מלחמות המשקפיים

התאמת משקפי ראיה לילד כרוכה בקשיים רבים שעל חלקם נשתדל לעמוד כאן, כיוון שבחיפוש באינטרנט לא נמצא מידע בנושא חשוב זה.

מערכת הראיה היא החשובה והדומיננטית ביותר במוח. היעדר משקפייים לתיקון ליקויי ראיה בגיל הילדות היא גורם מרכזי בעיכוב התפתחותו של הילד. לעובדה זאת מודעים כל המומחים. לכן מגיל קטן טורחים המבוגרים ובודקים לילד את הראיה, ובמידת הצורך מתאימים לו זוג משקפיים.

זאת למרות שילדים רבים מסתירים במודע או שלא במודע את הצורך שלהם במשקפיים. לעיתים הם לא מבינים את הצורך הזה ואינם מדווחים עליו, או שמפאת גילם המוקדם הם אינם מסוגלים עדיין לעבור בדיקת ראיה. במקרה שהם מבינים זאת הם חוששים מתחושת חוסר הנוחות, הכיעור הפיזי ומהלעג החברתי.

כתוצאה מכך העובדה שהילד זקוק למשקפיים  עלולה שלא להתגלות עד לגיל הנעורים, וגם אם יש לו משקפייים הוא יהסס להרכיב אותם.

ייתכן שהדבר שנתפש כבעיה המרכזית הכרוכה בשימוש במשקפיים בעיני המבוגרים היא שהמשקפיים הם מכשיר חד, שצמוד לאיבר הפגיע ביותר באדם - העיניים. לכן חשובה הזהירות בעת השימוש בהם, שהיא נושא שקשה להסביר לילדים שמקבלים כל דבר כמובן מאליו.

מי שמתאימים לילד משקפי ראייה מתעלמים בדרך כלל מעובדה בעלת חשיבות רבה, והיא שהאדם צריך לא זוג משקפיים אחד בלבד אלא שלושה במספרים שונים, לשלושה טווחי ראיה:

משקפיים לטווח ראיה רחוק - לטווחים של מעל כ-10 מטר. אלה הם המשקפיים בעלי העדשות עם המספר הגדול ביותר.

משקפיים לטווח ראיה בינוני - לטווחים שבין 10 מטר עד לפחות מ-1 מטר בערך. אלה מתאימים לרחוב, לבית, ולעבודה מול המחשב והשולחן.

משקפיים לטווח ראיה קצר - לטווח של מחצי מטר בערך ועד סנטימטרים בודדים. הם מתאימים לקריאה של עיתון, ספר והאותיות הקטנטנות שבמסמכים.

בדרך כלל מתאים האופטיקאי לילד את המשקפיים לטווח רחוק. זאת אולי על פי ה'היגיון' של 'ללכת על בטוח'.

הילד מתחיל לראות איתם מעט טוב יותר את מה שכתוב בלוח בכיתה, אבל ככל שהוא מתכנס לעבר מחברת הכתיבה שלו התמונה הולכת ונעשית מטושטשת, עד לכדי בלתי אפשרית.

יוצא שהילד שהיה מתוסכל לפני המשקפיים הופך להיות מתוסכל עוד יותר. 

הוא רוצה לקרוא ולכתוב, והמשקפיים מפריעים לו יותר.

הטענה שמי שצריכים משקפיים לטווח רחוק יכולים לקרוא ללא משקפיים אינה נכונה: 

הקריאה ללא משקפיים אפשרית עבורם בדרך כלל בטווח של עשרות סנטימטרים בודדים בלבד מהעיניים, במצב שבו האדם מקריב את הספר לאפו, אך לא כשהספר מונח על השולחן.

בנוסף, ילד שמרכיב משקפיים לטווח רחוק לא יוריד אותם ברגע שמבטו פונה מהלוח לעבר מחברת הכתיבה.

כיום יש עדשות מולטיפוקל, שבהן יש מיקוד משתנה שכולל את כל הטווחים, אך הם חדשים ולדורות הקודמים לא היו אותם. בנוסף הם גם יקרים מכדי להעניק אותם לילדים. 

כיום יש בשוק האופטיקה עדשות מולטיפוקל שהמיקוד המשתנה שבהן בנוי לטווחים של החדר, מהקירות ועד לשולחן הכתיבה. העדשות אינן כוללות את הטווחים הרחוקים והקרובים ביותר, ולכן הן זולות וקלות יותר.

הפיתרון שטוב לרוב הילדים, וגם למבוגרים, הוא משקפיים לטווח ראיה בינוני. משקפיים כאלה הם בעלי מיקוד אחד בלבד שנמוך במעט מהמספר המכסימלי, ולכן הראיה בהם אינה כל כך חדה למרחק רב. אך הם מאפשרים ראיה טובה לטווחים בינוניים כמו הרחוב, החדר, וגם מול המחשב והשולחן.
מי שהאופטיקאי אינו מצליח להתאים להם משקפי ראיה לטווח בינוני, בגלל חוסר גמישות של העין, צריכים משקפי מולטיפוקל, או זוג משקפיים לכל טווח ראיה.

ילדים מהדורות הקודמים זוכרים בוודאי את התיסכול עם קבלת המשקפיים הראשונות שהיו מיועדות לטווח הרחוק בלבד, ולא איפשרו קריאה וכתיבה.
גם כיום יש בוודאי ילדים רבים מאד שהמשקפיים הראשונות שהם מקבלים הם לטווח ארוך, למרות שהם זקוקים בעיקר למשקפיים לטווח בינוני.
התסכול הרב עלול לגרום לתחושת חוסר אונים, זעם, וקשיי למידה, שמתפתחים במקרים רבים לאישיות מודחקת, ובמקרים קיצוניים להפרעה נפשית.

ההתאמה של העדשה הנכונה לעין אינה הבעיה היחידה בשימוש במשקפיים אצל הילדים. יש להוסיף לכך גם את בעיית ההרכבה.

המשקפיים הם אביזר שמכביד על הפעילות הגופנית בכלל והספורטיבית בפרט. הצורך לשמור את הראש חסר תנועה כמעט כדי שהמשקפיים לא יישמטו מהפנים, גורם לחוסר נוחות רב. כתוצאה מכך נמנעת מהילד גם פעילות ספורטיבית מגוונת כמו משחקי כדור או שחייה, שהוא שואף לעסוק ולהצטיין בהם מחמת תיסכולו מול שולחן הכתיבה.

העובדה שהמשקפיים של הילד אינן נמצאות מול העיניים כמו שצריך, אלא גולשות במורד האף בלי הפסקה, גורמת גם להחמרה מהירה בבעיית הראיה ולצורך חוזר בעדשות בעלות מספר גדול יותר במהלך שנות ההתבגרות.

לכל אלה יש להוסיף את התנועות הבלתי רצוניות שהילד מפתח כתוצאה מגלישת המשקפיים, והגירויים שהם גורמים לפניו.

יש פיתרון פשוט לריבוי הבעיות כתוצאה מנפילת המשקפיים ממקומן הראוי במעלה האף, והוא קשירת זרועות המשקפיים בשרוך גומי הדוק מאחורי הראש. בדרך זאת אפשר לטלטל את הראש אך המשקפיים נשארות יציבות במקומן.

למרות הצורך החיוני בשרוך גומי לקשירת המשקפיים אין בנמצא מוצר כזה בחנויות האופטיקה. כל מי שרוצה בכך חייב לאלתר זאת בעצמו, בעיקר באמצעות שרוך משקפיים אופנתי שמיועד במקור לתלייתם על הצוואר, או שרוך גומי פשוט.

התוצאה היא שהילדים בעלי המשקפיים לטווח ארוך, והמשקפיים שאינם מהודקים בגומיה לראש, אינם מסוגלים לעסוק בכל פעילות אינטליגנטית והופכים לחסרי אונים.

החיים עם בן משפחה חולה בעל מוגבלויות תפקודיות ונפשיות

כאשר יש בבית בן משפחה חולה בעל מוגבלויות תפקודיות ונפשיות, המשמעות עבור בן המשפחה המטפל היא זאת:

• בן המשפחה נמצא במגננה נפשית קבועה שאינה מאפשרת לו לפתח כישורים חברתיים.
• צריך לבשל, לכבס, לנקות, לסדר, לשפץ, לקנות ולהקדיש זמן איכות למישהו שאינו מסוגל להעניק בתמורה, אלא לתבוע עוד.
• אין ארועים ותוכניות משפחתיות, כי החולה 'מככב' בהם על דרך השלילה.
• אין חופשות, כי בכל רגע עלול לקרות מקרה חירום בבית שיפגע בבני המשפחה האחרים.
• אין התפתחות וקריירה אישית, כי אי אפשר להתרכז בכך.
• אין מקום עבודה ולו גם במשרה חלקית ובמשכורת מינימום, כי קשה להקדיש תשומת לב לעבודה.
• אין אפשרות לדאוג לבריאות האישית כי בן המשפחה החולה דורש בלי הרף טיפול רפואי.
• אין חיי בית שקטים ומסודרים בחדרי הבית השונים כי בן המשפחה החולה נע ושוהה בהם רוב הזמן.
• אין חי חברה וזוגיות, כי אף אחד לא מעוניין להעביר זמן עם מישהו בעל רקע כזה.

כל זאת כאשר מדובר בבן משפחה נעים הליכות, חביב, שקט ויציב, שמתפקד ומועיל חלקית.
כאשר מדובר בבן משפחה בעל התפרצויות אלימות, החיים הם קשים מנשוא.

אין לבן המשפחה למי לפנות.

לשכן חולה כזה בהוסטל פרושו לגזור את דינו למוות בטרם עת בגלל קשיי ההסתגלות שלו, וחוסר היכולת של הצוות לתת מענה לצרכיו, ובמקביל יווצר  חלל רגשי ותפקודי בקרב בני המשפחה.

סער שיינפיין תובע את האח הגדול

בכתב התביעה שהגיש שיינפיין הוא תבע 2,475,600 שקל מחברת קופרמן הפקות בע"מ ומד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר שליווה את קופרמן הפקות במהלך שידורי העונה השנייה של "האח הגדול".

באמצעות עורכי הדין טען שיינפיין בכתב התביעה כי קופרמן הפקות וד"ר רבינוביץ' ידעו היטב כי יכול להיגרם לו נזק קשה כתוצאה מההשתתפות בתוכנית, מהטיפול הפסיכיאטרי והמניפולציות שהופעלו עליו לכאורה - אך הם היו אדישים לנזק כל עוד הוא שירת את מטרתם: העלאת אחוזי הרייטינג בתוכנית.

שיינפיין טען כי בשום שלב של מבחני התוכנית לא הודיעה לו קופרמן הפקות כי במסגרת התוכנית נזקקו חלק מהמשתתפים לטיפול פסיכיאטרי תרופתי והם ''מהונדסים'', וטיפולים כאלו מעולם לא שודרו במסגרת התוכנית - לכן לא ידע על קיומם.

לדבריו, במהלך התוכנית ביקש לעזוב את בית האח הגדול אך אנשי ההפקה הפעילו עליו מסכת שכנועים ולחצים שבמסגרתם אמר לו יורם זק, עורך התוכנית, כי על פי ההסכם שבין הצדדים הוא מחויב להיפגש עם האחראי על המערך הפסיכולוגי בבית "האח הגדול". שיינפיין טוען שכבר בפגישתו הראשונה עם ד"ר רבינוביץ' הבהיר לו זה כי עליו לקבל כדורים פסיכיאטריים.

בכתב התביעה מתאר שיינפיין את הימים שלאחר יציאתו מבית האח הגדול. הוא אומר כי "חווה התקפי חרדה איומים" שנבעו בין היתר מכך שהוא ראה עצמו "שנוא בעיני כל העולם כולו". ומוסיף כי שקע בדיכאון, התקשה להירדם, הרגיש תחושות של חוסר רצון לחיות, גרר את עצמו מהמיטה והעמיד פנים כלפי סביבתו הקרובה כאילו הכל בסדר.

לכתב התביעה צירף שיינפיין חוות דעת של ד"ר ויברובסקי, פסיכיאטר מטעמו. על פי חוות דעתו של ויברובסקי "מערך הלחצים שהופעל בבית האח הגדול לצד המניפולציות המופעלות על ידי ההפקה - יחד עם הטיפול הפסיכיאטרי כפי שניתן על ידי ד"ר אילן רבינוביץ', היוו רצף של גורמים מצטברים אשר כתוצאה מהן לקה שיינפיין בהפרעה הסתגלותית קשה אשר בה הוא מצוי מאז שיצא מבית האח הגדול".


נושא זה הפך למלחמה תיקשורתית בין 'ידיעות אחרונות' התומכת בסער שיינפיין, לבין חברת 'רשת' המשדרת את 'האח הגדול'.

הציבור עצמו נותר אדיש ברובו, ורואה בנושא חלק בלתי נפרד מסידרת הריאליטי.

עבור משפחות המתמודדים עם מחלות נפש  תחושת המניפולטיביות שחווה סער היא ענין של יום ביומו, והארוע התיקשורתי נועד 'לרקוד על הדם'.

לכן זאת הזדמנות חד פעמית להציף את בעיות שילוב חולי הנפש בקהילה.


קיים פער רב בין תפישת העולם של הפרט החי במשפחה ובקהילה וזקוק לתמיכתם הרגשית, לבין תפישת העולם של מוסדות השלטון שהיא ביורוקרטית ביסודה.

את הפער הבלתי ניתן לגישור בין צרכי הפרט לצרכי השילטון ניתן להקביל בדיוק רב לפער שבין עמדות המתמודדים בתוכנית 'האח הגדול' לעמדת ההפקה.

פער זה תואר בהרחבה על ידי גאסטון בשלארד כפער הסמאנטי שבין 'פנים ל'חוץ', שני מושגי יסוד אודות המרחב בהם אנו משתמשים כשני הפכים כמעט מוחלטים.

את הפער הזה ניתן גם להמחיש בהבדלי היצירה שבין זיגמונד פרויד ופראנץ קפקא. זיגמונד פרויד עסק בנבכי נפש האדם, וקפקא עסק בשלטון הביורוקרטי והתעללותו באזרח.

הנאצים ומשטרים דיקטטוריים אחרים ניצלו את הפער שבין 'פנים' ו'חוץ' על מנת ליצור משטר ממודר, שבו פועלים טכנוקרטים מקבלי פקודות ובעלי 'ראש קטן', מבלי שיתנו את הדעת למשמעותן של ההחלטות אותן הם מבצעים.

האנלוגיה המרכזית בהקשר זה לגבי חולי הנפש בישראל היא שלמרות שהמחלות כולן אמרות להיות מטופלות באמצעות קופות החולים, מחלות הנפש מטופלות באמצעות משרד הבריאות. 

אין מסגרת אחת שמטפלת בכל המחלות, מתוך ידיעת הרקע והמצב המשפחתי בכללותו בעבר ובהווה.

לאחר שאובחנה באדם פלוני התנהגות בלתי אחראית שמסוכנת לחברה הוא מועבר למיון פסיכיאטרי במרפאה ממשלתית.

בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי הוא עובר מעקב ואבחון מבלי לערב את בני משפחתו, שלרוב אינם יודעים מה קורה לו. אמצעי הטיפול המרכזי של הרופא הפסיכיאטרי הוא הדיאלוג עם המאושפז, שמבוסס על האימון ההדדי ביניהם. דבר זה מחייב חשאיות רפואית כלפי בני המשפחה. זאת למרות שיתכן והם עברו ארוע סטרסוגני דומה.

לאחר אישפוז קצר נשלחים מרבית חולי הנפש לבתיהם, כדי להמשיך שם בחייהם במראית עין של שיגרה, תוך טיפול תרופתי שנמשך למעשה לכל החיים.

יש לכל אלה השלכות הרסניות. נוצר ניכור עז בין המתמודד חולה הנפש לבני משפחתו, וביניהם לבין החברה כולה.

בחברה המודרנית גברה מאד ממילא התפרצות מחלות נפש למיניהן, כתוצאה משבירת המבנה המשפחתי והקהילתי המסורתי התומך.

לכך יש להוסיף את המצב הבטחוני המתוח במדינת ישראל, והפסיפס החברתי המורכב שלה.

כאשר משרד הבריאות שולח הביתה חולה נפש מבלי להעניק למשפחה ליווי ותמיכה, משול הדבר להדלקת פתיל מחובר לחבית חומר נפץ.

האדם חסר הישע שהפך רשמית ל'בלתי אחראי למעשיו' מקבל סל שיקום במקרה הטוב. במקרה הרע הוא משתחרר מבלי שהושמה חותמת ההגדרה הסופית על מצבו הנפשי. מצב זה קורה לרוב הצעירים שאושפזו, שנדמה כי יש להם עדיין סיכוי להחלים. הצעיר ובני משפחתו אינם יודעים מה הוא הרע במיעוטו. צפויות להם עשרות שנים של אי ודאות גורלית.

מצב שכיח הוא כאשר יש במשפחה שני אחים אחרי גיל צבא, שהיו שותפים יחד לכל חוויות הילדות וההתבגרות, וייתכן גם לחוויה הטראומטית שבעטיה אחד מהם אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי, וחזר ממנו מבלי שהוגדר סופית מצבו הנפשי. האח השני אינו מסוגל כלל לתכנן את עתידו. הוא אמור, בעצת המבוגרים, להתרחק מהאח שהתאשפז, אך הוא 'נשאב' לתוך הקונפליקט.

חולי הנפש נתונים לחסדי משרד הבריאות, והם בבחינת גיס חמישי או שישי בבתי המשפחות, אך רופאי המשפחה מקופת החולים אינם יודעים כיצד לעזור לבני המשפחה האומללים. לו היתה באותה קומה בבנין קופת החולים מרפאת רופא פסיכיאטר צמודה למרפאות רופאי המשפחה, היתה התמונה נראית אחרת.

יש לדיכוטומיה זאת השלכות רבות לכל תחומי החיים:

הטיפול במחלות הנפש לוקה בחסר והדבר פוגע בחוסנה של המדינה.

כתוצאה מכך שהמדינה אחראית על בריאות הנפש החברה הישראלית היא אולי מגויסת מידי, 'מורעלת'. 

נכסיהם של חולי הנפש מוחרמים על ידי המדינה בקלות. זאת על פי אמות המידה שדורשות מכל רשות ממלכתית להיות עצמאית מבחינה כלכלית ולגייס, כדוגמת הרשויות המקומיות, מקורות מימון מכל מקור אפשרי.

בימים אלה אנו עדים בזירת הפוליטיקה המזרח תיכונית לשני ארועים שממחישים גם הם את תלותו של האזרח במשטר, ואת קהות החושים של האוחזים במושכות השלטון לסיבלם של הנתונים לשליטתם.

בסוריה מחליף הנשיא בשאר אסאד איגרות אהבה עם אישתו, ובמקביל הוא מורה לחייליו לטבוח באזרחים.

בישראל  סופגים תושבי הדרום ירי טילים ממושך שגורם להם לנזק נפשי בלתי הפיך, והם - העורף, חיים בתחושה שהשלטון פנה להם עורף.

ייתכן כי אם לא משרד הבריאות, שקברניטיו נתונים לחסדי נותני לחמם בממשלה, היה האחראי על הבריאות הנפשית, היה רף הסבל הנפשי שמעזים לכפות על התושבים נמוך הרבה יותר, וניתן לטיפול ביעילות רבה הרבה יותר.


ד"ר רבינוביץ' רומז: משתתף בריאליטי התאבד לאחר שריצה את אלוהי הרייטינג

האחים קאראמזוב כרומן פוליטי

האחים קאראמזוב הוא רומן מאת הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי שראה אור בשנת 1880. הרומן החותם את יצירת חייו, נחשב בעיני רבים כטוב שביצירותיו, ונמנה עם פסגת הספרות העולמית.

הרומן הוא סיפור רצח-אב על ידי בנו הבלתי שפוי, ותיאור המאבק בין אמונה, ספקנות, הגיון ורצון חופשי שמתרחש בנפש שלושת הבנים האחרים הבריאים ביסודם.

הרומן נכתב באימפריה הרוסית, שם גם מתרחש סיפור העלילה. בתקופה שבה נכתב התחילה ההתפשטות מזרחה של רוסיה, שעוררה בוודאי התרגשות עזה בקרב האליטה, שנמשכה עד אז מערבה, לעבר תרבות אירופה בכלל והתרבות הצרפתית בפרט.

כאשר התחילה רוסיה במהלך של ההתפשטות מזרחה, ששיאו היה הקמת מסילת הרכבת הטראנס-סיבירת בסוף המאה ה-19, היא עטתה בכך פנים שנייים והפכה לדו-פרצופית. הפנים הראשונות המשיכו לפנות מערבה לעבר אירופה ואמריקה, ואילו הפנים השניים פנו לכיוון מזרח, לעבר יבשת אסיה שכוללת את סין והעולם המזרחי.

אחת מהגדרות השיגעון היא דו-פרצופיות. האדם המשוגע אינו אחראי למעשיו. מחלת הסכיזורפניה, בתיאורה הפופולארי, היא של אדם מפוצל ורב אישיות, מעין דר ג'קיל ומר הייד. זה התיאור המוחשי ביותר למחלה, שבפועל היא מורכבת הרבה יותר.

במיתולוגיה הרומית יש לאל יאנוס, אל המלחמה, פנים כפולות, האחד שפונים ימינה והשניים שמאלה.

'האחים קאראמזוב' הוא ניסיון לתאר את הקונפליקט התרבותי שיצרו הפנים הכפולות של האימפריה הרוסית.

אין ספק כי התוצאה הישירה של דו-הפרצופיות היא אי שפיות, ולכך חרד דוסטוייבסקי כשתיאר את אי השפיות מחלחלת לנפשו של כמעט כל אדם.

חרדה נוספת שלו היתה השתלטותו של הממסד הצבאי, שנשלט אז על ידי הצאר והאצולה, על החברה הרוסית, שעדיין לא השתחררה ממשטר הצמיתות. בקרב האינטלקטואלים שלה בערו רעיונות ההשכלה והמהפכה הצרפתית.

רוסיה התאפיינה, מאז ועד היום, בעליונות של הממסד הצבאי על פני הממסדים האחרים כמו הממסד הציבורי, הפוליטי, הכלכלי, התרבותי או הדתי.

דוסטויבסקי הציע אמנוה דתית אישית חזקה, חמלה, ואמונה במין האנושי, כמרפא לנפש ולפיכך גם כדרך שבאמצעותה תצליח רוסיה לשמור על עליונותה. זהו למעשה שילוב ערכי הדת בערכי המהפכה הצרפתית.

תיאוריו ורעיונותיו של דוסטוייבסקי הם מצע הגידול של התרבות וההיסטוריה של המאה ה-20. רבים מהוגי הדעות של מאה זאת חייבים לו, וביניהם פרויד וקפקא.

האומץ שבו הוא תיאר את אי השפיות, שנחשבה עד אז לטאבו, מעורר חוסר מנוח עד היום. הספר חייב לשמש כלבנת היסוד בבנין הדעת של המומחים למחלות הנפש.

הרף הפוליטי-תרבותי שהציב הוא כה גבוה, עד שאין מי שהצליח לעבור אותו עד היום.

הרוסים עצמם, מתוך מודעות עצמית מפותחת, יצרו בתחילת המאה ה-20 את המשטר הקומוניסטי שנמשך עד שלהי המאה, כאמצעי לשמירת השפיות החברתית שלהם.

המשטר הנאצי, אשר בדומה לרוסיה היה דו-פרצופי בהתפשטותו מזרחה ומערבה כאחד, חיסל את כל חולי הנפש בגרמניה בתאי גאזים, בתוכנית שקדמה לתוכנית 'הפיתרון הסופי' של השמדת היהודים.

ביהדות עצמה הפיצול הנפשי, כמו שמתואר בשתי לוחות הברית ומעמד חציית ים סוף, הוא נקודת המוצא לאמונה באל אחד.

הוגה הדעות גסטן בשלארד, מחבר הספר 'אויר וחלומות', התמקד במושג 'הפיצול' כחוקר הפילוסופיה של המדע.

הספר 'הדיקטטורה של התעופה' מתאר כיצד לבשו רעיונותיו של דוסטוייבסקי צורה מעשית במדינת רוסיה, מתקופת הצאר ועד ימינו. המשמעות הפוליטית של רעיונותיו היא דיקטטורה טכנוקרטית-רוחנית. המטוס, סמל הקידמה הטכנולוגית, הפך ברוסיה לאייקון כמו דתי, ומנהיגיה השתמשו בתודעה האוירית, שהיא תרבות ייחודית שמבוססת על מושגי התעופה, ככלי השליטה בהמון.

מדוע לא מוזכר שם הוי''ה במגילת אסתר

בכל ספרי התנ''ך נכתב שם הקב''ה פעמים רבות, למעט במגילת אסתר שבה הוא אינו מופיע אפילו פעם אחת.

מה הסיבה לכך?

הסיבה היא שגיבורת סיפור המגילה, שעל שמה היא נקראת, היא אישה.

שם הוי''ה מקופל בפנימיותה של כל אישה, ועל כן אין צורך להזכירו בפניה.

בצרוף מקרים מעניין מתרחש יום האישה הבינלאומי בשבוע של חג הפורים.

בצרוף מקרים מעניין נוסף גם טכס האוסקר, שהוא החשוב ביותר בעולם בתחום אמנות הקולנוע ואמנות הבמה בכלל, מתרחש בסמיכות לחג הפורים, שבו מרבים בשמחה ומתלבשים בתחפושות.

השפעת הניצחון של פוטין על ישראל

ולאדימיר פוטין ניצח בבחירות 2012 לנשיאות ברוסיה ברוב מוחץ של מעל 60 אחוזים.

מה משמעות הישג זה עבור מדינת ישראל?

פוטין עלה לשלטון בשנת 2000 לאחר האנרכיה שהשתררה בעיקבות התמוטטות הגוש הסובייטי והמשטר הקומוניסטי, וחוסר יכולתם של קברניטי המפלגה הזאת לשעבר ובפרט ילצין, להתמודד עם המציאות של המשטר הדמוקרטי החדש.

החרדה מפני התמוטטות רוסיה היתה כלל עולמית. רוסיה היא מדינה עצומה בעלת שני פנים, כפניו של יאנוס אל המלחמה הרומאי. הפנים האחד פונים מערבה, לעבר אירופה ואמריקה. הפנים השניים פונים מזרחה, לעבר יבשת אסיה שכוללת את סין והעולם האיסלאמי.

לכן התאפיינה רוסיה מאז ומתמיד בעליונותו של הממסד הצבאי על פני הממסדים האחרים כמו הממסד הציבורי, הפוליטי והכלכלי. 

ולאדימיר פוטין הוא איש הממסד הצבאי שצמח במנגנון הק.ג.ב. החשש מפני התמוטטות צבאית של רוסיה, שעלול היה להביא בעקבותיו שינוי דראסטי במאזן הכוחות העולמי עד כדי התמוטטות המערב כולו, הפך אותו לבחירה טבעית ואהודה ברוסיה ובעולם המערבי כולו.

בעשור האחרון הראשון של שלטונו, במהלך שלוש מערכות בחירות דמוקרטיות לנשיאות ולראשות הממשלה, הוא הצליח להחזיר את רוסיה ליציבות מדינית, ולהביא אותה לתחילתו של עידן שגשוג כלכלי, וזאת גם בתנאים של משבר כלכלי עולמי.  הוא זכה בעיקבות זאת לאהדת הציבור הרוסי שהתבטאה בניצחונו הסוחף בבחירות.

בכלי התקשורת בישראל נשמעות הערות ציניות על כך שפוטין יהפוך ל'צאר'. הנשיאות היא לתקופה של 6 שנים, ואחריה תתכן תקופה נוספת. מעבר לכך לא נשמעת כמעט בישראל כל הערכה על השפעת כוחה המדיני המתגבר של רוסיה על מעמדה של מדינת ישראל.

רוסיה היא ענק העל מצפון למדינת ישראל. היא שכנה קרובה רחוקה, שבקיאה ומעורבת בכל המתרחש במזרח התיכון, שהוא כמו החצר שלה.

הממסד הצבאי הרוסי ישאף לחזק את מעמדה של רוסיה במזרח התיכון, והתוצאות מבחינת ישראל עלולות להיות חמורות.

פצצת אטום איראנית, מדינה פלשתינאית, סוריה מחומשת היטב, ומצרים פרו-רוסית ואנטי ישראלית, יהפכו כולם למציאות בשנים הקרובות בעיקבות תמיכה של רוסיה.

למדינת ישראל לא יהיו את הכוחות להתנגד. רבים מתושבי המדינה הם יוצאי רוסיה וחבר העמים, יש להם בני משפחות בארצות אלה, ולכן רוסיה חזקה ומשגשגת טובה עבורם.

מחלת הנפש כ'סיטואציה' ודרכי ההתמודדות מולה

חוקרי מחלות הנפש מתחלקים לשתי אסכולות כאשר הם מנסים לפענח את תעלומת מחלות הנפש:
האסכולה הראשונה גורסת שהמניעים למחלה הם התנהגותיים, ויש למצוא את התשובה בנבכי המבנים הנפשיים הסבוכים המשפחתיים של יחסי הורים ילדים. האסכולה השניה גורסת שהסיבה למחלת הנפש היא פיזיולוגית, ויש למצוא את התשובה בגנום האנושי ובאמצעות תרופות.
שתי האסכולות נכשלו במתן פתרון מעשי למחלת הנפש במבחן המציאות:
האסכולה ההתנהגותית, מתוך ניסיון להתאים אותה למתרחש במציאות, שהיא הרבה יותר מורכבת מאשר מבנה הנפש הפשטני, פיתחה את מבנה הנפש עד למדרגת מכונה מורכבת, דבר שאינו מעשי ואינו נכון, שכן מבנה הנפש הוא דבר אחד, והמציאות החיצונית היא דבר שונה לחלוטין.
האסכולה הפיזיולוגית נכשלה למרות שהיא מתיימרת להיות 'מדעית' יותר. התרופות השונות אינן מרפאות את מחלת הנפש, אלא מדכאות אותה בלבד, עם תופעות לוואי קשות. פרוייקט הגנום האנושי, שבמהלכו ניסו למצוא גם את הגן הגורם למחלות הנפש נכשל אף הוא. לא זאת בלבד שלא נמצא הגן הגורם למחלות נפש. התברר כי הגנים נמצאים בתהליך מתמיד של התהוות, במעין מרק בראשיתי שגורם להם, בפרט במקרים שגורמים למחלות, להיווצר על פי נסיבות הסביבה החיצונית.

הסביבה החיצונית, החברתית, ולא המתרחש בגוף האדם, היא אם כן המפתח העיקרי להבנת מחלת הנפש.
מה שנראה בחברה אחת כתמוה ובלתי מובן, עשוי להראות בסביבה חברתית אחרת כדבר רגיל ושכיח לחלוטין, והדוגמאות לכך הן רבות מספור.

כל אדם, בכל חברה, עלול להיקלע לעיתים רבות לסיטואציות שאינן בגדר הנורמה החברתית. לעיתים סיטואציות אלה הן טראומטיות. כאשר הסיטואציות הן טראומטיות, הדבר עלול להוציאו משיווי המשקל הנפשי שלו.

לכן אפשר לנסח את הגורם למחלת הנפש כך: סיטואציה חיצונית חריגה שגרמה לערעור האיזון הנפשי.

מכיוון בכל חברה הרגלי היומיום והקיבעונות המחשבתיים הם שונים, אין להתעמק בניסיון להחזיר את האדם לאיזון באמצעות ניתוח התנהגותי מורכב או באמצעות תרופות, אלא יש לשאול שתי שאלות פשוטות:
א. באיזה מידה גרמה הסיטואציה החריגה לשינוי בהרגלי המחשבה הפנימיים של האדם.
ב. באיזה מידה גרמה הסיטואציה החריגה לשינוי בהרגלי ההתנהגות החיצונית של האדם.

לשאלה הראשונה, באיזה מידה השתנו דפוסי החשיבה של האדם לאחר שעבר ארוע טראומטי יש משמעות בפרט לנוכח העובדה שכל אדם הוא יוצר ואמן מטבע בריתו, והוא מקים ברוחו היכל חלומות לתפארת שאליו ניקווים כל מאווייו.
לכן גם התשובה לשאלה אם יש חריגה בהרגלי המחשבה היא קלה להשגה, באמצעות שאלות פשוטות וכנות שאותן שואלים את החולה.

לשאלה השניה, באיזה מידה גרמה הסיטואציה הטראומטית לשינויים בהרגלי ההתנהגות החיצונית, התשובה היא הרבה יותר קשה. ההתנהגות החיצונית מורכבת מאינסוף מרכיבים, שחלקם הם דפוסיים. למצוא מביניהם את ההתנהגות הבודדת שמאפיינת  מחלת נפש הוא קשה מאד, אלא אם התנהגות זאת היא מסוכנת בעליל. לאור הפרשנות הדמוקרטית של חירות הפרט, גם המשמעות של 'התנהגות מסוכנת' משתנה בלי הרף.

מכיוון שהאדם מתדרדר למצב של מחלת נפש מתוך סיטואציה חיצונית טראומטית, הרי שהמרפא הטוב ביותר עבורו הוא באמצעות סיטואציה חיצונית מיטיבה, שהיא היפוכה המלא של הסיטואציה הטראומטית, והכוונה בכך היא בעיקר לטיפול באמצעות המגע לסוגיו.

הטיפול באמצעות מגע, הפונה לחוש המישוש באפניו השונים, הוא דרך הטיפול הטבעית והראשונית, כמו שחוש המישוש הוא הטבעי והראשוני מכל החושים, כיוון שאותו חש העובר עוד בבטן אימו.

טיפול באמצעות מגע קיים בדרכים רבות:
הדרך הטובה ביותר היא באמצעות עמל כפיים, שהיא עבודה פיזית שמפעילה בסינרגיה את כל מערכות הגוף והנפש.
דרך טובה נוספת היא באמצעות העיסוי, שיש לו דרגות שונות, החל מליטוף וכלה בטיפול מיני.

הטיפול באמצעות מגע טוב לא למתמודדים עם מחלות נפש בלבד, אלא גם למעגל החברתי הקרוב הסובב אותם ובפרט לבני משפחותיהם, שבמקרים רבים נקלעו לאותה הסיטואציה הטראומטית, ויצאו ממנה בשן ועין.