מלחמת ויטנאם ומלחמת יום הכיפורים

תעלת סואץ

השנה היא 1965, וארה"ב שקועה עמוק בבוץ בויטנאם. משלוחי נשק זורמים בלי סוף מברית המועצות דרך תעלת סואץ לויטנאמים, ועל הדרך משאירים עודפים בסין, הודו, ומצרים, כשהם עוברים בתעלת סואץ. נאצר, מעודד מההצלחה הסובייטית, פותח בשנת 1967 חזית מול ישראל. מלחמת ששת הימים מסתיימת בנצחון ישראלי, עם נשק מערבי מול נשק סובייטי. צה"ל מגיע לתעלת סואץ, ואין יותר טוב מזה לאמריקנים. הם מעונינים שהישראלים יחסמו לכמה שיותר זמן את התעלה. הם נותנים לישראל סקייהוקים ופנטומים לצורך כך,  ובתמורה  מקבלים גם את זכות המתווך הבלעדית מול המצרים. קיסינג'ר מנצל את השנים האלה למשא ומתן דווקא עם ויטנאם וסין. ניכסון, דרך רוג'רס, מנסה לתקשר עם המצרים, אך ללא הצלחה. זאת כי במצרים הנרטיב שונה: סאדאת, בעקבות נאצר, מחויב לחלוטין לנרטיב הסוציאליסטי ולנשק הסובייטי. מעודד מההצלחה בויטנאם, באוקטובר 1973 הוא עושה מאמץ לחזור ולכבוש את התעלה בכל מחיר . אם התעלה תיפתח מחדש, הודו וסין יהיו שוב על הקו שעובר דרכה, ומעמדה הגיאופוליטי של מצרים יחזור לקדמותו ואף ישתפר, בזכות הגידול העצום בנפח התעבורה הימית בעידן החדש של ספינות המכולות. במלחמת יום כיפור הוא נכשל בכך, ותעלת סואץ ממשיכה להיות סגורה. קיסינג'ר מבחין כעת בהזדמנות להתקרב למצרים. אחרי ההסכם בויטנאם, אפשר מבחינתו לפתוח מחדש את תעלת סואץ, ולבקש מישראל לשלם על כך. בישראל מזהים, בשנת 1978, את ההזדמנות לשלום בכל מחיר, ומוסרים למצרים את מלוא חצי האי סיני תמורת חוזה שלום מלא.

ארנסט אודט

ארנסט אודט היה אחד מהאייקונים הבולטים בתבל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם במאה העשרים. דמותו עוצבה על פי המיתוס הארכיטיפי של גיבור המלחמה, שהתאים מאד לפועלו כטייס קרב מעוטר, וכוכב קולנוע שגילם בסרטים את דמותו במציאות. השימוש במיתוסים למיניהם מקובל מאד בקולנוע. הקולנוע היה כלי התעמולה המרכזי של המשטרים הפשיסטיים, שהשתמשו במודלים מיתיים גם במשטריהם. גרמניה עיצבה את מיתוס טייס הקרב לצרכי תעמולה עוד במלחמת העולם הראשונה, באמצעות דמותו של ריכטהופן. אודט היה המשנה שלו לטייסת, שרד את המלחמה, והפך לאחריה ליורש הסטריאוטיפ. זאת באמצעות מפגני תעופה נועזים שהקנו לו פרסום עולמי. הפרסום הביא אותו לתעשית הסרטים, שבה גילם את דמותו בסדרת סרטי הרים שיצר ארנולד פאנק, אשר היו חבל מקשר בין רפובליקת וויימאר למשטר הנאצי. פטרונו של אודט היה הרמן גרינג, שניהל את הכלכלה הגרמנית, והיה אחראי גם על נושא היהודים ברייך השלישי. אודט הפך, באמצעות סרטים נוספים, לאייקון תעמולה מרכזי של המשטר הנאצי. בהמשך, למרות היעדר כישורים מתאימים, הוא מונה לגנרל הבכיר שאחראי על פיתוח וייצור מטוסי תקיפה. אודט התאבד בנובמבר 1941 כתוצאה מכשלונות הלופטוואפה במלחמה. הוא זכור כיום, בעקבות מחזה אודותיו, כמי שהתאבד במחאה על עוולות המשטר הנאצי. ארנסט אודט הוא דוגמא מוקדמת של הכוכבים הרב-תחומיים בימינו, שמובילים את התרבות הפופולרית תוך טשטוש הקשר בין דמיון למציאות. להנצחת דמותו מסייע גם ארכיטיפ הטייס האביר, שנפוץ עדיין בסרטים בימינו, והפך למרכיב משמעותי בזיכרון המלחמות. ניצולי השואה עשויים להסתייע בדמותו כאמצעי מרפא.

הדימוי של ניצולי השואה ומשתפי הפעולה בחברה הישראלית

דימוי ניצולי השואה בחברה הישראלית מעולם לא היה מזהיר. נהפוך הוא, בתרבות הפופולרית הדימוי של ניצול השואה הוא של בן אדם ירוד, לעיתים שבר כלי ולעיתים בוגר סטאלאג. למדורת דימוי השלילי נוצק שמן רב באמצעות היצירות הספרותיות והקולנועיות אודות משתפי הפעולה, שהפכו באמצעותן לסטארים יודעי כל.

הנאצים היו אמני ההונאה, ההכחשה והשקר. כל תאור של העוול שגרמו נעשה במאמץ רב, ויש בו מידה של תעתוע. קשה להאמין לזכרונות הקשים, גם מכיוון שנמחקו בשיטתיות כל העדויות המוחשיות. לכן חשובה מאד האבחנה כי דימוי ויצוג ניצולי השואה בחברה הישראלית הוא הנושא המרכזי, ואילו יצוג הקאפואים הוא נגזרת שולית שלו בלבד. 

לניצולי השואה בישראל נעשה עוול תדמיתי. את סיפורי הקאפו יש להביא כמדגישים עוול זה בלבד. הנושא של ''משתפי פעולה'' הוא נדוש. משתפי פעולה קיימים בכל העמים, והם בעלי מאפיינים דומים. הנושא של ניצולי השואה כגיבורי על הוא חשוב ומעניין עשרות מונים. 

הסכסוך הישראלי-ערבי נחשב כמייצר שיח מרכזי בנושא השואה. אך כקטליזטור הוא גם סותר את המסקנה והתקווה כי היצירות בנושא זה בישראל הם קרש קפיצה להתמודדות יותר מעמיקה. תובנת ''חוסר הפיתרון'' של סכסוך זה עומדת בניגוד לתובנת ''הפיתרון הסופי'' הנאצי. הדיכוטומיה תישאר לנצח, ככל שמדובר בנקודת המבט הישראלית. לאויב הערבי, לעומת זאת, יש ''פיתרון סופי'' לשאלה הישראלית, ו''חוסר הפיתרון'' מבחינתם הוא שאלה של זמן בלבד.

בין הגורמים ההיסטוריים והחברתיים לעוול התדמיתי שנעשה לניצולי השואה אפשר למנות את: 

א. הנושא הכלכלי - גרמניה שילמה ומשלמת פיצויים, ולכן לא כדאי לפגוע בתדמיתה. 

ב. העליה ההמונית מארצות המזרח - שינתה את המאזן הדמוגרפי בישראל. 

ג. מלחמות ישראל - קורבנותיהם, ואזלת היד הפוליטית בעקבותיהן, גרמו טראומה חוזרת, שיצרה זהות רגשית בין הניצולים לותיקים. 

ד. חוסר היכולת לפענח את השואה - גורמיה הכלליים, ומה שהתרחש בה ברמת הפרט, הם עדיין בגדר תעלומה. 

ה. הקאפואים הם השורדים העיקריים - הם ניהלו את המחנות, את הקשר עם המשחררים, וכיום את הקהילות היהודיות ואת כתיבת ההיסטוריה. 

ו. הלאמת נושא השואה והפרטתו. 

ז. המציאות הלבנטינית - שוחקת את התרבות האירופאית.

היצירות בנושא הקאפו לא נועדו להציף את הסוגיות הנ''ל. להיפך, הם סוג של פופולריזציה של הנושא. ראוי לסקור אותם יחד עם יצירות שנעשו בנושא משתפי פעולה במדינות אחרות. אפשר יהיה לגלות מכנים משותפים רבים מאד ביניהם.

כדאי להוסיף את השינויים הדמוגרפיים במדינת ישראל, כיוצרים את הצורך בהתעמקות יסודית בנושא העוול התדמיתי שנעשה לניצולי השואה: 

א. העליה ההמונית ממדינות ברית המועצות לשעבר. 

ב. הדור השני והשלישי לניצולי השואה הם מרכיב כמותי ואיכותי מרכזי בחברה הישראלית. 

ג. צמיחת המגזר החרדי האשכנזי, אשר רבים בו הם צאצאים לניצולי שואה.

יש חומרים תיעודיים רבים מאד על מדפי הספרים ובארכיונים, שעל פיהם אפשר להרכיב את התמונה השלמה והקשה של מה שהתרחש בשואה, כמו שתארו אותה ניצולי השואה עצמם. אין צורך במשתפי פעולה למטרה זאת, כי כל מטרתם היא לתאר את המציאות בדרך שנוחה להם.

עלינו לראות כיום כאתגר מחייב את הצגת האב טיפוס החיובי המושלם של ניצול השואה: זה אשר שרד את התופת, איבד את כל רכושו ומשפחתו, עלה לארץ חסר כל, השתתף במלחמת השחרור, בנה משפחה לתפארת, התפרנס בכבוד, שלח את בניו לצבא, ולעיתים גם הפך לאב שכול, כמו שהפך לסב גאה. כל זאת תוך שהוא מתמודד ברוח טובה עם כל התלאות במדינה החדשה, שהיתה עבורו תמורה לסבל. 

אלה הם הרוב המכריע של ניצולי השואה, שעל הדימוי החיובי שלהם אפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה, אם מוסיפים אליו גם את עלילותיהם של יחידי הסגולה. 

עלינו לאסוף ולחבר בשקדנות את כל חלקי הפאזל החיובי, ולאחר מכן לראות מה התמונה שהתקבלה. לא צריכה להיות בעיה אמנותית מיוחדת בהוספת נופך טראגי לכל רוחב היריעה. מקורות השראה מובהקים הם יצירות ספרות וקולנוע שעוסקות בהישרדותו של היחיד, ולדוגמא ''פרפר'' מאת אנרי שרייר. הקושי בהצגת דמות ניצול השואה היחיד, ששרד בכוח גבורתו ותושיתו את התופת, זהה לקושי אשר בהצגת היחיד בקרב ההמון.