השיתוק החלקי ערב מלחמת יום הכיפורים

בכל השיח רב התגובות לאחר ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים לא מתוארת כהלכה ההתנהלות בפועל של מקבלי ההחלטות ומבצעי התפקידים, שהתבצעה תוך כדי למידה, בדומה להחלטות שהתקבלו בזמן המשבר הפיננסי של 2008.

בזמן שהתרחש המשבר הפיננסי לא היה ברור למקבלי ההחלטות בצמרת הכלכלית האמריקנית, שר האוצר פולסון והנגיד ברננקי, מה עתיד בדיוק להתרחש. הם פעלו בחפזה על סמך מידע חלקי וחלק מהחלטותיהם, כמו הלאמת חברות פיננסים ענקיות, לא היה מוצדק במבט לאחור, על פי דעת פרשנים רבים.

חשוב לציין, והדבר מתואר בהרחבה בספרות הפסיכולוגית, כי כאשר לאדם מתחוור בתוך תוכו כי ייתכן והוא עומד בפני טראומה בלתי צפויה, כמו מלחמה מתקרבת, הוא משקיע את מירב האנרגיה הנפשית שלו בכניסה למצב ספיגה נפשי, שבו הוא כמעט ומפסיק ליזום ומחכה לבאות, ופועל באחוז קטן בלבד מכל יכולותיו המנטאליות.

לא זאת בלבד שהחלטותיו עלולות להיות מוטעות כתוצאה מכך שיש לו מידע חלקי בלבד לגבי העתיד לקרות. הסיכוי לטעות מתגבר עשרת מונים כתוצאה מכך שבמצב חרדתי האדם כמעט ומפסיק לחשוב. הוא פועל באופן מכאני, מתמקד בביצוע פעולות שיגרתיות בעבודה ובבית, ומתכנס בעצמו ובמעגל המשפחתי הקרוב.

השילוב בין חוסר הידיעה לתחושת החרדה גורם לכך שאופקיו מצטמצמים מאד במקום להתרחב. כתוצאה מההסתגרות הוא נוטה להתרחק, מתוך תחושת ריפיון כח ואזלת יד, מביצוע של כל מה שעשוי למנוע את האסון.

ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר רבים שיערו כי ייתכן ועומדת לפרוץ מלחמה, נכנסו כל מי שהיו קשורים לקבלת ההחלטות בנושא להלם חלקי, ופעלו באורח מכאני. הם התבצרו בתוך עצמם ונאחזו בדעותיהם הקבועות, כמו כל מי שמחכים למהלומה שצפויה ליפול עליהם. הם התחפרו בשיגרה ונמנעו מחשיבה יצירתית.

זאת היא תגובה טבעית של המערכת החיסונית באדם, שמטרתה לאפשר לו להתגונן ולהגיב במצב חוסר האונים של טרם משבר. האדם מתמקד, בתהליך הדרגתי,  בביצוע מטלות קטנות ופשוטות, מתוך תקווה שכל מה שבנה עד כה יחזק  אותו להתמודדות מול הלם המהלומה. הוא משער שהיא תגיע, אך אינו יודע בדיוק מתי, מהיכן, ובאיזה עוצמה היא תהיה.

מקבלי ההחלטות במדינה, מראש המממשלה ומטה, פעלו ערב יום הכיפורים 1973 באחוז קטן בלבד מיכולתם. סיבה אחת היתה תחושת השאננות, אך סיבה מכרעת יותר היתה הכניסה למצב הספיגה האישי הקיומי.

'הסבירות הנמוכה למלחמה' מתוארת בוועדת אגרנט כגורם העיקרי לאי פתיחה במתקפת מנע. אך ייתכן ומקבלי ההחלטות לא סיפרו כי מה שגרם להם לבחור בתגובה פסיבית הוא בעיקר גלי חרדה קיומית אישית, ולא שיקול דעת רציונלי מלא.

לכן שאלת המפתח לגבי המלחמה היא: כיצד הצליחו המצרים והסורים להביא את כל מקבלי ההחלטות במדינה למצב של חרדה קיומית והתכנסות בעצמי, עוד לפני שהם עצמם היו בטוחים שיתחילו במלחמה.  

התשובה לכך נעוצה בעובדה שכל העולם הוא כפר תיקשורתי קטן, שבו כותרת אחת עושה את היום על מנת שכותרת אחרת תחליף אותה למחרת. כאשר הביטחון הפיזי הוא הדבר החשוב ביותר, כל כותרת חדשה עשויה לערער את הביטחון הנפשי.

השיתוק החלקי הוגדר אצל פרשנים אחדים במילים 'הכישלון הוא יתום'. האימרה הזאת, נכונה וחשובה ככל שתהיה, מתאימה יותר לסיכום בדיעבד של מלחמת יום הכיפורים, ופחות להבנת ההתרחשויות בפועל.

גם כיום, לנוכח 'ערפל הקרב' מול סוריה, איראן, מצרים והפלשתינאים, נמצאת ההנהגה הישראלית במרחק קטן בלבד מטעות בקבלת החלטות כתוצאה משילוב בין מידע וחרדה חלקיים ומצטברים. 

המימד הרגשי חשוב מאד בתהליכי קבלת החלטות. אך בעולם הרגש אנו מצויים בחוסר בהירות, שלא כמו בעולם הפעולה וההיגיון בהם הכול ברור. אנו יכולים ללמוד לפתח כישורים גופניים ושכליים, אבל אף אחד לא מלמד כיצד לטפל ברגשות. לרוב אנו מתנהלים בנחלת הרגשות כמו ילדים בשדה קוצים. הסיבה לחמקמקות הרגשות היא תכונת התפשטותם. רגשות מתפשטים ומתרחבים, ועל כן הם בלתי ניתנים למדידה, אלא מתוך מעורבות. זהו עיקר כוחם וחשיבותם. הדבר יוצר את מטרתם העיקרית, שהיא יכולת ההזדהות. האינטליגנציה הריגשית הגבוהה מזוהה עם קשר הדוק אל הזולת והחברה.

את הנחמה הפילוסופית אפשר למצוא בהגות האקזיסטנציאליסטית, שרואה באדם ובעולמו הפרטי את חזות הכל. אך מי שחותר לתובנות שיכשירו אותו להתנהל במצבי הפתעה ויחסנו אותו בפני מהלומה, עשוי להרחיב אופקים במפת דמות האדם של ארץ הקודש.