יפה נוף: האנשה בחיי היומיום ובדת

'האנשה' היא הענקת תכונות אנושיות לחפצים דוממים, חיות, כוחות טבע וכדומה. ביוונית המושג נקרא 'אנתרופומורפיזם', מילה שפירושה: 'צורת-אדם'.

בשפת הדיבור והכתיבה, ההאנשה היא סוג של מטאפורה נפוצה, שמיועדת ליצור רושם רגשי. דוגמאות הן: חיק האדמה, יללת הרוח. זאת אחת התכונות האופייניות ביותר למין האנושי.

בחיי היומיום נפוצה מאד החשיבה אודות עצמים חשובים כבעלי תכונות כמו-אנושיות. ההתקדמות באינטליגנציה המלאכותית עשויה לגרום להאנשה להפוך לתופעה משמעותית עוד יותר. האינטליגנציה המלאכותית מעלה מאד את רף ההאנשה של המחשבים. המחשבים המתקדמים מסוגלים להציג התנהגויות אנושיות ספציפיות, כדוגמת למידה משגיאות או ציפיה לקליטת מידע מסוים. כמובן שיש גם רובוטים שמחקים תנועות וצורה של בני-אדם. במקביל, מכשירים רבים כבר פועלים על פי הוראות בדיבור.

ההאנשה של בעלי חיים מקובלת מאד משחר האנושות. קיימים ספרים ותורות אלטרנטיביות שעוסקים בנושא ההשוואה בין תכונות בני אדם לתכונות בעלי חיים. הנושא נפוץ בספרי ילדים. דוגמאות הן: משלי איסופוס, 'חוות החיות', 'עליסה בארץ הפלאות', 'פו הדב', 'הרוח בערבי הנחל' וכדומה.

וולט דיסני לקח את נושא ההאנשה הקומית והביא אותו למרכז התרבות. חלק מרכזי מזמן הילדים מוקדש לצפייה בסרטים מצוירים, בהם נפוצה מאד האנשת בעלי חיים. דמויות מיקי מאוז, קרמיט הצפרדע, באגס באני וכו', הם עבור הילדים גיבורי חיקוי משמעותיים.

פנתיאון האלים במיתולוגיה היוונית הוא כולו של דמויות מואנשות: זאוס, הרה, אפולו, פוסידון, ארוס, ונוס, מרס, ואחרים. סיפורי המיתולוגיה הם ברובם סיפור עלילות האלים בקרב בני האדם. מתחת לאלים קיים דרג של חצאי אלים, שהוא תוצאה של זיווג בין האלים לבני אדם רגילים, שהם בני אדם בעלי תכונות אלוהיות, כמו פרסאוס, הרקולס, ופסיכה.

בדת ההינדית קיימות אלוהויות רבות, אשר לכל אחת מהן תכונות אנושיות ספציפיות בולטות.

האמונה הדתית המונותיאיסטית רואה, באופן כללי, כבלתי נכון לתאר את אלוהי היהדות, הנצרות והאיסלאם כאנושיים. האלוהים מופשט בהן בצורתו ובתכונותיו. למרות זאת, קשה ביותר לאדם הממוצע לתאר את האלוהים ללא מסגרת אנתרופומורפית. ראוי לציין גם כי סיפור הבריאה התנכ''י מתאר כי האלוהים ברא את האדם בצלמו.

הגיאוגרפים המודרנים מודעים לכך שהדת יכולה להיות נקודת מוצא לבניית זהות אתנית ולאומית, ובאידיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית יש השפעה רבה למיקום. תהליכי ההגירה יצרו גם שינויי נוף, כיוון שיש קהילות מהגרים רבות שמוגדרות על ידי הדת. מקומות ציבוריים בלתי מוגדרים על ידי הדת בעבר הלא רחוק, וביניהם העיר, השכונה, הרחוב, בתי הספר, וחללים ביתיים רבים, ובמקביל מרחבים בתקשורת ובכלכלה, הפכו למיתחמים יומיומיים שמשלבים פרקטיקה דתית באורח לא פורמאלי. בדרך זאת הפכה ההאנשה, למעשה, לכוח המניע החשוב ביותר בתיקשורת הבין אישית.