בוקר אחד בא מנגלה אלינו.
הותיקות הכירו אותו, וצעקו: ''מנגלה!''
כשראו אותו מתקרב לבלוק שלנו.
הוא היה גבר גבוה, יפה, ואלגנטי.
לבוש מדים שחורים, מגוהצים ונקיים,
שנראה כמו כמו כוכב קולנוע הוליוודי.
מנגלה היה הכל באושוויץ.
הוא קבע מי ילך לכבשנים או לעבודה.
וחוץ מזה ניהל את כל התחום הרפואי.
הוא עמד באמצע הבלוק, וציווה בשקט:
''דרושות עשר בחורות לעבודה מיוחדת.
כולכן להתפשט מיד לבדיקה!''
זאת לא היתה בושה באושוויץ להיות ערומים.
מידי פעם היינו רצות ערומות למקלחות,
כדי להתרחץ ולכבס את הבגדים.
עמדנו לפניו ערומות בשורות.
רצה הגורל, והוא בחר גם בי.
כנראה כי הייתי צעירה, בריאה, ונקייה.
לא היו מראות באושוויץ, ולא יכולתי לראות את עצמי,
אבל ראיתי את כל הבחרות האחרות שנבחרו.
הן כולן היו צעירות בריאות ויפהפיות, כמו דוגמניות.
היינו כולנו תשעה יהודיות ונוצריה אחת.
מנגלה אמר: ''לוקחים אתכן לעבודה מיוחדת!''
ואף אחד לא היה יכול לבקש להתחלף.
באושוויץ לא היתה אפשרות כמו במחנה העבודה,
להתחלף עם מישהו, או להתחמק בכל דרך אחרת.
לא היתה שם אפשרות לעשות מאומה נגד ההוראות.
הלכנו יחד בשקט, בלי לדעת מדוע, למכון שלו.
שוב רצה הגורל, ומנגלה החליט שאהיה ראשונה.
עוזריו השכיבו אותי על משטח גבוה.
הם כבלו אותי בידיים, הרגליים ובמצח.
הראש שלי היה היה הדוק לאחור,
כך שלא ראיתי מאומה ממה קורה סביבי.
ראיתי בזוית העין את אחד העוזרים של מנגלה,
מתקרב אלי והוא עם צנצנת זכוכית גדולה,
יחד עם עוזר נוסף, שהחזיק בידו אזמל מנתחים.
מנגלה התיצב לצידם.
באותו רגע כבר ידעתי בוודאות,
שהוא מתכונן להרוג אותי בניסוי קליני.
בלי לחשוב פעמיים פניתי אליו בתושיה עילאית:
''אדוני הרופא, תסלח לי בבקשה,
עבדתי בעבר בנפט, ואני לא מתאימה.''
הוא היה מופתע ושאל בהיסוס:
''כן? את עבדת בנפט?''
עניתי בטון משכנע: ''כן, אדוני הרופא''.
מנגלה אמר: ''תורידו אותה מהשולחן.''
עוזריו שחררו אותי ונתנו לי מיד לצאת החוצה.
ברחתי כל עוד נשמתי בי בחזרה לבלוק.
לתשעת הבנות שנותרו הוציאו את רוב הדם מהגוף.
הן חזרו, והיו רועדות אחר כך בלי הרף.
לי לא עשו שום דבר, וראיתי אותן.
הנוצריה קיבלה מעט תוספת מזון, ונותרה בחיים.
היהודיות לא קיבלו כלום, והן מתו כולן במהרה.
כל כך יפות הן היו, יהא זכרן ברוך.
לא עבדתי בנפט, אלא באצטון,
בצביעת ארגזי תחמושת במחנה העבודה.
קיבלתי השראה עליונה להחליף בין המילים.
הותיקות הכירו אותו, וצעקו: ''מנגלה!''
כשראו אותו מתקרב לבלוק שלנו.
הוא היה גבר גבוה, יפה, ואלגנטי.
לבוש מדים שחורים, מגוהצים ונקיים,
שנראה כמו כמו כוכב קולנוע הוליוודי.
מנגלה היה הכל באושוויץ.
הוא קבע מי ילך לכבשנים או לעבודה.
וחוץ מזה ניהל את כל התחום הרפואי.
הוא עמד באמצע הבלוק, וציווה בשקט:
''דרושות עשר בחורות לעבודה מיוחדת.
כולכן להתפשט מיד לבדיקה!''
זאת לא היתה בושה באושוויץ להיות ערומים.
מידי פעם היינו רצות ערומות למקלחות,
כדי להתרחץ ולכבס את הבגדים.
עמדנו לפניו ערומות בשורות.
רצה הגורל, והוא בחר גם בי.
כנראה כי הייתי צעירה, בריאה, ונקייה.
לא היו מראות באושוויץ, ולא יכולתי לראות את עצמי,
אבל ראיתי את כל הבחרות האחרות שנבחרו.
הן כולן היו צעירות בריאות ויפהפיות, כמו דוגמניות.
היינו כולנו תשעה יהודיות ונוצריה אחת.
מנגלה אמר: ''לוקחים אתכן לעבודה מיוחדת!''
ואף אחד לא היה יכול לבקש להתחלף.
באושוויץ לא היתה אפשרות כמו במחנה העבודה,
להתחלף עם מישהו, או להתחמק בכל דרך אחרת.
לא היתה שם אפשרות לעשות מאומה נגד ההוראות.
הלכנו יחד בשקט, בלי לדעת מדוע, למכון שלו.
שוב רצה הגורל, ומנגלה החליט שאהיה ראשונה.
עוזריו השכיבו אותי על משטח גבוה.
הם כבלו אותי בידיים, הרגליים ובמצח.
הראש שלי היה היה הדוק לאחור,
כך שלא ראיתי מאומה ממה קורה סביבי.
ראיתי בזוית העין את אחד העוזרים של מנגלה,
מתקרב אלי והוא עם צנצנת זכוכית גדולה,
יחד עם עוזר נוסף, שהחזיק בידו אזמל מנתחים.
מנגלה התיצב לצידם.
באותו רגע כבר ידעתי בוודאות,
שהוא מתכונן להרוג אותי בניסוי קליני.
בלי לחשוב פעמיים פניתי אליו בתושיה עילאית:
''אדוני הרופא, תסלח לי בבקשה,
עבדתי בעבר בנפט, ואני לא מתאימה.''
הוא היה מופתע ושאל בהיסוס:
''כן? את עבדת בנפט?''
עניתי בטון משכנע: ''כן, אדוני הרופא''.
מנגלה אמר: ''תורידו אותה מהשולחן.''
עוזריו שחררו אותי ונתנו לי מיד לצאת החוצה.
ברחתי כל עוד נשמתי בי בחזרה לבלוק.
לתשעת הבנות שנותרו הוציאו את רוב הדם מהגוף.
הן חזרו, והיו רועדות אחר כך בלי הרף.
לי לא עשו שום דבר, וראיתי אותן.
הנוצריה קיבלה מעט תוספת מזון, ונותרה בחיים.
היהודיות לא קיבלו כלום, והן מתו כולן במהרה.
כל כך יפות הן היו, יהא זכרן ברוך.
לא עבדתי בנפט, אלא באצטון,
בצביעת ארגזי תחמושת במחנה העבודה.
קיבלתי השראה עליונה להחליף בין המילים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה