סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: קונדיטוריה, אישור עבודה, יודנראט

קונדיטוריה

לא הרחק מהבית שלנו נפתחה קונדיטוריה.
לבעל הקונדיטוריה קראו קאז'יק.
הוא בא משלונסק, מסביבה גרמנית, אך היה פולני.
הוא קנה, או לקח, את הקונדיטוריה, משתי נשים יהודיות.

הוא ידע לאפות, והיה מוכר שם עוגות.
זה היה מקום קטן, אך משגשג, כי הגרמנים אהבו לבקר בו.
קאז'יק לא היה יכול להשיג קמח, חמאה, או ביצים.
זה היה בלתי אפשרי בזמן המלחמה.

הפכתי לסוחרת מצרכי מזון, מדרילץ' ומקורות נוספים,
וכל מה שקאז'יק היה צריך, הייתי מוכרת לו.
חמאה בחבילות של עשר קילו, ביצים בארגזים של מאה.
הוא היה קונה הכל, ומשלם פי שלוש.

במשך הזמן הוא התידד עם גרמנים בעלי דרגות גבוהות.
הם בנו לו מאפיה חדישה וגדולה. הוא תכנן זאת איתם.
הם לקחו פועלים ממפעל התחמושת, וחומרי בניה מהצבא,

והקימו הכל על חשבון גרמניה.

מהיהודים הוא לקח חנות גדולה, ופתח מסעדה מפוארת.
הלקוחות הגרמנים היו באים לאכול ולשתות.
הייתי נכנסת למטבח ורואה אותם,
אוכלים וחוגגים סביב שולחנות עמוסים כל טוב.

היו לקאז'יק אם ואחות. האם היתה עובדת במטבח.
היא היתה מבשלת שניצלים, מרקים, ומטעמים לרוב.
האחות עבדה בקונדיטוריה, והיא התחתנה עם בחור נאה.
הוא הצטרף לעסק, והם כולם חיו יפה וטוב.

יום אחד אירע המשבר הגדול.
באתי לאמא, כהרגלי, והיא בכתה בפני:
''אוי גולדהל'ה, אין לנו חיים! אנחנו גמורים!
באו ולקחו את הבן שלי! אוי! הרגו אותו לבטח!''

היא סיפרה לי על החברים הגרמנים שלו,
והפועלים ממפעל התחמושת, שבנו לו את הכל.
מישהו הלשין, ותפשו אותו. הם נשארו בלי כלום.
החרימו להם את הקונדיטוריה והמאפיה, עוד באותו יום.

הזקנה לא שמעה יותר מהבן שלה.
הגרמנים אמרו לה שהרגו אותו.
הם חיפשו גם את אחותו ובעלה,
אשר נאלצו להסתתר.

אישור עבודה

את אישור העבודה היינו חייבים לחדש מידי חודש.
בזמן שמסרנו אותו לאישור,
היה אסור עלינו ללכת ברחוב.

אך אני תמיד הסתכנתי בעסקים,
וגם כשלא היה לי אישור,
הייתי יוצאת מהבית.

פעם, ברחוב, רדפו אחרי שני שוטרים גרמנים.
הם לא היו מהגסטאפו.
במשטרה הם לא היו פושעים גדולים.

זה היה לא רחוק מהבית שלנו.
ראיתי שהם רודפים אחרי.
נכנסתי לשכנה גויה אחת, והתחבאתי בתוך ארון.

הם נכנסו לבית,
הוציאו אותי מהארון,
ולקחו אותי לרחוב.

הלכנו מרחק רב.
הם רצו לקחת אותי למפקדת הגסטאפו.
הם עצמם לא עשו שום סידורים.

ברחוב הם פגשו שוטר פולני בשם שצ'יגן.
הגרמנים אמרו לשצ'יגן: ''תיקח אותה לגסטאפו.''
הם היו עסוקים, ורצו ללכת למקום אחר.

למפקדת הגסטאפו היה צריך ללכת מרחק גדול.
בדרך פניתי אליו.
הוא בא מעיר אחרת, אבל הכיר אותי.

התחננתי בפניו:
''אדון שצ'יגן, תעשה לי טובה.
אל תיקח אותי לגסטאפו.

הגרמנים אמנם תפשו אותי,
אבל הם לא בדקו אם יש לי אישור עבודה.
אני יכולה למות אם יגלו שאין לי.''

הוא עשה עצמו כלא מאזין.
התחננתי שנית: ''אתה מוליך אותי לגסטאפו,
וכל האנשים רואים שאתה לוקח אותי.

לא לוקחים אותי גרמנים, רק אתה.
אתה רוצה שיהיה על המצפון שלך שהם יהרגו אותי?
למה אתה עושה את זה, אדון שצ'יגן?

תעשה לי טובה, ואני אחזיר לך טובה.
תיקח אותי ליודנראט, ליהודים.
אני עובדת. תמיד יש לי סידור עבודה.

הסידור נמצא בחידוש.
אקח אותו עכשיו, כרגע.
הם יתנו לי אותו, ואז אמשיך איתך.''

תוך כדי כך ששהתחננתי בפניו,
הגענו כמעט עד למפקדת הגסטאפו.
התחננתי סופית: ''זה יהיה על מצפונך.

קח אותי ליודנראט, ואסביר להם את הכל.
הם יודעים שאני עובדת, ויתנו לי את האישור.
כשיהיה לי את הנייר בכיס, אלך איתך לגסטאפו.''

ברגע האחרון, ממש מול המפקדה,
הוא נכנע לתחנוניי, וחזר עימי ליודנראט.
במהירות ובעצבנות סיפרתי מה קרה.

''אבל'', אמרתי, ''הם לא ביקשו ממני אישור.
רק תתחתמו לי עליו,
ואני אלך עם השוטר.

קיבלתי את האישור, וחזרנו לגסטאפו.
שצ'יגן דיווח ששני הגרמנים הורו לו למסור אותי.
הוא לא אמר מאומה על כל מה שקרה בדרך.

אמרתי לגסטאפו שיש לי אישור עבודה.
הוצאתי אותו מהכיס, והראיתי להם.
הם החליטו לשחרר אותי בלי חקירה.



יודנראט

היתה בסטרכוביצה משפחה מכובדת בשם הלפרט.
היתה להם מסעדה גדולה, בכיכר שבמרכז העיר.
הבכור באחים היה משה, בחור אינטליגנטי וחבר של אחי.
הם היו ביחד בנוער הציוני, בפעילות ציונית.
כשפרצה המלחמה הוא התמנה לראש היודנראט.
מרוב צרות הוא הפך לאכזר.

הגרמנים היו אוסרים יהודים על כל עבירה פעוטה.
אם פנו אליו, כדי שיבטל את רוע הגזירה,
הוא היה נוהג לומר: ''לאחר שהאיש ימות, נדאג להוציא אותו''.
הנאצים אסרו שכן שלנו, בשם טייכנר, לאחר שמצאו אצלו ביצים.
הוא לא רצה להשתדל, אפילו במילה אחת, כדי לשחרר אותו.

הוא היה גובה מיהודי העיר את הכופר לגרמנים, אחת לחודש.
כשהיה לנו כסף, שילמנו. כשאזל, אסרו את אבא.
אני ישבתי במקומו שבועיים בבית סוהר.
הוא זה שחתם לי על אישור העבודה, לאחר שתפשו אותי.