במהלך מלחמת העולם השניה נשרפו יותר מ-600 כפרים בביילורוסיה על ידי הנאצים ותושביהם נרצחו.
התסריט לסרט נכתב בידי קלימוב, שהיה גם הבמאי. הפקת הסרט החלה בשנת 1976 ונמשכה תשע שנים. הסרט נחשב ליצירתו הגדולה ביותר של הבמאי.
עלילת הסרט מספרת את סיפורו של פלורה (פלוריאן), נער בן 14, הגדל בבלארוס הכבושה בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. אל מול עיני הצופה מתבגר פלורה, הנראה בתחילת הסרט צעיר מגילו, ובמהלך כמה ימים ספורים, שבהם נרצחת משפחתו - למרות שטרם הבין זאת, הוא נחשף לזוועות שלא תתוארנה, והופך לאדם זקן, בעל הבעה עייפה ומותשת, ועיניים המראות על ניסיון חיים קשה ואכזרי.
פסקול הסרט הוא אחד מן האמצעים החשובים שבהם מעביר קלימוב את המסר הקולנועי בסרט. לאורך כל הסרט רואים הצופים ושומעים את המתרחש מבעד לעיניו ואוזניו של פלורה, ומשזה נפגע מפצצה שמתפוצצת בסמוך לו, ומאבד את שמיעתו, הופך הפסקול לסיוט בפני עצמו, המשלים את המראות הקשים שמוצגים על המסך. זמזום הנמשך דקות ארוכות, דקות ארוכות של שקט, המופר בהתפרצויות אלימות של צעקות ויריות, ממחישים את האירועים באופן שהתמונות כשלעצמן אינן יכולות להמחיש. בסרטו של סטיבן ספילברג "להציל את טוראי ראיין" נעשה שימוש דומה מאוד בפסקול.
קלימוב עושה שימוש בטכניקות סאונד ככלי ליצור מרחב לימינלי, ומרחב וחוויה אונירית שמאפשרת את הלימינלי דרך הגיבור בסרט. קול המספר, פלוריאן, עובר סובייקטיביזציה, באמצעות הסאונד והצילום.
הרמז האוניירי-לימינלי הראשון הוא בסצנת הפתיחה, שבה פלורה וחברו הקטן מנסים להסתתר מפני מטוס תצפית גרמני, לאחר ששיחקו בחולות ומצאו רובה. משנוצר הקשר הוויזואלי בין המטוס לילדים הקול, הם נראים על הקרקע מנקודת מבט של המטוס שטס, ועל גבי פס הקול נשמעים קולות של שידורי רדיו גרמניים. הזהות של הישות הנאצית בנרטיב נוצרת באמצעות מונטאז' קולי. בנוסף, לראשונה נוצרת בדרך זאת גם חווית ההמון, ההיקף הבלתי נתפס בגודלו של האוכלוסיות במלחמה, שהיא חלק בלתי נפרד מהסרט.
לאחר מכן פלורה מצטרף לפרטיזנים. מטוסים של הנאצים מטילים פצצות במחנה וביער. מכאן מתחילה קקופוניה אימתנית. כתוצאה מההפצצות פלוריאן מתחרש חלקית, אוזניו מדממות כי עור התוף שלו נקרע, והוא באמת נעשה חרש. אצל הצופה גם מתקבלת תחושה פיזית של טיניטוס, באמצעות טכניקה של שימוש בגל סינוס בתדר גבוה על גבי הפסקול. קולו ונשימותיו של פלוריאן נשמעים לאחר מכן מוזרים והן גם קרובות מאוד לצופה. פלוריאן אוחז באוזניו מעוצמת ההלם והטראומה הפיזית. לאחר מכן פלוריאן קורא לגלאשה חברתו, והצופה שומע את זה בצורה מעוותת, דרך אוזניו של פלוריאן, כפי שהוא שומע את עצמו. זהו ביסוס היפר ריאליסטי של איכות פס הקול באמצעות חיקוי אופן השמיעה של גיבור בעלילה. דרך טינטון טראומטי הזה פלוריאן מנסה לקלוט רסיסי מציאות, יחד עם מוסיקה אמורפית של שיר לכת פרטיזני שעולה על גבי פס הקול, ומשתלבת בצורה אורגנית.
בסתנה מאוחרת יותר, פלורה מגיע למקום שאליו ברחו ניצולי הכפרים מסביב, ושם הקקופוניה נעשית אימתנית לאחר שפלוריאן מגלה שהוריו ואחיותיו נהרגו. הצילום ההיפר ריאליסטי מזעזע, כשם שהפסקול מזעזע. פלוריאן נכנס להתקף טראומטי של שכול. אל השכול שלו מצטרפות הנשים המקוננות שסובבות אותו יחד עם גלאשה שמחבקת את גופו. הווליום של השכול מתעצם דרך הפסקול. אין סנכרון בין הקולות של הנשים המקוננות לתמונה, דבר שמגביר את הדיס-אוריינטציה ומפרק את החיבור הוויזואלי סינכרוני-ריאליסטי לסאונד, ומותיר אותו ברמה המטה-דיאגטית, אונירית.
לאחר שפלוריאן יוצא מהאי לאור הירח, עם שלושה גברים אחרים שניצלו מהטבח הנאצי, עלילת הסרט מתפתחת משם לסיפור הניצחון הסובייטי והפסקול חוזר למצב כמעט רגיל, כשהנרטיב מתפתח לכיוון הזה. אותו מטוס שגרם באמצעות הטלת פצצות לחירשותו של פלוריאן ולשינויי מצב התודעה שלו, חוזר בסצנה זאת, אבל הטינטון נעלם. הישות הגרמנית שנבנתה אודיו-ויזואלית בתחילת הסרט, הופכת לדבר מה שפלוריאן יכול להישיר מבט אליו.
הדיבורים בסרט במקרים רבים נעשים מבלי שיראו את פני המדבר, למרות שזה מתבקש בזכות המשחק של הגיבורים. כמעט אף פעם לא רואים אותם מדברים, אלא את העמית, או הסביבה שבה הם נמצאים. יש כאן הצמדות לאסכולת המניפסט של אייזנשטיין ופודובקין על פיה: למען פיתוח הקולנוע, הרגעים החשובים הם אלה המחזקים ומרחיבים את שיטות המונטאז להשפיע על הצופה. שימוש קונטרהפונטלי - ניגודי רב קולי של הסאונד ביחס ליצירת המונטאז' הוויזואלית מאפשרת פוטנציאל פיתוח ושלמות מונטאז'. הסרט ''צא וראה'' נוצר על פי גישה זאת, והוא למעשה שני סרטים נפרדים: סרט חזותי וסרט קולי. העין והאוזן של הצופים נעים במסלולים משיקים, מתוך דיאלקטיקה ברורה.
סביר כי מטעמים שונים, יתכן טכניים ותקציביים, הבמאי לא השתמש בהקלטה בשטחי הצילומים, שהיו ברובם ביצות ויערות, והוא סנכרן את הדיאלוגים מאוחר יותר באמצעות דיבוב. חשיבותו של הקלטה חיה מאתר הצילומים היא רבה מאד. יש לדיבורים שמוקלטים בשטח איכויות של אמינות והתחברות לדמות המשחקת אותן. שפת הגוף של השחקנים משפיעה על הצורה בו הקול מבוטא. גם האווירה על סט הצילומים יוצרת התרגשויות והשפעות המבוטאות דרך קולם, דבר שלא ניתן להשיג באולפן הדיבוב.
לפיכך, כל האותנטיות של עלילת הסרט ''צא וראה'' היא ''מוטלת בספק'' לכאורה, כי היא סיפור בלתי יאמן של נער הלום קרב חירש-אילם, שמדבר ברוחו בלבד, ושלא מחבר בין קול לתמונה, ושל בודדים נוספים ששרדו מהתופת. אך ברגע מסוים הסרט הופך למציאות, כי הקול מאוחד עם התמונה. רגע זה הוא בקטע מרכזי של הסרט, בו קצין נאצי צעיר שנשבה, מפגין בפה מלא את הבוז שהוא רוכש לעם הביילורוסי. קטע זה הוקלט בעת הצילום עצמו, ללא דיבוב, והאותנטיות שלו היא מלאה.
הפסקול המוזיקלי של הסרט הוא של מוזיקה אקלקטית, שמדגישה את הפער בין התמונה החיצונית לקול הפנימי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה