שק קמח
לפני שעברנו אל הגטו, היו חוקים שחייבו את כולם לעבוד.
היודנראט היה צריך לשלוח מכסת עובדים יומיומית.
יום אחד הוא היה שולח מאתיים איש, ולמחרת חמש מאות.
הכל לפי הדרישות של הנאצים.
היודנראט ארגן את הדברים, בחלוקה מסודרת בין היהודים.
אלה שהלכו לעבוד, היה להם אישור שהם יכולים ללכת חופשיים.
זה היה מין נייר עם חותמת של גרמניה, ובו כתוב:
''מותר לי ללכת בכל מקום באורח חופשי כי אני עובדת.''
סידרתי גם לעצמי אישור כזה.
המשפחה שלי היתה גדולה,
וכל רכושנו היה במחבוא.
רציתי לעשות עסקים ולהרוויח כסף.
לא היה איכפת לי גם ללכת לעבודה, ולהרויח מעט.
עבדתי בהגשת מים לפועלים שהעמיסו אבנים על משאיות.
הייתי עומדת למטה, וכשהם היו צועקים: ''לשתות!''
הייתי מושיטה להם בכף גדולה מי שתיה.
המנהלים היו גרמנים טירולים,
מחברה לבניית כבישים שהגיעה מאוסטריה.
היו להם כובעים עם נוצות.
הם לא היו גרמנים רעים, אלא נחמדים.
הם לא היו אנטישמים.
פעם עבדו הפועלים בסלילת כביש הרחק מהעיר,
יחד עם פועלים מעיר שניה, שהצטרפו אליהם.
הכביש היה ליד העירה הכפרית דרילץ'.
היו סביב דרילץ' כפרים, ולכפריים היה מזון למכירה:
ביצים, קמח, בשר, הכל בזיל הזול.
לא היתה להם אפשרות למכור את המצרכים.
לא היתה שם תחבורה. השטח היה סגור.
רק הפועלים שעבדו בכבישים נמצאו שם.
אני, שנסעתי כל יום עם המים, הגעתי גם לדרילץ'.
קניתי שם חמאה וביצים בארגזים, ושמתי במשאית.
הגרמנים הסכימו שאקח הכל, כשחזרנו כל ערב לסטרכוביצה.
כל הזמן הייתי קונה שם, והודות לכך הסתדרנו יפה.
יום אחד קניתי אצל יהודי אחד שבעים קילו קמח.
המחיר היה זול, בפרוטות.
סידרתי עם היהודי: ''תיקח לי את השק עד למשאית.''
כי שבעים קילו לא הייתי יכולה לשאת לבדי.
הוא אמר: ''בסדר. תני לי עכשיו את הכסף.
לפני שתחזרי הביתה, אחרי העבודה,
אשים לך את שק הקמח במשאית.''
אבל בסוף היום, כשהגיע הזמן לקבל את השק, הוא אמר:
''אני לא מעונין לעשות איתך עסק.
אני מפחד שהגרמנים יתפשו אותי.''
הגרמנים מהעבודה שלנו היו שקטים ונחמדים,
אבל היו שם גם פטרולים של חיל המשמר הגרמני.
הוא אמר לי: ''מה את רוצה?
שבשביל שק הקמח שלך יהרגו אותי. אני לא רוצה!
אחזיר לך את הכסף ותלכי לך לשלום.''
רציתי מאד את שק הקמח,
אבל אף אחד לא רצה לעזור לי להביא אותו.
ביקשתי מהיהודי שיעמיס את השק על גבי,
ושבעים קילו סחבתי בכוחות עצמי.
הלכתי כך מרחק רב.
לפני שעברנו אל הגטו, היו חוקים שחייבו את כולם לעבוד.
היודנראט היה צריך לשלוח מכסת עובדים יומיומית.
יום אחד הוא היה שולח מאתיים איש, ולמחרת חמש מאות.
הכל לפי הדרישות של הנאצים.
היודנראט ארגן את הדברים, בחלוקה מסודרת בין היהודים.
אלה שהלכו לעבוד, היה להם אישור שהם יכולים ללכת חופשיים.
זה היה מין נייר עם חותמת של גרמניה, ובו כתוב:
''מותר לי ללכת בכל מקום באורח חופשי כי אני עובדת.''
סידרתי גם לעצמי אישור כזה.
המשפחה שלי היתה גדולה,
וכל רכושנו היה במחבוא.
רציתי לעשות עסקים ולהרוויח כסף.
לא היה איכפת לי גם ללכת לעבודה, ולהרויח מעט.
עבדתי בהגשת מים לפועלים שהעמיסו אבנים על משאיות.
הייתי עומדת למטה, וכשהם היו צועקים: ''לשתות!''
הייתי מושיטה להם בכף גדולה מי שתיה.
המנהלים היו גרמנים טירולים,
מחברה לבניית כבישים שהגיעה מאוסטריה.
היו להם כובעים עם נוצות.
הם לא היו גרמנים רעים, אלא נחמדים.
הם לא היו אנטישמים.
פעם עבדו הפועלים בסלילת כביש הרחק מהעיר,
יחד עם פועלים מעיר שניה, שהצטרפו אליהם.
הכביש היה ליד העירה הכפרית דרילץ'.
היו סביב דרילץ' כפרים, ולכפריים היה מזון למכירה:
ביצים, קמח, בשר, הכל בזיל הזול.
לא היתה להם אפשרות למכור את המצרכים.
לא היתה שם תחבורה. השטח היה סגור.
רק הפועלים שעבדו בכבישים נמצאו שם.
אני, שנסעתי כל יום עם המים, הגעתי גם לדרילץ'.
קניתי שם חמאה וביצים בארגזים, ושמתי במשאית.
הגרמנים הסכימו שאקח הכל, כשחזרנו כל ערב לסטרכוביצה.
כל הזמן הייתי קונה שם, והודות לכך הסתדרנו יפה.
יום אחד קניתי אצל יהודי אחד שבעים קילו קמח.
המחיר היה זול, בפרוטות.
סידרתי עם היהודי: ''תיקח לי את השק עד למשאית.''
כי שבעים קילו לא הייתי יכולה לשאת לבדי.
הוא אמר: ''בסדר. תני לי עכשיו את הכסף.
לפני שתחזרי הביתה, אחרי העבודה,
אשים לך את שק הקמח במשאית.''
אבל בסוף היום, כשהגיע הזמן לקבל את השק, הוא אמר:
''אני לא מעונין לעשות איתך עסק.
אני מפחד שהגרמנים יתפשו אותי.''
הגרמנים מהעבודה שלנו היו שקטים ונחמדים,
אבל היו שם גם פטרולים של חיל המשמר הגרמני.
הוא אמר לי: ''מה את רוצה?
שבשביל שק הקמח שלך יהרגו אותי. אני לא רוצה!
אחזיר לך את הכסף ותלכי לך לשלום.''
רציתי מאד את שק הקמח,
אבל אף אחד לא רצה לעזור לי להביא אותו.
ביקשתי מהיהודי שיעמיס את השק על גבי,
ושבעים קילו סחבתי בכוחות עצמי.
הלכתי כך מרחק רב.
