היתה השפעה רבה על הקולנוע האיראני עוד מראשיתו, ובפרט בתקופת השאח, שבה הוצגו שפע של סרטי יבוא הוליוודיים, בין היתר על חשבון התעשיה המקומית שדעכה מאד. בשנות ה-1960 נוצרו קרוב ל-100 סרטים מקוריים בשנה באיראן, ובשנת 1978 11 בלבד. לאחר המהפכה נעצרה כמעט הפקת הסרטים, והיא התחדשה בעקבות מלחמת איראן-עיראק, באמצעות סרטי מלחמה הרואיים. הבולט ביוצרים היה אברהים חאטאמי-קיה. בסרטיו ניכר המעבר ההדרגתי מנקודת המבט הפרטיקולרית, שמתמקדת ברוח ההתנדבות, הגבורה, האמונה וההקרבה הפונדמנטליסטים, לעבר נקודת מבט אוניברסלית, שרואה גם ב''אחר'' דמות לגיטימית. למרות שסרטיו פנו לקהל המקומי, יש בהם מודעות גלובלית, שהושפעה ממפגשים והתנסויות בינלאומיות. סרטיו אתגרו את הדימוי הסטריאוטיפי השלילי שהיה למערב באיראן, והטמיעו את הצורך בסובלנות כלפי הזולת, אשר היה בעבר מרוחק פיזית, וכעת הוא קרוב מתמיד.
באיראן קיימת התנגדות לשילובה מחדש של הוליווד בתעשיה המקומית. בשנת 2009, לראשונה מאז מהפכת 1979, ביקרה משלחת של אנשי קולנוע מהוליווד בטהרן, והביקור עורר ביקורת רבה. הקרקע הפוריה שעליה צמח הקולנוע האיראני בשנות ה-1980 וה-1990 היתה חסימת היבוא ועידוד התעשיה המקומית. למרות המאמץ לפתח את התעשיה המקומית, בין השנים 1985-2000 המהפכות הטכנלוגיות של צלחות לווין ומכשירי וידאו הביאו לירידה של כ-80 אחוזים במספר הצופים בסרטים בבתי הקולנוע.
בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ''פאג'ר'' נוספה, בשנת 2005, קטגוריה חדשה, בשם ''סרטים רוחניים'', שחלקם הוא בסגנון הקולנוע הפואטי. הקטגוריה עוררה מחדש את המחלוקת בין דת הלכתית לעממית. בעלון הקידום פורסמו קריקטורות של סמלים שנלקחו מסרטים פואטיים ידועים, וביניהם: גשם, רוח, ילד, אפגני, תפוח ומצלמה. הביטוי ''רוחני'' הוא בעל משמעות יוקרתית בשפה האיראנית, וכמוהו גם הביטוי ''גלובלי''.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה