מנדלה ופנג שוואי

דוגמה נוספת לגיאוגרפיה מקודשת, שנובעת מממלכת הסמלי, ניתן למצוא במנדלות.  המנדלות הן ציורים מעגליים,  של סידורים גיאומטריים שמתפתחים בבהדרגה מהמרכז לשוליים, ומופיעים בהם סמלים מופשטים שונים. במהלך הדורות התפתח השימוש במנדלות בסין בחיי היומיום, כדרך  לתעל אנרגיה רוחנית באופן חיובי ופרטני, באמצעות ה'פנג שוואי'. 

צ'י 

הסינים רואים בטבע אורגניזם חי ונושם. הם רואים ביקום שרשרת של חיים שמחוברים יחדיו, כמו גוף חי אחד. רוח חיים זו נקראת 'צ'י', והיא עשויה לבוא לידי ביטוי בשלוש צורות: אחת שנעה באטמוספירה, אחת באדמה, ועוד אחת שנעה דרך הגוף האנושי. 

הסינים היו עורכים סקרים טופוגרפיים החל משנת אלפיים לפני הספירה, ומפרשים צורות קרקע על פי אמונותיהם במיתולוגיה והאסטרולוגיה הטאואיסטית. כל סין אורגנה בגיאוגרפיה מקודשת ענקית. אזורים הרריים היו לצ'י נמרץ, בעוד קרקע שטוחה היתה לצ'י איטי. 

הרפואה הסינית עוסקת בפעולת הצ'י בתוך הגוף, הטאי צ'י הוא פיתוח של הצ'י הגופני באמצעות תרגילי התעמלות הרמוניים, ואילו הפנג-שואי עוסק במחקר ובשימוש בצ'י הארצי למטרות עיצוב הסביבה האנושית: החדר, הבית, הרחוב, והעיר. 

ין ויאנג

הין והיאנג הם המושגים הבסיסיים של הפלוס והמינוס. בעולם הסיני מקובלת ההשוואה לירח המלא ולירח החסר. בעולם של ירח מלא אנשים נעשים יותר יאנג, כלומר הם נוטים לפעילות רבה יותר. היפוכו של דבר מתקיים בימים של מולד הירח. אז נוטים האנשים לין, הם שלווים ורוחניים, נינוחים ושקועים בעצמם.

לכל נוף, כפרי או עירוני, יש איכות ין או יאנג משלו. לנוף שליו, כגון יער או אחו ירוק, יש השפעת ין - נקבית על אנרגיית הצ'י. לערים גדולות יש איכות יאנג - זכרית. מקומות שחשופים לשמש גם הם בעלי איכות יאנג, ומקומות מוצלים מתאפיינים באיכות ין.

ארבעת היסודות

את הצמד ין ויאנג מחלקים לארבעת היסודות: אויר, מים, אדמה, אש. כל יסוד משפיע על חברו בקשר בונה או הורס. לדוגמא, יסוד האדמה: שפע של שמש - אש, בעונת הסתיו יביא ליבול טוב, אך עם יותר מדי שמש והיבול יישמד. 

יש מי שמוסיפים יסוד חמישי - עץ. הוא נפוץ ובסיסי בתרבויות הקדומות כמקור החיים, שמגלם בתוכו את כל ארבעת היסודות: הוא יונק מים ועשיר בלחות, צמרתו נעה ברוח, פירותיו הם כאש ומקום נטיעתו הוא באדמה. 

מנדלה

ארבעת היסודות הם גם ארבעת רוחות השמיים, ובדרך זאת נוצרת תבנית המנדלה המעגלית המרחבית. 

המנדלה היא תיאור גיאומטרי מטאפיסי מעגלי של הקוסמוס, בתצורה פונה למרכז של צורות, שכל אחת מהן היא סמל ארכיטיפי. סמל כזה המבטא את שאיפתו של האדם לאחדות העצמי עם היקום.

מנדלות מתארות בדרך כלל תהליכים רוחניים, שכליים ורגשיים. קיימות גם מנדלות עתיקות שהן מפות קוגניטיביות של אזורים גיאוגרפיים. מנדלות נוף אלה יצרו גיאוגרפיה מקודשת. מופיעים בהן הרים ונהרות, ומקומות קדושים נוספים, כמו קברי קדושים. נזירים ועולי רגל עלו לרגל אליהם על פי מסלול מסוים שצויר על גבי המנדלה. המקומות הקדושים נתפסו כמדרגות בעולם ההארה.

פאנג שוואי

גיאוגרפיה מקודשת שימושית שהתפתח מעולם המנדלות, ונפוצה מאד בימינו, נקראת 'פנג שוואי'. פירושו המילולי של המושג הוא 'רוח ומים', והוא מבטא הרמוניה בין הצ'י של הארץ לבין הצ'י של בני האדם לטובת שניהם. 
הפנג שואי הוא אוסף של סמלים ארכטיפיים רבים מתחומים שונים, שנועדו לבטא את הקשר ההרמוני בין הטבע והאדם. במסגרת הפנג שוואי התפתחה התפישה כי ניתן לתעל את הצ'י המקורי, באמצעות מערכת של גיאומטריה מטאפיסית משוכללת, לכל אדם ומקום, עד לרמת האיבר הבודד. בדרך זאת התפתחה מערכת מורכבת ומשולבת של הלכה ומעשה, המקיפה כמעט את כל ההיבטים שבחיי האדם.

בגואה

הכלי המקובל ביותר לשימוש המעשי בפאנג שוואי הוא ה'בגואה', שהיא למעשה מנדלה. המנדלה הבגואית מעוצבת כשושנת רוחות, אשר במקום כיווני המצפן מופיעים בה סמלי הפאנג שוואי. 

על מנדלת הבגואה יופיעו, במקביל לארבעת היסודות, גם ארבע עונות השנה בהתאמה לכל יסוד, גופי הנוף המרכזיים כמו הים, השמיים, ההר והמישור, בני המשפחה השונים כמו אב ואם, אח ואחות, וסמלים ארכיטיפיים רבים נוספים, כולם בהתאמה הרמונית, כך שנוצרת מפה מופשטת של העולם שבו אנו חיים. תכונות כל כיוון מפורטות היטב בטבלאות. לוח השנה הסיני המסורתי המורכב, שבו יש תריסר חיות, מבוסס גם הוא על עיקרון דומה. 

השימוש בבגואה נעשה באמצעות הצבתה במרכז המרחב או הזמן המבוקש, עם ראשה לכיוון מקור האנרגיה הרוחנית. מכאן ואילך נעשה האיפיון של כל חלקי המרחב והזמן. 

ציור נוף בהשראת אנרגיית צ'י אידילית

סמל הין והיאנג, של שתי אנרגיות צ'י מנוגדות ביקום

חמשת היסודות ערוכים בצורת כוכב

המנדלה היא איור מעגלי סמלי של היקום

נזיר טיבטי מצייר במדיטציה מנדלה בחול צבעוני

הבגואה היא מנדלה בעלת שמונה צלעות בשימוש הפנג שוואי

  

המרחב המואנש והמקודש

גסטון בשלרד כתב בסיפרו ''שירת המרחב'', כי המטאפיסיקה מושרשת בגיאומטריה. בין אם נרצה בכך או לא, קיימת תכונת מרחביות בסיסית במחשבה. האדם קיים במרחב הרבה יותר מאשר הוא קיים בזמן. אנו מגדירים עצמנו בביטויי המרחב שלנו, הרבה יותר מאשר בכל אופן אחר. צירוף המושגים 'חוץ' ו'פנים' יצר דיאלקטיקה של חלוקה. זאת גיאומטריה ברורה, המעוורת אותנו מרגע שאנו מביאים אותה לפעולה במציאות. היא דומה מאד לדיאלקטיקה של 'כן' ו'לא', המחליטים על הכול. אם האדם אינו נזהר, היא הופכת להיות הבסיס לדימויים השולטים בכול המחשבות החיוביות והשליליות. בסתירה לכך, מושגים אלה, בשל סמיכותם, הם גם ביחסים אינטימיים. הם תמיד מוכנים לשנות כיוון ולהמיר את עוינותם. כתוצאה מכך, בדימויי המרחב אנו באזור בו ההגזמה והצימצום הם קלים ושכיחים. אנו חיים דרך צמצום והגזמה אלה. אנו שואפים להגדיר את הקיום, ובעשותנו זאת, מעלים רמה את כל הסיטואציות, כדי ליצור סיטואצית-על. הדיאלקטיקה של 'כאן' ו'שם' הועלתה בדרך זאת לדרגה אבסולוטית, על פיה שני תארי הפועל חסרי המזל האלה מעוטרים בעוצמות בלתי נשלטות של הוויה נחושה.

בסיפרו ''אויר וחלומות'' כתב בשלרד כי פני הנוף הם תהליך של שינויים שנונים, שבהם הדמיוני נוכח במציאותי. הם מוליך ומגבר של תעצומות הנפש. המסע האמיתי על פני האדמה הוא מסע לארץ הדמיוני. בפסיכולוגיה אמיתית, הדמיון הוא בעיקר סוג ניידות רוחנית, מהמין הטוב, החי והמלהיב ביותר. אין נכון יותר מאשר להעניק לארץ, אשר מגייסת את כל כוחותינו על מנת שנעמול בה, דמיון אשר יעלה אותה ממדרגת הגשמיות, ויעניק לה חיים משלה. אנו חווים את פני הארץ דרך יכולתם לחדש את לבנו ונפשנו. חיים דמיוניים בעלי חוקים ממשיים שולטים בדימויים שלה, והם יוצרים הזמנה למסע, שאנו נרגיש אותה בתוכנו כתחושות שחרור והקלה. הדמיון אינו מצב: הוא התגלמות הניסיון האנושי.

צורות סלעים שמזכירות את דמות האדם, בין אם כולה או חלקה בלבד, הן אחת התופעות הנפוצות בטבע והחביבות על המין האנושי. ברחבי תבל קיימים אתרים רבים מאד בהן מופיעות צורות כאלה, ויש מהן גם רבות שמרוכזות במקום אחד, כמו בקניונים. אחד המקומות המפורסמים בעולם של צורות אנושיות שחקוקות בסלע הוא קניון הסלע האדום של פטרה.

עבור הסינים יש משמעות רבה עוד יותר לצורות מואנשות בסלעים, שכן על פי הדת הסינית הקדומה מוצאם של האלים הוא בהרים. בלב הארמון הקיסרי ב'עיר האסורה' בבייג'ינג נמצאים גנים, אשר במרכזם מוצבים סלעי אבן גיר טבעיים גדולים אחדים, מנוקבים בחורים טבעיים רבים במגוון צורות, אשר כל מטרתם היא לעורר את הדימיון האנושי לזיקה שבין דמות האדם לנופי הטבע.

מרטין גריי כותב כי לאורך הדורות תיארו תרבויות רבות את המרחב הגיאוגרפי שבו התקיימו, והביעו זאת אלו במגוון דרכים. ביטוי אחד של תפיסות אלה היה על ידי הקמת מקומות קדושים.

אולי הצורה הקדומה ביותר של גיאוגרפיה קדושה היא זו של האבוריג'ינים של אוסטרליה.

על פי האגדות הקדומות שלהם, בתקופה המיתולוגית של ראשית העולם, הידועה בשם 'חלום', יצורים שונים בדמות בעלי חיים טוטמיים ובני אדם הגיחו מתוך פני כדור הארץ והחלו לשוטט על פני האדמה. הם שוטטו על פני כדור הארץ, ויצרו תכונות של הנוף באמצעות פעולות היומיום כגון לידה, משחק, שירה, דיג, ציד, נישואין ומוות. בסוף כל חלום התבהרו המאפיינים האלה לאבן, וגופי אבותיהם הפכו לגבעות, לסלעים, למערות, לאגמים ולפני נוף אחרים.

המקומות הבולטים, כגון איירס רוק, הפכו למקומות קדושים. האבוריג'ים הלכו בעקבות מסלולי החלומות של אבותיהם. השבילים שהאבות הטוטמיים עברו על פני הנוף נקראו מסלולי חלום, או שירים, והם חיברו בין המקומות הקדושים, שהיו בעלי כוחות מיוחדים. הלידות המיתולוגיות של האבות הקדמונים האלה העניקו לאבוריג'ינים גיאוגרפיה מקודשת, מסורת של עליה לרגל, ואורח חיים נוודי, למשך יותר מארבעים אלף שנה, מה שהפך את תרבותם למתמשכת ביותר בעולם.

סלע ''הפיל והדג'' בפטרה, האתר התיירותי מספר 1 בעולם,

אשר כל כולו הוא צורות מואנשות טבעיות חקוקות בקירות

הקניון, שלצידן הוסיפו הנבטים מבנים חצובים.

בית הקפה על שפת אגם כהמחשה של דיאלקטיקה בין 'פנים' ל'חוץ'

  

גן סלעים בלב הארמון הקיסרי ב'העיר האסורה' בבייג'ינג

  

ה'אולורו' הוא סלע מדברי גדול ומבודד. גובהו כ- 330 מטר והיקף הבסיס כ- 9 ק"מ. זה המונולית הגדול בעולם. הוא נמצא כמעט בדיוק במרכז הגיאוגרפי של אוסטרליה. הוא קדוש לאוכלוסיית האבוריג'ינים.

   

הספר מפות מואנשות

המהפכות הטכנולוגיות המודרניות לא הפכו את המיקום לפחות משמעותי. להפך, הם הגבירו את חשיבותו, מכיוון שבני האדם הפכו מודעים יותר לעצמם. אין טבעי יותר בימינו מאשר לאחד בין המראות המרהיבים של פני כדור הארץ והחלל עם דימויים חדשים. 

ההאנשה, שהיא מתן תכונות ומראה אנושיים לחפצים דוממים ובעלי חיים, רווחת מאד בתרבויות העולם כאמצעי ביטוי. במסגרת כל האמונות הדתיות הידועות משתמשים בעיקרון זה ברמה היומיומית, אך גם הטכנולוגיות המודרניות מחייבות שימוש בהאנשה, לצורך ייעול הקשר בין המכונה לאדם.

הפופולאריות הרבה של ההאנשה נשענת על היות גוף האדם מוקד תשומת לב מרכזי לטיפוח, תזונה ובריאות. גוף האדם הוא עולם בזעיר אנפין בו משתקף העולם הגדול מחוץ לו. לכן קיים שיתוף פעולה היסטורי בין אנשי הרפואה לאמנים לצורך המחשת האנטומיה באמצעים הגראפיים ובסגנונות האמנותיים המתקדמים ביותר, גם על חשבון התיאור המדעי הטהור.

בספר ''מפות מואנשות'' מתוארים, בחלק הראשון - ''האנשה'', מקורותיה של ההאנשה.

בחלק השני - ''המפה האנושית'', מתוארים המקורות של מפות מואנשות, בהן מתוארים פני השטח כדמות אנוש. 

בחלק השלישי - ''מפות מואנשות היסטוריות'', נסקרת התפתחות מפות אלה משחר ההיסטוריה ועד ימינו.

בחלק הרביעי - ''מפות מואנשות נוספות'', מוצגות מפות מואנשות מקוריות של חבלי ארץ שונים ברחבי תבל, מיבשות, דרך מדינות ועד איים. 

החלק החמישי - ''מפת דמות האדם של ארץ הקודש'', עוסק ביצירה מקורית של מחבר ספר זה, אשר שופכת אור על מקורותיה ומשמעותה של האמונה היהודית.

החלק השישי - ''העיר המואנשת'', עוסק בעיר. העיר היא כל כולה ביטוי של האנשה במרחב. 

החלק השביעי - ''כדור הארץ והחלל החיצון'', מוקדש לנופים המואנשים שמתגלים בחלל החיצון.

החלק השמיני - ''אמצעי התחבורה'', עוסק במכונית, הספינה, והמטוס, אשר באמצעותם נוסע האדם ממקום למקום, ובדרך מעניק להם תכונות מואנשות.