חיפה היחפה

המילים ''חיפה'' ו''יחפה'' הן בעלות אותן האותיות, בסדר הפוך מעט. 

''חיפה'' היא שמו של מטרופולין נמל ותעשיה, עתיר בעיות ואתגרים מורכבים. מקור השם הוא בשורש חפ"י שפירושו בעברית לכסות, להסתיר - אולי במשמעות של הר הכרמל שמכסה על העיר. פרשנות אחרת קושרת את השם חיפה עם המילה ''חוף'' או "חוף יפה". פרשנות נוספת מציינת את מקור השם במילה הארמית ''כיפא'' שמשמעותה סלע.

התואר ''יחפה'' מציין פשטות, דלות, ואינטימיות. המצב הכלכלי הגרוע של העיר מתאים להקשרים אלה. לתואר ''יחפה'' יש גם הקשרים נוספים לעיר חיפה, בנגזרות שלו: אוכף, חוף, חופה, חופי, חפה, כף.

צורתו הגיאוגרפית של מפרץ חיפה מזכירה צורה של כף רגל, שבה העקב הוא  בחוף עכו והאצבעות הן למרגלות הכרמל.

אחת הפעילויות האהובות בחיפה היא להלך בה יחפים לאורך החופים היפים. לפיכך, ''חיפה היחפה'' עשוי להיות שם מותג, שמאפיין את העיר כמכלול של נופים ואנשים.

להלן שיר משולש שנכתב ברוח זאת:

שחף חף חלף

מעל חופי חיפה
מחפף כנפיו ביפעה

חנה בשמים כחופה
כמי שמשליך חכה
לארוחת חיך נאה

יחף בחוף הלכתי
מכף חפותו חויתי
ואל הים חייכתי

מלחמת ויטנאם ומלחמת יום הכיפורים

תעלת סואץ

השנה היא 1965, וארה"ב שקועה עמוק בבוץ בויטנאם. משלוחי נשק זורמים בלי סוף מברית המועצות דרך תעלת סואץ לויטנאמים, ועל הדרך משאירים עודפים בסין, הודו, ומצרים, כשהם עוברים בתעלת סואץ. נאצר, מעודד מההצלחה הסובייטית, פותח בשנת 1967 חזית מול ישראל. מלחמת ששת הימים מסתיימת בנצחון ישראלי, עם נשק מערבי מול נשק סובייטי. צה"ל מגיע לתעלת סואץ, ואין יותר טוב מזה לאמריקנים. הם מעונינים שהישראלים יחסמו לכמה שיותר זמן את התעלה. הם נותנים לישראל סקייהוקים ופנטומים לצורך כך,  ובתמורה  מקבלים גם את זכות המתווך הבלעדית מול המצרים. קיסינג'ר מנצל את השנים האלה למשא ומתן דווקא עם ויטנאם וסין. ניכסון, דרך רוג'רס, מנסה לתקשר עם המצרים, אך ללא הצלחה. זאת כי במצרים הנרטיב שונה: סאדאת, בעקבות נאצר, מחויב לחלוטין לנרטיב הסוציאליסטי ולנשק הסובייטי. מעודד מההצלחה בויטנאם, באוקטובר 1973 הוא עושה מאמץ לחזור ולכבוש את התעלה בכל מחיר . אם התעלה תיפתח מחדש, הודו וסין יהיו שוב על הקו שעובר דרכה, ומעמדה הגיאופוליטי של מצרים יחזור לקדמותו ואף ישתפר, בזכות הגידול העצום בנפח התעבורה הימית בעידן החדש של ספינות המכולות. במלחמת יום כיפור הוא נכשל בכך, ותעלת סואץ ממשיכה להיות סגורה. קיסינג'ר מבחין כעת בהזדמנות להתקרב למצרים. אחרי ההסכם בויטנאם, אפשר מבחינתו לפתוח מחדש את תעלת סואץ, ולבקש מישראל לשלם על כך. בישראל מזהים, בשנת 1978, את ההזדמנות לשלום בכל מחיר, ומוסרים למצרים את מלוא חצי האי סיני תמורת חוזה שלום מלא.

ארנסט אודט

ארנסט אודט היה אחד מהאייקונים הבולטים בתבל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם במאה העשרים. דמותו עוצבה על פי המיתוס הארכיטיפי של גיבור המלחמה, שהתאים מאד לפועלו כטייס קרב מעוטר, וכוכב קולנוע שגילם בסרטים את דמותו במציאות. השימוש במיתוסים למיניהם מקובל מאד בקולנוע. הקולנוע היה כלי התעמולה המרכזי של המשטרים הפשיסטיים, שהשתמשו במודלים מיתיים גם במשטריהם. גרמניה עיצבה את מיתוס טייס הקרב לצרכי תעמולה עוד במלחמת העולם הראשונה, באמצעות דמותו של ריכטהופן. אודט היה המשנה שלו לטייסת, שרד את המלחמה, והפך לאחריה ליורש הסטריאוטיפ. זאת באמצעות מפגני תעופה נועזים שהקנו לו פרסום עולמי. הפרסום הביא אותו לתעשית הסרטים, שבה גילם את דמותו בסדרת סרטי הרים שיצר ארנולד פאנק, אשר היו חבל מקשר בין רפובליקת וויימאר למשטר הנאצי. פטרונו של אודט היה הרמן גרינג, שניהל את הכלכלה הגרמנית, והיה אחראי גם על נושא היהודים ברייך השלישי. אודט הפך, באמצעות סרטים נוספים, לאייקון תעמולה מרכזי של המשטר הנאצי. בהמשך, למרות היעדר כישורים מתאימים, הוא מונה לגנרל הבכיר שאחראי על פיתוח וייצור מטוסי תקיפה. אודט התאבד בנובמבר 1941 כתוצאה מכשלונות הלופטוואפה במלחמה. הוא זכור כיום, בעקבות מחזה אודותיו, כמי שהתאבד במחאה על עוולות המשטר הנאצי. ארנסט אודט הוא דוגמא מוקדמת של הכוכבים הרב-תחומיים בימינו, שמובילים את התרבות הפופולרית תוך טשטוש הקשר בין דמיון למציאות. להנצחת דמותו מסייע גם ארכיטיפ הטייס האביר, שנפוץ עדיין בסרטים בימינו, והפך למרכיב משמעותי בזיכרון המלחמות. ניצולי השואה עשויים להסתייע בדמותו כאמצעי מרפא.