האגדה על דאלוס ואיקארוס היא זרקור מאיר. האבחנה כי איקארוס מגלם את תשוקת האינטלקט להוסיף דעת, יחד עם סכנת ניצחון הידע המוטעה, נכונה לתחומים רבים מאד. זאת יכולה להיות הסכנה המורכבת של השחתת העולם על ידי התגלית המדעית שמבקשת צ'ק פתוח לצורך מימושה, או תחושת היאוש הפשוטה של הילד שנושא מבטו לשמיים כאשר הוריו נוזפים בו. התהליך הכפול של הצגת האגדה בכל פעם כיצירת אמנות מקורית, וההכרה המחודשת בה כחלק מהותי מהווי החיים, הוא דומיננטי הרבה יותר מאשר העתקתה הפשוטה מדור לדור. הרבה יותר חשוב לבני האדם, בכל הדורות, להרגיש דומים לדדאלוס ואיקארוס, מאשר סתם לשנן אותם. בתקופה הקלאסית ובימי הביניים היוצרים הביאו דוגמאות מהחיים שהאגדה מתאימה לשמש עבורן כמודל, כמו הנזיר שניסה לעוף, הרקדן שחיקה את משק כנפי הציפור, או הגבר המאוהב שעף אל גבירתו. בתקופת הרנאסאנס, דדאלוס ואיקארוס סיפקו יחדיו את המודל ל''אדם האוניברסלי'' של ליאונרדו דה וינצ'י. בתקופת ההשכלה התיחסו אליהם בזהירות. בעידן הרומנטי הם הפכו מושא להערצה. במאה העשרים השתמשו במיתוס שלהם האידיאולוגיות המודרניות. איקארוס הפך לטייס הקרב בשירות המדינה הטוטאליטרית. המעורערים בנפשם מאמצים את תסביך איקארוס באורח לא מודע. חוט השני עובר ביניהם לארועי הטרור האוירי בספטמבר 2001 ולשואת יהודי אירופה במלחמת העולם השניה. דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. הם משמשים ככלים מרכזיים לכתיבת ההיסטוריה האנושית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה