יום השואה 2017 - סיפור דרך

בשנה עברה נסעתי לוינה, צור מחצבתו של היטלר, שמתנהלת לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה",  מנגינה שאותה נהג גם מנגלה ימ"ש לפזם בעת שהניף את זרועו ימין ושמאל על מנת למיין את  קורבנותיו.  וינה היא עיר נפלאה, תרבותית, ועם אנשים יפים. במוזיאנים שלה מוצגים מיטב יצירות האמנות, עם דגש  נכבד על היהדות: מזיאוני הונדטווסר, ליאופולד, ופרויד, מציגים דוגמאות מקומיות  לרוח הגאונית היהודית.  לאחר ימים אחדים בעיר החלטתי שאני נוסע לאושוויץ, ליום אחד, מרחק של כ-500 קילומטרים.  שכרתי מכונית טובה ונסעתי במהירות באוטוסטרדות של  אוסטריה, צ'כיה ופולין.  הגעתי לאושוויץ לאחר הסגירה של המוזיאון,  כיוון שניווטתי בין הישובים הפרבריים הרבים שמקיפים את האתר בלי ווייז חזק. הקפתי מבחוץ את הגדירות , מביט לעבר הבנינים החומים והחצרות, ולאחר כשעה חזרתי למכונית ולוינה. אימי שרדה באושוויץ  במשך כשנה, בין התקופה במחנה עבודת הכפיה בעיר הולדתה, לבין התקופה בברגן בלזן. היא סיפרה לי, ואני הקלטתי, ערכתי ופירסמתי את כל קורותיה. היו שנים, לפני שמסך הברזל נפתח והתחילו המסעות לפולין, שאושוויץ-בירקנאו היתה שלי בלבד. היכרתי בעיני רוחי כל פינה בהם, כל פרט בסדר ביום, כל נאצי, כולל אייכמן ומנגלה, שאימי נצלה בזכות תושיתה מניסוי שעמד לבצע בה.

איש חינוך אחד סיפר לי שהוא ביקר באושוויץ כשלושים פעמים. האם זאת אובססיה? איני יודע.

הספר של אימי, "סיפורי גולדה", לא זכה לפירסום ולהכרה שציפיתי לה. היא הגיבורה בנשים שקמו מעולם. סיפוריה נושאים את הגבורה, הנשיות, והאנושיות  למחוזות שטרם נודעו.

אני יודע גם כיצד אני רוצה לפרסם מחדש את קורותיה: כפואמה אודיסיאית. כל מה שאם אומרת ומספרת לבנה הוא בחזקת שירה.

אם אצליח בך איני יודע. אך אני יודע מה קשה וארוכה היתה הדרך עד שהסיפורים שלה ושל יתר ניצולי השואה יצאו לאור, והשואה זכתה למעמד שיש לה כיום בתודעה הציבורית במדינת ישראל ובעולם כולו. 

הסיבה היא אחת: מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא, והחזרת סיני, הם המחיר ששילמנו עבור הזכות לזכור את השואה. המחיר הזה הוא  עצום, אך הוא גם מראה על עוצמתה של השואה.

שדה תעופה חיפה ובנימין זאב הרצל

המבנה של מטרופולין חיפה הוא של אמפיתיאטרון טבעי. היציעים הם הרי הגליל והכרמל והמגרש במרכז הוא עמק זבולון, עם נחל הקישון במרכזו. תכנון המטרופולין חיב להיות מבוסס על עיקרון זה: נמל תעופה ישמש אטרקציה מרכזית, שתבסס את העיקרון הטופוגרפי של האמפיתאטרון הטבעי. זה אינו חלום אלא כורח המציאות.

רמת דויד בוודאי שאינו המקום המתאים, כי מתבקש שסביב שדה כזה תקום גם קרית שדה תעופה מפותחת, ובחיפה יש את התשתית המתאימה. צריך לשלב את הקמת פיתוח השדה והקריה עם פינוי הדרגתי של כלל המתקנים הפטרוכימיים במפרץ, שהם חבית חומר נפץ בריאותית, בטיחותית, בטחונית וכלכלית. לאחר הארכה הדרגתית של השדה, בגודלו המקסימלי, על כמחצית מהשטח שמיועד לנמל המפרץ, הוא יהיה מסוגל להיות חלופה לנתב''ג, עם שני מסלולים באורך יותר מ-3 ק''מ, עד קצה המדף היבשתי.

המבנה הטופוגרפי של מטרופולין חיפה יוצר הפרדה בין אזורי מגורים שונים, שאינה קיימת בצורה כה ברורה במטרופולינים אחרים, ולדוגמא תל אביב, שבה גבולות השכונות הם מטושטשים. בתל אביב יש כיכר מרכזית, כיכר רבין, שבה עשויים להתרכז כמיליון בני אדם. האם מישהו שאל את השאלה היכן אפשר להקים כיכר כזאת בחיפה. התשובה היא ברורה: בלב המטרופולין, שהוא האזור שבו ממוקמים כיום בתי הזיקוק. אלא שבמקום מגדלי מגורים ומסחר מתנוססות במקום זה ארובות מזהמות. 

המשוואה היא: ''פינוי המפעלים הפטרוכימיים והקמת שדה תעופה בינלאומי גדול הם המפתח לקידמה במפרץ חיפה''.

את השטח הימי שמיועד לשדה התעופה במפרץ מייבשים ממילא עבור נמל המפרץ, שחיבים להתאים אותו לצרכי השדה, באמצעות שילוב בין שובר הגלים, שהוא ההוצאה העיקרית בהקמת נמל ימי, עם מסלול למטוסים. 

רוב הסוגיות הבטיחותיות והאקולוגיות בנושא המטוסים הגדולים נפתרות בזכות זאת שהטיסות יתבצעו מעל לים, וגם התנועה על המסלולים תהיה, ככל שהמסלולים יתארכו, בשטח שבתוך הים. 

שדה התעופה של סינגפור תורם כ-20% לתל''ג של עיר הנמל הזאת, שבה נמצא הנמל הימי הגדול בעולם!

בנימין זאב הרצל לא חזה את מדינת היהודים בלבד. הוא חזה גם כי חיפה תהיה המפותחת בערי המדינה, את המצאת המטוס ועידן המלחמות שהוא יביא. הוא קבע כי מדינת היהודים, כמו המטוס, תהיה מיוסדת על עיקרון התנועה. בלא תנועה  היא תיקרוס חיש קל. מי שמנסה לשלול ממטרופולין חיפה את התנועה המתמדת שהעיר האוירית יוצרת, מתגלח על הזקן של הרצל.

האיום הקיומי המרכזי על ישראל הוא היעדר תכנון אזורי

עינת קליש רותם מוחה על כך שהמתכננים והאדריכלים מתעניינם בד' האמות של משבצת הקרקע שאותה נשכרו לתכנן, ותו לא.

ארגוני איכות הסביבה בישראל נעדרים ברובם ראית עולם מרחבית.

התכנון האזורי הלקוי, בשילוב אינספור הפרות הבניה, ומדיניות השיכון הגרועה, הם האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.

כל ניסיון להציג את הצורך לפנות את המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה כחלק מהמחדל הכולל של חוסר התכנון האזורי בישראל נתקל בהתנגדות של 'הירוקים'. הם מעדיפים להתמקד 'בנושא הספציפי'. לא מעניין אותם שבמרחק קצר ממקום מגוריהם, ברחבי הגליל המערבי והתחתון, משתרעים רצפים אורבניים של בניה צמודת קרקע, בשטחים שגודלם פי כמה מזה של כל מטרופולין חיפה, ואשר לכ 80-90 אחוזים מהבנינים שבהם אין אישורי בניה, והם נעדרים תכנון עירוני. רצפים אורבניים אלה ניתן היה למפות בעבר באמצעות תצלומי אויר בלבד. כיום אפשר לראותם היטב ב'מפות גוגל', ובאמצעות 'גוגל סטריט וויו' לסייר ברחובותיהם ולהתבונן בחזית של כל בנין.

רצפים אלה נוצרו על ידי חמולות שבנו על שטחי הקרקע הפרטיים שלהן. סביב בית בודד של האב הקדמון, בכפר קטן חבוי בין ההרים נבנו, מאז קום המדינה, בנינים לצאצאיו למאות ולאלפים, אשר יוצרים את השכונות השונות בכל רצף אורבאני.
מנגד לרצפים אלה מתפרש האמפיתאטרון הטבעי של מפרץ חיפה במלוא הדרו, וקורא לאתגר של עיצוב מופתי של פני הנוף.

פעילי הסביבה שחתמו השבוע על המניפסט לפינוי המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה, והחלפתם בתוכניות בינוי ירוקות של המאה ה-21, חייבים לדעת כי על רקע התמשכות ההפקרות בנושא הפרות הבניה במדינה קריאתם צפויה לכישלון, והם יהיו לא יותר מאשר 'קיסם במדורה'. אך אם הם ישלבו את מחאתם בראיה המרחבית הכללית יהיה בידיהם קלף מיקוח רציני!