מפות מואנשות בימי הביניים

ימי הביניים הם אלף השנים שבין התמוטטות האימפריה הרומית, במאה ה-5 לספירה, ועד לעידן התגליות במאה ה-16. באותה תקופה ממושכת הסתגרו בני האדם בערים, בטירות ובמנזרים, בתחושת אבדן על העולם שחרב. הדרכים נהרסו והתנוונו, התנועה בהן הצטמצמה מאד, ועימה התבטלו גם מסעות התגלית הגיאוגרפיים. 

בימי הביניים, בגלל הנסיגה הכללית בהתפתחות הציביליזציות במערב, הפכו המפות הקוגניטיביות, דימיוניות, מופשטות,  ומואנשות, ליצירות הכרטוגרפיות העיקריות.  הן התבססו על הספרים והמפות מהתקופה הקלאסית אשר שרדו לאחר התמוטטות האימפריה הרומית. אך מחמת הסכנות בדרכים, ניסו המלומדים, מכונסים בבתיהם, לשער מה הוא העולם אשר מחוץ לחומות, במטרה ליצור כלי קוגנטיבי שיאפשר להם לחשב מסלול מחדש. 

המדע הפך להיות מרוכז בידי הכנסיה, אשר שאפה לעצב תמונת עולם ברוח האמונה. במשך כאלף שנים, המפות הפכו להיות השתקפות של תמונת העולם הנוצרית, והיו בעלות מאפיינים מובהקים של גיאומטריה מקודשת. אין זאת אומרת שהמפות היו קוגניטיביות בלבד. במהלך הדורות, ככל שמצב הבטחון הכללי השתפר, נוסעים רבים חזרו עם סיפורי מסעות, ורמת ההשכלה עלתה, התפתחה גם היכולת לצייר את פני הארץ במידה מפורטת ומדויקת הרבה יותר. 

במהלך ימי הביניים באירופה השתרשה בתפישה, בקרב המלומדים ובתרבות העממית כאחד, מפת עולם מושגית,  דתית, מופשטת וסימטרית, שכונתה מפת T-O. מפות T-O מתבססות על מפת העולם בצורת גולגולת של הרודוטוס, אך מהוות הפשטה שלה. רמת המופשטות הגבוהה שלהן מעבירה מסר על פיו בנוי העולם כאידיאה דתית נוצרית. 

במפות אלה העולם הוא עיגול - O, שמחולק בתוכו בשני קווים עבים בצורת T, עם ארץ ישראל במפגש הקווים. יבשת אסיה היא כל החצי העליון, והיבשות אפריקה ואירופה נמצאות בחצי התחתון, מימין ומשמאל. היבשות מופרדות באמצעות צורת ה-T, אשר מסמלת את הים התיכון במרכז, ואת הים השחור וים סוף, ו/או נהרות הנילוס והדון, משני צדדיו.

מפת T-O הקלאסית התבססה כמפת העולם הנוצרי על ידי איזידור מסביליה,  אחרון אבות הכנסיה הקתולית, במאה ה-7 לספירה. הוא תיאר אותה במסגרת אנציקלופדיה בת 20 כרכים שאותה חיבר, שהיתה אסופה של כל הידע המוכר עד ימיו, שהיה רובו ככולו מהתקופה הקלאסית.

קיימת, לאורך ימי הביניים, התפתחות ממפות T-O סכמטיות בסיסיות וקטנות, שצוירו באופן פרימיטיבי, למפות ענק מפורטות שצוירו בטכניקות משוכללות. הרעיון הבסיסי בכולן הוא אחד: הכרטוגרפים היו מונחים על פי הרעיון שישוע הוא הדימוי הצורני ששולט גם בחיי העולם הזה. מפת העולם, בעקבותיו, היתה לעגולה ומחולקת בדייקנות על פי הצלב. צוירו בה קדושים ומפלצות במקומות שונים ברוח האמונה. יתר על כן, ירושלים, עירו של המשיח הנוצרי, הפכה להיות במרכז המפה, והנושא המרכזי שלה. 

התפתחות מפת T-O בתרבות האירופאית במהלך הדורות באמצעות מפות שונות:

הים התיכון, אשר מצויר במפת T-O בלב העולם, זכה לפרשנות אנתרופומורפית עוד במפה המירובינגית מהמאה ה-7, שבה הוא מצויר בדמות עובר, אשר שני פני בני הזוג, אירופה האם ואפריקה האב, חובקים אותו משמאל ומימין. 
אטלס ביאטוס כולל כתריסר מפות בסגנון T-O, אשר שורטטו עד למאה ה-13. האטלס נקרא על שם נזיר ספרדי מהמאה ה-8 אשר יצר אב טיפוס של המפה, שמשתדל להיות נאמן גם למציאות, אשר לפיה לימים ולנהרות יש קווים טבעיים.  

בשנת 1234 נוצרה מפת אבסטורף. זאת מפה ענקית, מחולקת ל-30 גיליונות, בגודל כללי של כ -3.5 מטר על 3.5 מטר. המפה מפורטת מאד,  ומופיע בה כל אלמנט גיאוגרפי חשוב שהיה ידוע באותה תקופה. המפה מאוירת ברוח התקופה: ציורים של מקומות ויצורים אמיתיים, בצד ציורים של מקומות ויצורים דימיוניים, בשילוב תיאורים כתובים. ציורים קטנים של ראשו של ישוע, ידיו ורגליו, בהיקף גוף המפה, נועדו להצהיר כי יש במפה זאת ניסיון לשלב בין פרטי המציאות לתמונת העולם המופשטת והדימיונית.


מפת T-O היתה מקור השראה למסעי הצלב. מסעי הצלב, במאות 11-13 לספירה, היו גם המסעים הגיאוגרפיים העיקריים בימי הביניים. הם התחילו ברחבי יבשת אירופה, וחצו את המזרח הים התיכון לכיוון ארץ ישראל. הם התבצעו ככל הנראה ללא מפות, לאורך נתיבים מוכרים מזה דורות רבים. המסעים התבססו בקטע האחרון שלהם על ערים ידידותיות לחופי הים התיכון, בעיקר של אימפרית וונציה. 

נושא מיפוי מרכזי בימי הביניים באירופה היה העיר מוקפת החומה. הציביליזציה היתה מורכבת בעיקר מערי-מדינה, אשר נלחמו זאת בזאת ולכן מופו בדקדקנות. במפות עיר רבות ניתן לזהות, במידה זאת או אחרת, שני מאפיינים מודגשים דומים: א. החומה הבצורה שמקיפה את העיר בצורה מעגלית, ונושקת לים או הנהר. ב. העיר נחצית על ידי שתי שדרות, לאורך ולרוחב. המפות האלה המשיכו להיות נושא כרטוגרפי מרכזי גם במאות 16-18. מפות אלה עיצבו את תמונת העולם של אזרחיהן על פי הנצרות, בזכות דימיונן למפת T-O.

המצאת המצפן ותחילת השימוש בו במאה ה-11, יצרה תפנית משמעותית בכרטוגרפיה האירופאית. המצפן עודד מאד את השימוש בספינות בלב ים, וכך נדדה תשומת הלב הכרטוגרפית מערבה, לעבר בריטניה, סקנדינביה, והאוקינוס האטלנטי. במקביל, פותחו באירופה ספינות מפרש גדולות הרבה יותר, אשר איפשרו חצית אוקינוסים. התחבורה הימית הפכה להיות מוקד תשומת הלב, ועימה גם חייהם של יורדי הים. 
אפשר לראות בצורת ה-T סכימה של ספינת מפרש, כאשר ה-O הוא גוף הספינה וה-T הוא המפרש. 

באירופה הנוצרית של ימי הביניים הפכו לצורת T-O אחת, כדימוי שכלי שולט, האלוהים, העולם, העיר, הספינה, והאדם.

בימי הביניים זכו הציביליזציות המזרחיות, של המוסלמים והסינים, לפריחה. היו בהן מלומדים בכל התחומים. גם מדע הכרטוגרפיה פרח, אך הוא לא התקרב לרמה שהגיעו אליה ביוון הקלאסית. 

הערבים, שהיו סוחרים שבסיסם בחצי האי ערב, ציירו מפות עולם שבמרכזן נתיבי הים אשר בהם שלטו. המפות מבוססות בעיקרן על רעיון ה T-O, בתוספת הארצות לחופי האוקינוס ההודי. דרך זאת העיר מכה היא במרכז המפה. צורת הסהר, סימלו של העולם הערבי, בולטת בקווי המפות המקומרים. 

על החיבור בין מזרח למערב, אנחנו יודעים בעיקר באמצעות המסעות על ''דרך המשי'' שנעשו על ידי מרקו פולו במחצית השנייה של המאה ה -13. הוא הגיע לסין ובילה זמן רב עם הקיסר. ספרו, ''ספרו של מרקו פולו הוונציאני: על הממלכות והפלאים של המזרח'', התפרסם באירופה ויצר סיעור מוחות. הגיאוגרפים נעשו חדורי רצון למצוא את הדרך הימית לסין. הסינים, שהתבססו על צורת המנדלה, שרטטו את העולם כאשר סין ונהר היאנגצה במרכזו, ואירופה בגבולו המערבי, עוד במאה ה-2 לפני הספירה. במקביל, היו לסינים גם מפות טופוגרפיות מדויקות, ששרטטו קווי נהרות, הרים, דרכים וערים. 

בשלהי ימי הביניים, שהתאפיינו במאבק בין המלוכה לכנסיה, התחזקו בהדרגה ההשכלה והמדע, והמפות הפכו להיות אוביקטיביות יותר, עד למידה רבה של דימיון למציאות. למרות זאת, נותרה צורת T-O בשימוש גם במאה ה-16. הדוגמא הבולטת ביותר היא מפת העולם בסגנון זה אשר צייר כריסטופר קולומבוס לקראת המסע בו גילה את יבשת אמריקה, בסוף המאה ה-15. הוא יצא למסע מנקודת הנחה כי העולם הוא עיגול של 3 היבשות המוכרות בימיו, ומוקף מים. קולומבוס חשב כי אם יתמיד בהפלגה מערבה הוא יגיע בסופו של דבר להודו, שנמצאה במזרח המפה. 

המפה המירובינגית מהמאה ה-7 היא
מפת T-O פרימיטיבית, עם הים התיכון בצורת עובר

מפת T-O סכמאטית מתוך האנציקלופדיה של איזידור מסביליה

מפת T-O מהודרת, של איזידור מסיביליה מהמאה ה-7, בעלת צורה בסיסית, מופשטת וסימטרית

מפת T-O ערבית אופינית לימי הביניים,  של איבן אל-וורדי, בעלת קווים מקומרים. תת היבשת ההודית מופיעה מימין למטה.

מפות T-O מאטלס ביאטוס מהמאה ה-13, שמופיעות בו כתריסר מפות בסגנון דומה, שמנסה לשלב בין תמונת העולם המופשטת למציאות

מפת אבסטורף, מפת T-O ענקית ומפורטת מהמאה ה-13

החלק העליון של מפת אבסטורף - ציור גן העדן

מפת קניסטריס, מאמצע המאה ה-14,
מראה את היבשות אירופה ואפריקה כבני זוג

מפת העולם שצייר כריסטופר קולומבוס בסוף המאה ה-15,
לקראת מסעו לגילוי אמריקה, היא למעשה מפת T-O קלאסית 

סירה בצורת T-O

מפות מואנשות בעת העתיקה

המצאת הגלגל סייעה מאד למין האנושי ליצור תמונת עולם מופשטת. הזמנים הממושכים שנדרשו כדי לעבור ברגל מרחקים ארוכים הצטמצמו מאד, והתאפשר להוביל למרחקים משאות כבדים על עגלות רתומות. המציאות הפכה מתלוית מרחב לתלוית זמן. תמונת העולם התהפכה. העולם הגיאוגרפי הפך מנושא לנשוא.  נוצר צורך לתת בו סימנים חדשים. הטבעי ביותר היה למפות אותו על פי הקשרים שמוכרים למין האנושי. 

''העגלה הגדולה'' היא מערכת הכוכבים המפורסמת ביותר בשמים. היא מכוונת אל כוכב הצפון, שמנחה את יורדי הים מימי קדם. השם ניתן למערכת בזכות צורתה, שדומה לעגלה עם יצול. 
מפת גלגל המזלות היא המפה המואנשת המוכרת ביותר.  במסגרת מפת כוכבי השמים תופס גלגל המזלות מקום מיוחד. אלה הם קבוצות כוכבים קבועת בשמים, אשר משחר ההיסטוריה כינה אותם האדם, על פי צורתם, בשמות מתחום ההוויה האנושית: דמויות, בעלי חיים וחפצים.

תריסר המזלות, מטלה ועד דגים, קשורים לחיי האדם בקשר פופולארי מאד עד ימינו. הן בשימוש יומיומי לצרכי ניתוח האישיות, קביעת סדר היום ותחזית העתיד, ורפואה משלימה. לדוגמא, איברי גוף האדם מזוהים עם סמלים אסטרולוגיים. 

גלגל המזלות מהווה דוגמא מובהקת לכוחה העצום של תכונת ההאנשה בתרבות האנושית.
גם מערכות כוכבים שאינן שייכות לגלגל המזלות זכו להאנשה מרשימה. לדוגמא: מערכת הכובים אוריון נקראת, על פי צורתה, 'הצייד מאוריון'.

גלגל המזלות ממחיש היבט מרכזי של תופעת ההאנשה: עוצמתה המשתנה. העוצמה משתנה על פי שני מדדים עיקריים:

א. הדימיון בין המציאות למקור ההשראה. עד כמה העצם שמעורר את תפישת ההאנשה דומה לדימוי המואנש. לדוגמא: עד כמה דומה מערכת הכוכבים 'טלה' בשמים לטלה במציאות, או עד כמה דומה מערכת הכוכבים 'תאומים' לתאומים אנושיים. 

ב. הרמה הגבוהה ביותר של האנשה היא תיאור חזותי של עצמים דומים לאדם עצמו, פניו וכל גופו. רמות נמוכות יותר יהיו של תיאור עצמים כדומים לבעלי חיים שונים. הרמות הנמוכות ביותר יהיו של חפצים, ומושגים מופשטים שנמצאים בשימוש האדם. בגלגל המזלות החלוקה על פי רמות היא:

בני אדם: תאומים, בתולה

בהמות בית: טלה, שור, גדי

בעלי חיים אחרים: אריה, דגים

חסרי חוליות: סרטן, עקרב

חפצים: מאזניים, קשת, דלי

התפישה המואנשת הראשונה של כדור הארץ בתרבות האנושית  היתה של תרבויות מסופוטמיה הקדמות, ובעקבותיהן גם של היוונים הקדמונים, עד לתקופת יוון הקלאסית. הם תיארו את כל פני הארץ הידועים להם בצורת קדירה, או סירה כדורית, שצפה בימים שמקיפים אותה. סביב הסירה ומעליה מבעבעים כוחות הטבע החזקים. לתפישת עולם זאת יש גירסאות אחדות, שכולן שרדו באמצעות תיאור מילולי שלהן בלבד. המעניין הוא שהתיאור מזכיר, במידת מה, את תיאור פני הארץ ככדור. זאת בניגוד לתפישת העולם המקובלת ששרדה עד לגילוי אמריקה, אשר תיארה את פני הארץ כשטוחים.

הרודוטוס היה היסטוריון יווני מהמאה ה-5 לפני הספירה. הוא מכונה 'אבי ההיסטוריה'. זאת כיוון שהיה הראשון שהתייחס לנושאים היסטוריים כשיטת חקירה. הוא טייל באירופה, אסיה, וצפון אפריקה, אסף מידע מאנשים שפגש, ותיעד את ממצאיו בחיבורו הגדול 'ההיסטוריות', שמספק תמונה מפורטת של התרבויות הידועות בתקופתו. על פי תיאוריו גם צוירה מפת העולם. הציביליזציה היוונית נמצאת במרכז העולם, על פי השקפתו ועל פי מפתו, והנרטיב שלו הוא גיאוגרפי-היסטורי מאוחד.

המאפיין הבולט ביותר במפה הוא שהיא בצורת ראש אנושי או גולגולת. שטחי היבשה במפה מקבילים לאיברים, והימים מקבילים לחללים הפנימיים. על פי הדימיון החזותי הרב, אין ספק שצורת הגולגולת עמדה לנגד עיני הרודוטוס. בעת העתיקה, שבה תופעת האנשת כוחות הטבע רווחה מאד, שימש כל הנוף הגיאוגרפי, כמו צורות הרים וסלעים, איים ומפרצים, כמקור השראה ישיר לבני האדם.

אחדות מההקבלות בין הראש האנושי למפת העולם הן:

אפריקה היא הלסת

אירופה היא המצח והאף

אסיה היא החלק האחורי

הים התיכון הוא חלל הפה

חוף מזרח הים התיכון, שארץ ישראל היא חלק ממנו, הוא בלב המפה, אך הרודוטוס מתארו בקצרה כנמצא בין יוון, פרס ומצרים. יש לו שבע התיחסויות לאזור, שהוא מכנה בשם סוריה-פלסטינה. העמים שמאכלסים את השטח הם: הפניקים בצפון, הסורים בעבר הירדן המזרחי, הסורים-פלסטינים שהם כנראה היהודים בארץ ישראל, והמצרים בדרום.

בני תקופת הרודוטוס ואילך השתמשו במפה זאת במשך כל ימי הביניים, עד לגילוי אמריקה. לכן קיימות למפה גרסאות רבות, בקווים דומים. הרומאים, לדוגמא, שימרו את צורת המפה, אך פישטו אותה. הם לא היו מעוניינים בהמשך המחקר הגיאוגרפי, אלא במפות פרקטיות שיכלו לשמש אותם בבנית האימפריה הרומית.

לעומת זאת, חכמי יוון שפעלו לאחר הרודוטוס הקדישו זמן רב למחקר גאוגרפי. למרות שהידע הגאוגרפי שלהם היה מוגבל לאזור שסביב הים התיכון, הם הבינו שמסת היבשות שהכירו, של אירופה-אסיה-אפריקה, מכסה שטח קטן בלבד מפני הכדור. הם גילו כי העולם הוא בצורת כדור עגול, ואף חישבו את מידותיו. הם ציירו מפות רבות, שבהן שיערו מה מסתתר בעבריו הנסתרים של הכדור, אך לא הצליחו לדייק בכך. 

עם כל הדיוק המתמטי והגיאומטרי היתה בתפישת  הכדור, במידה מסוימת, גם חזרה בלבוש מתקדם לתפישת העולם המסופוטמית הקדומה.  הכדור הוא, כמובן, גם חפץ אנושי בשימוש יומיומי, וגם מושג מופשט. לפיכך, תפישת העולם ככדור יצרה, מאז ומתמיד, תחושת האנשה חזקה. 

דימוי הכדור גם קרוב מאד לדימוי הגלגל, המצאה תחבורתית ששינתה את פני התבל בזמן העתיק, ויצרה דפוס האנשה משל עצמה.

קבוצת הכוכבים ''העגלה הגדולה'' שמראה את כיוון הצפון

גלגל המזלות

המפה האנטומית של 'איש הזודיאק'

'הצייד מאוריון' - ציור של פלמסטיד, 1729

מפת העולם בצורת קדירה על פי תרבויות מסופוטמיה הקדומות

מפת העולם בצורת גולגולת על פי הרודוטוס, המאה ה-5 לפנה''ס

פסל אטלס שנושא את כדור הארץ

המפה הקוגניטיבית

אם החיים הם אמנות, הרי שהטיול הוא יצירת מופת. התיכנון מראש הוא מרכיב חשוב בטיול, שגורם לנו ליהנות ממנו עוד הרבה לפני שהתחלנו אותו. במהלך התיכנון אנחנו נמצאים למעשה כבר צעד אחד במסע, עם כל המשמעות שיש לכך לגבי שיגרת היומיום. המסע המציאותי הוא מסע לארץ הדימיוני, כי הדימיון הוא תמיד מסע. 

לעיתים קרובות אנו חסרים עיקרון מנחה בעת תיכנון הטיול. הדימיון לוקח אותנו למקום אחר, מבלי שנדע באמת מה מחוז חפצנו. המטייל לעתיד מוצא עצמו נסחף, אך הוא אינו שבע רצון מדימיון נמלט זה. הוא צריך מפה. כל טיול חייב לכלול מפה מדויקת, עם נתיב משורטט, תחנות ולוחות זמנים. אמצעי התחבורה, האטרקציות ומקומות המנוחה, כולם חיבים להיות כלולים בהזמנה לטיול, ועליהם להיות גם מוצגים באופן גרפי. 

את מפת הטיול נושאים דרך קבע על הבגד בעת הטיול, כבת הלוויה הנאמנה ביותר. המטייל מוציא אותה מכיסו בכל הזדמנות, לא כדי לדעת מה מיקומו, אלא במטרה לוודא אם המסע במציאות תואם את המסע לארץ הדימיוני אשר הוא תכנן מראש. האם המקומות מתאימים למה שהוא חשב אודותיהם, והאם הוא מסוגל להפיק את ההשראה הנכונה. האני הפנימי מקבל דחיפה עדינה, שמוציאה משיווי המשקל, וגורמת לתנועה בריאה של חלום בהקיץ. אם מסלול הטיול נבחר בקפידה, הוא מעורר חלום פיוטי מוגדר היטב. מפת הטיול, ובעקבותיה כל מפות ונתוני העזר היבשים למיניהם, הם כלים במרדף אחר חלום מפתה. אנו שואפים להגשים את חלומותינו בעת הטיול, והוא הזדמנות מרכזית בחיים להגיע אל סף מימושם. זאת הסיבה לכך שמשמעות המסע שונה מאד עבור מטיילים שונים שעושים את אותו המסלול. הם רוצים למצוא משהו חדש במה שלאחרים נראה כשכיח. הם מעמיסים, לעיתים בעומס יתר, את ציפיותיהם מהטיול, ואין כח בעולם שעשוי למנוע מהם להישאב לכך. זאת גם כי הטיול בפועל הוא בדרכים בלתי מוכרות, וצפויות בו סכנות לא מעטות עבורם. אירועים בלתי צפויים, מתוכננים ובלתי מתוכננים, מתרחשים בכל טיול. 

מפת הטיול היא אם כן סיפור דרך. סיפור שבו כל נתיב וכל מקום שזורים בתיאורים מפליגים. סיפור הדרך הופך, בתום הטיול, לסיפור חיים. זאת באמצעות סיפורי מספר הסיפורים. לאחר המסע, עמוסים בחוויות ובתמונות, אנו מספרים אודות הטיול כחלק חשוב מקורות חיינו ועושים זאת כמספרי סיפורים, תוך שמירה זהירה על שיווי המשקל בין המציאותי לדמיוני.

האדם המודרני מוביל עצמו למטרותיו באמצעות דימוי מרכזי שארגן בשכלו, לצורך הגשמתן צעד אחר צעד. מפה קוגניטיבית שניצבת בלב רוח האדם, עשויה לספק כיווני מחשבה יצירתיים באורח אקראי ובלתי מתוכנן.

המפה הקוגניטיבית משרתת את בניית וצבירת הידע המרחבי, ומאפשרת לדמיין תמונות על מנת להפחית עומס קוגניטיבי, ולשפר זיכרון ולמידה של מידע. סוג זה של חשיבה מרחבית יכול לשמש גם ככלי למשימות לא מרחביות, כאשר אנשים שמבצעים משימות לא מרחביות שקשורות בזיכרון והדמיה משתמשים בידע מרחבי כדי לסייע בעיבוד המשימה. המפה הקוגניטיבית היא ייצוג מרחבי של העולם החיצון שנשמר בתוך התודעה, עד שהתגלות אובייקטיבית של הידע המבוקש נוצרת. מיפוי קוגניטיבי הוא מיפוי מנטלי של חלק שמפורש בצורה זאת בתהליך חיפוש הידע. ברוב המקרים, המפה הקוגניטיבית קיימת ללא תלות במפה פסיכואנליטית. מפות קוגניטיביות קיימות בתחומים שונים כגון פסיכולוגיה, חינוך, ארכיאולוגיה, תכנון, גיאוגרפיה, קרטוגרפיה, אדריכלות, אדריכלות נוף, תכנון עירוני, ניהול והיסטוריה. כתוצאה מכך, מודלים מנטליים בתחומים אלה מכונים לעתים קרובות בשמות שונים, כמו מפות קוגניטיביות, מפות מנטליות, מפות נפשיות, סקריפטים, סכימות, וכן מסגרות התייחסות.

אחד הישומים של המפה הקוגניטיביות מתבצע על ידי תיאורטיקנים עירוניים, אשר מבקשים משוכני העיר לצייר מהזיכרון את עירם או המקום שבו הם חיים. כלי זה מאפשר לתיאורטיקן לקבל מושג אילו חלקים של העיר או מגורים הם משמעותיים יותר, ודבר זה, בתורו, משליך על הרעיון המכריע של כיצד לבצע כהלכה תכנון עירוני.

קבוצות אוכלוסיה שונות זקוקות להצגה של המציאות בצורת מפות אשר מחזקות נטיות אישיות. ילדים אינם יודעים הרבה מעבר לעולם המצומצם של חייהם, והם יציירו את המפה בדרך שתגדיל מאד את האובייקטים שהם מכירים, כמו הבית, בית הספר, והדרך בין שניהם. פרסומאים מציירים מפות של הדרך למדפי המוצרים שהם משוקים בדרך שמבליטה אותם על חשבון אחרים. למעשה, כל מי ששואף לשנות את עולמו יצייר מפה בדמיונו שהיא שונה מאשר במציאות.

הכינוי המסורתי של המפה הוא: 'תמונת העולם'. מקורו בלטינית – IMAGO MUNDI, והוא ממצה אולי יותר מכל את מהותה המורכבת של תורת המפות – הכרטוגרפיה. הוא צופן בתוכו הן את אופייה הייצוגי, והן את הצד האמנותי, תמונתי שבה.

הגם שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, והוציא רבים מן האלמנטים הדקורטיביים מן המפה, הוא עודנו נתון לציווי של עיצוב אסטתי. מעבר לכך, המיפוי המדעי אינו יכול שלא להציג את המציאות באופן בררני, מכורח השימוש בסימנים, וגם מפות מדויקות מייצגות על כורחן נקודת מבט פרשנית ומגמתית.

ממבט ראשון אפשר להבחין שאמנות ומדע התקיימו זה לצד זה לאורך כל ההיסטוריה של הפקת מפות. המפות קישרו בין עולם הסמלים הדתיים והפולקלור לידע המדעי האנציקלופדי בתחומי הגיאוגרפיה והקוסמוגרפיה. את הזיקה בין ההיבט האמנותי למדעי במפה קל למצוא בעיטורים האמנותיים שהקיפו כל מפה עד לא מכבר, וחלק ניכר משטח המפה הוקדש להן. עיטורים אלה ביטאו את הזיקה המובהקת בין סגנון עיצוב המרחב והעצמים בו בתקופה מסוימת לתפיסות האמנותיות ולסגנונות העיצוב באותה תקופה. מפות, כמו יצירות אמנות, מהוות אמצעים רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע ושל תפיסת העולם של יוצריהן. כך יש במפות אלה רבדים ומשמעויות של יצירות אמנות לכל דבר.

תור הזהב של המפות כיצירת אמנות, ושל המפות המואנשות בכלל זה, היה בימי הביניים באירופה. ימי הביניים הם אלף השנים שבין התמוטטות האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה, ועד לעידן התגליות במאה ה-15. באותה תקופה ממושכת הסתגרו בני האדם בערים, בטירות ובמנזרים, הדרכים נהרסו והתנוונו והתנועה בהן הצטמצמה מאד, ועימה התבטלו גם מסעות התגלית הגיאוגרפיים. המדע הפך להיות מרוכז בידי הכנסיה, אשר שאפה לעצב תמונת עולם ברוח האמונה. במשך כ-1000 שנים המפות הפכו להיות השתקפות של תמונת העולם הנוצרית, ובעלות המאפיינים המובהקים של גיאומטריה קדושה: ירושלים היתה במרכז, העולם היה עגול ומחולק בדייקנות ל-3 יבשות, ואכלסו אותו קדושים ומפלצות.

שיתוף הפעולה בין כרטוגרפים ואמנים הלך והתהדק גם בעידן התגליות, ששם את הדגש על דייקנות במיפוי. זאת כתוצאה מהכנסת אלמנטים ציוריים כמו מיני בעלי חיים חדשים שהתגלו, ומילוי איזורים בלתי ממופים באיורים שונים, במיוחד של ספינות. לאלה נוספו איורים של פרטי נוף מעניינים, ובמיוחד של ערים מבוצרות. נוצר דו קיום בין מיפוי השואף לדיוק ומהימנות ואמנות בסגנון הזמן והמקום.

הייצוג המופשט והסכמאטי של המציאות נעשה במפות באמצעות אלפבית של סמלים, קוויים, כתמים, צבעים, הצללות ועוד. עיצוב המפות מצביע על המתח בין הצורה, התוכן והידע.

אחד מבכירי הכרטוגרפים בדורנו טוען כי: "כדי לתפוס את מהות הנוף עלינו למזג את הרכיבים באופן גרפי כך שנקבל איכות איקונית, תחושה יחודית של מקום ושל אופי. היבט זה של מיפוי טופוגרפי דומה לציור דיוקנאות, בכך שמטרתו להפיק דמות שתמזג הופעה והבעה ובכך תעביר את מהותה של האישיות". כרטוגרף בכיר אחר אומר: ''מפה טופוגרפית טובה צריכה להיראות כאנדרטה לאומית. עליה להיות בבואה כרטוגרפית של פני הארץ המציגה את התבליט, התכסית ותיפרוסת כל פרטי הנוף, באופן המבליט את ייחודה הנופי". יכולת הדיוק הרבה והאמצעים הגראפיים המשוכללים, יחד עם התפתחות האמנות והתקשורת החזותית הביאו לכך שכל גורם רציני המצייר בימינו מפה מבליט בה את האלמנטים בהם הוא מעוניין, ועושה זאת בצורה מאד משכנעת.

הכרטוגרפיה המודרנית, לאחר שהשיגה דיוק מלא בתיאור פני השטח, יכולה להניח כי קורא המפות הממוצע כבר מזהה בקלות את האיזור המתואר. היא יכולה להשתמש בהנחת מוצא זאת כקרש קפיצה להצגת של פני השטח באופן מקורי, למען המחשת עובדות מסוימות.

אחת הדוגמאות הנפוצות היא יצירת מפות שמבליטות את המימד האנכי של פני הנוף מעבר לשיעורו היחסי במציאות. המידע הסטטיסטי הרב שהצטבר מאפשר מפות בהן מבליטים את היחידה הגאוגרפית הרצויה, מדינות לדוגמא, על פי הגודל היחסי של נתון מסוים. לדוגמא, במפה שמתארת את גודל האוכלוסייה בעולם יופיעו סין והודו כגדולות פי כמה מגודלן הממשי. סגנון שלישי, של מפות תיירותיות בעיקר, הוא הפיכת צורת השטח לרקע שעליו מעלים דימויי אטרקציות שונים.

אלכסנדר דוגין כותב כי הגיאופוליטיקה היא בעלת מקום מיוחד בין המדעים המודרניים. מושגים גיאופוליטיים הפכו לגורמים העיקריים בפוליטיקה המודרנית עוד לפני זמן רב. הם בנויים על עקרונות כלליים המאפשרים לנתח בקלות את המצב של כל מדינה ואזור מסוימים. הגיאופוליטיקה במתכונתה הנוכחית היא ללא ספק מדע חילוני. אבל אולי, בין כל המדעים המודרניים, היא מקיימת את הקשר הגדול ביותר עם מסורת ומדעי המסורת. הגיאופוליטיקה המודרנית היא תוצר של השתחררות משליטה דתית במדע המסורתי של הגיאוגרפיה מקודשת. לעתים קרובות היא מדורגת כ"פסאודו-מדע''. כיוון שהחילון שלה אינו כה מושלם ובלתי הפיך, כמו במקרה של כימיה או פיזיקה. הקשר עם הגיאוגרפיה המקודשת עדיין נראה לעין למדי. הגיאופוליטיקה נמצאת במקום ביניים בין המדע המסורתי של הגיאוגרפיה המקודשת  למדע הגיאוגרפיה המודרנית.

הגיאוגרפים המודרנים מודעים לכך שהדת יכולה להיות נקודת מוצא לבניית זהות אתנית ולאומית, ובאידיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית יש השפעה רבה למיקום. האמונה הדתית עשויה עשויה להשפיע על אופן השימוש במרחב הציבורי כולו. הגיאוגרפים מוצאים כי מרחבים דתיים מודרניים רבים חורגים ממסגרת המרחבים הרשמיים המסורתיים של מקומות פולחן. אחד התחומים החדשים במחקר על הקשר בין גיאוגרפיה ודת בוחן את עליית הפונדמנטליזם הדתי. תהליכי ההגירה יצרו גם שינויי נוף, כיוון שיש קהילות מהגרים רבות שמוגדרות על ידי הדת. מחקרים בתחום זה מנתחים את השינויים באוכלוסייה הפונדמנטליסטית בעולם המערבי, ואת  השפעתה על עיצוב המרחב. מקומות ציבוריים בלתי מוגדרים על ידי הדת בעבר הלא רחוק, וביניהם העיר, השכונה, הרחוב, בתי הספר, וחללים ביתיים רבים, ובמקביל מרחבים בתקשורת ובכלכלה, הפכו למתחמים יומיומיים שמשלבים פרקטיקה דתית באורח לא פורמאלי. כך נוצר חיבור הדוק עם המפות הקוגניטיביות.

מפות מהוות אמצעי רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע משולבת עם תפיסת העולם של יוצריהן. למרות שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, הוא עודנו נתון לציווי של עיצוב אסטתי. גם מפות מדויקות מייצגות על כורחן נקודת מבט פרשנית ומגמתית.

המפות המואנשות מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם. מפות אלה נוצרו בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות  האדם. נדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. אך הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.
המפות המואנשות המוקדמות הן מפות הכוכבים המזוהות עם היקום כולו, ומפות העולם של ראשית הנצרות. מהן התפתחו בהדרגה מפות מואנשות של ארצות ויבשות. אטלסים של מפות אלה זכו להצלחה רבה. קריקטורות פוליטיות מעוצבות לעיתים כמפות מואנשות.

אישה שקועה בקריאת מפת הטיול באמצע הרחוב

מפה תיירותית של סין עם אטרקציות מפורסמות

המפה הקוגניטיבית היא איור, שמשלב בין הסביבה הפיזית למנטלית

מפת קווי המטרו של טוקיו בסגנון קוגניטיבי ואמנותי

השילוב בין המפה לאמנות במפת העולם של פטולמי,

שהיתה המקובלת ביותר עד לעידן המודרני.

מפת ארץ הקודש מאת סבסטיאן מונסטר, מהמאה ה-16.

במפה משולבים איורים רבים להמחשת הנוף האנושי.

סמלי מיקרא של מרכיבי העיר המודרנית הבסיסיים,

אשר באמצעותם אפשר להרכיב מפות ערים.

מפת עולם אילמת עם מיקרא למילוי עצמי

הכותל המערבי בירושלים הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים.

בצד שמאל למעלה נראים מסגד עומר וכנסית הקבר.

מבנה הקעבה במכה, שבמרכזו האבן השחורה.

המוסלמים ברחבי תבל פונים לעברה בעת תפילתם.