ברנארק
פולקסדויטש אחד, פולני שהפך לנאצי,
חמד את הבית שלנו.
הוא היה אופה, ורצה בית עם מאפיה.
אותו יום הפך לנו ליום שחור.
בכינו כולנו, גם אבא. היינו שבורים.
עוד לא היה גטו, או כל סידור אחר,
ורק אותנו רצו לגרש.
בלי שיהיה לנו לאן ללכת, בלי שום דבר.
היה לאבא פתק ללכת לעבוד בניקיון.
לקחו את כל היהודים, בכל פעם מישהו אחר.
הצעתי לו: ''במקום שאתה תלך, אני אלך במקומך.''
היה זה ביום שבת בחורף, עם שלג רב.
באתי למקום העבודה, וניגשתי למנהל, גרמני בשם בראון.
רצה המזל, והוא היה גם הממונה על כל הבתים בעיר.
הוא הורה לי: ''לנקות את המשרדים''.
הייתי מנקה יפה, ובוכה.
בראון בא אלי, ושאל מתוך סקרנות: ''מדוע את בוכה?''
בהתחלה לא רציתי לענות, אבל הוא נדנד ונדנד,
והביא לי לחמניה, ואמר: ''תאכלי, אולי את רעבה.''
לא יכולתי לענות לו, רק בכיתי ועבדתי.
הוא הזהיר אותי: ''את חייבת להסביר מדוע את בוכה.
מאומה לא יעזור לך. אחרת תקבלי מכות!''
לא היתה לי ברירה.
סיפרתי שלקחו את הבית שלנו.
הוא לא הוסיף לחקור, ורק שאל:
''את יודעת היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם?''
עניתי: ''אני יודעת''.
הלכנו אליו כדי לבקש שיקח הרבה כסף, ויחפש מקום אחר,
אבל הוא רצה רק את הבית שלנו,
כיוון שהיה ברחוב הראשי.
בראון הביא עגלה רתומה לסוס ואמר לי: ''תעלי''.
היה זה יום שבת, והיינו דתיים. עליתי בלי להבין מדוע.
בראון אמר: ''תראי לי היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם.''
הגענו לפולקסדויטש, אשר שמו היה ברנארק.
שניהם הצדיעו זה לזה בהצדעה נאצית מושלמת.
בראון שאל: ''מדוע הפרת את החוק?!
אתה רוצה את הבית שלהם?!
מדוע הלכת ישר אליהם כדי שיתנו לך אותו?!
אני בעל הבית של כל הבתים בעיר!
תבוא אלי מחר, ואתן לך בית אחר כמו זה.''
כך היה. אך לבסוף הסכמנו עם ברנארק,
שאת המאפיה אנחנו מוכנים למסור לו.
היא היתה מתחת לבית, וזה לא הפריע לנו.
קופסת אפר
ברנארק היה אדם נחמד וטוב לב, בעל הליכות טובות.
כאשר היה לו עודף לחמים, הוא מכר לנו אותם בזול.
היינו מוכרים אותם בעצמנו, וכך התפרנסנו.
אבא, שהיה נגר, בנה עבורו בנגריה שלנו,
את המשוטים לרדיית הלחם בתנור האפיה.
האדם הזה הרשה לחבריו לשמוע ברדיו אצלו בבית,
תחנות זרות בפולנית מכל העולם.
כך ידענו גם אנחנו את החדשות מכל העולם.
זאת למרות האיסור שהוטל על כל האזרחים להחזיק רדיו.
כל מכשירי הרדיו הוחרמו בתחילת המלחמה.
מי שמצאו אצלו רדיו, מיד אסרו אותו.
יום אחד הלשינו עליו, כשגוי אחד בשם זפצקי,
שכן שהיתה לו מספרה בחזית הבנין שלנו, הקשיב לרדיו.
הגסטאפו באו בלילה ולקחו את ברנארק, ולא ידענו לאן.
לאישתו היו שלושה ילדים. היא לקחה פועלים,
והיתה נותנת לנו גם היא לחמים בכל פעם.
אחרי כחודשיים קיבלה האישה חבילה מאושוויץ.
זאת היתה קופסת עץ קטנה, ובתוכה אפר שחור.
לקופסא היה מצורף מכתב רשמי מהנאצים, ובו כתוב:
''הרי לך בזאת אפר גופת בעלך, ששרפנו אותו באושוויץ.
שלחנו לך את האפר כדי שתוכלי להקים עבורו מצבה.''
האשה הפכה לאלמנה עם שלושה ילדים.
שוטר פולני אחד, שהיה קונה אצלה לחם, התידד עימה.
הם התחתנו, ונולד להם גם ילד.
אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ורכוש.
היא הלכה לבקר את הגברת.
לפתע היא ראתה את ברנארק הולך לקראתה.
הוא חזר בריא ושלם מאושוויץ.
האשה התגרשה מבעלה השני וחזרה אליו.
גיטל סקוצ'קה
קופסת האפר של ברנארק היתה אמצעי אחד מיני רבים,
שבהם השתמשו הנאצים, במסכת הונאות גדולה ומשוכללת.
אימי שרדה באושוויץ, כי היתה בקבוצה שהוקמה למטרות הונאה.
היו איתה מבוגרים וילדים, שהנאצים צילמו במצבים יומיומיים,
שהראו כאילו במחנה ההשמדה הם בריאים ומאושרים.
לגיטל סקוצ'קה מעירנו היה בעל בארץ ישראל.
היא הגישה לנאצים בקשה להצטרף אליו.
הודיעו לה שעומדים להחליף אותה עם גרמני שהיה עצור בארץ.
כבר היתה מלחמה, ולא היתה אפשרות לנסוע,
אך הנאצים בישרו לה יום אחד ברשמיות ידידותית:
''בואי, בעוד שבועיים את נוסעת לבעלך, לפלשתינה.''
הם יעצו לה לארוז, להתכונן, ולעשות הכל כחפצה.
אם יש לה כסף, וכל דבר אחר, הכל היא יכולה לקחת.
גיטל ביקשה להיפרד מקרוביה ומכריה.
היא ביקרה את כולם, ואפילו לקברי הוריה עלתה.
הצמידו אליה גרמני, שליווה אותה לכל מקום.
אחרי שנתיים, כשהגענו לאושוויץ, היא היתה שם.
כשהיא חלתה, ריחמתי עליה ועזרתי לה.
היא ביקשה תמיד שאביא לה לחם לבן.
היא לא יכלה לאכול לחם רגיל.
היא נפטרה לבסוף מדלקת ריאות.
פולקסדויטש אחד, פולני שהפך לנאצי,
חמד את הבית שלנו.
הוא היה אופה, ורצה בית עם מאפיה.
אותו יום הפך לנו ליום שחור.
בכינו כולנו, גם אבא. היינו שבורים.
עוד לא היה גטו, או כל סידור אחר,
ורק אותנו רצו לגרש.
בלי שיהיה לנו לאן ללכת, בלי שום דבר.
היה לאבא פתק ללכת לעבוד בניקיון.
לקחו את כל היהודים, בכל פעם מישהו אחר.
הצעתי לו: ''במקום שאתה תלך, אני אלך במקומך.''
היה זה ביום שבת בחורף, עם שלג רב.
באתי למקום העבודה, וניגשתי למנהל, גרמני בשם בראון.
רצה המזל, והוא היה גם הממונה על כל הבתים בעיר.
הוא הורה לי: ''לנקות את המשרדים''.
הייתי מנקה יפה, ובוכה.
בראון בא אלי, ושאל מתוך סקרנות: ''מדוע את בוכה?''
בהתחלה לא רציתי לענות, אבל הוא נדנד ונדנד,
והביא לי לחמניה, ואמר: ''תאכלי, אולי את רעבה.''
לא יכולתי לענות לו, רק בכיתי ועבדתי.
הוא הזהיר אותי: ''את חייבת להסביר מדוע את בוכה.
מאומה לא יעזור לך. אחרת תקבלי מכות!''
לא היתה לי ברירה.
סיפרתי שלקחו את הבית שלנו.
הוא לא הוסיף לחקור, ורק שאל:
''את יודעת היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם?''
עניתי: ''אני יודעת''.
הלכנו אליו כדי לבקש שיקח הרבה כסף, ויחפש מקום אחר,
אבל הוא רצה רק את הבית שלנו,
כיוון שהיה ברחוב הראשי.
בראון הביא עגלה רתומה לסוס ואמר לי: ''תעלי''.
היה זה יום שבת, והיינו דתיים. עליתי בלי להבין מדוע.
בראון אמר: ''תראי לי היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם.''
הגענו לפולקסדויטש, אשר שמו היה ברנארק.
שניהם הצדיעו זה לזה בהצדעה נאצית מושלמת.
בראון שאל: ''מדוע הפרת את החוק?!
אתה רוצה את הבית שלהם?!
מדוע הלכת ישר אליהם כדי שיתנו לך אותו?!
אני בעל הבית של כל הבתים בעיר!
תבוא אלי מחר, ואתן לך בית אחר כמו זה.''
כך היה. אך לבסוף הסכמנו עם ברנארק,
שאת המאפיה אנחנו מוכנים למסור לו.
היא היתה מתחת לבית, וזה לא הפריע לנו.
קופסת אפר
ברנארק היה אדם נחמד וטוב לב, בעל הליכות טובות.
כאשר היה לו עודף לחמים, הוא מכר לנו אותם בזול.
היינו מוכרים אותם בעצמנו, וכך התפרנסנו.
אבא, שהיה נגר, בנה עבורו בנגריה שלנו,
את המשוטים לרדיית הלחם בתנור האפיה.
האדם הזה הרשה לחבריו לשמוע ברדיו אצלו בבית,
תחנות זרות בפולנית מכל העולם.
כך ידענו גם אנחנו את החדשות מכל העולם.
זאת למרות האיסור שהוטל על כל האזרחים להחזיק רדיו.
כל מכשירי הרדיו הוחרמו בתחילת המלחמה.
מי שמצאו אצלו רדיו, מיד אסרו אותו.
יום אחד הלשינו עליו, כשגוי אחד בשם זפצקי,
שכן שהיתה לו מספרה בחזית הבנין שלנו, הקשיב לרדיו.
הגסטאפו באו בלילה ולקחו את ברנארק, ולא ידענו לאן.
לאישתו היו שלושה ילדים. היא לקחה פועלים,
והיתה נותנת לנו גם היא לחמים בכל פעם.
אחרי כחודשיים קיבלה האישה חבילה מאושוויץ.
זאת היתה קופסת עץ קטנה, ובתוכה אפר שחור.
לקופסא היה מצורף מכתב רשמי מהנאצים, ובו כתוב:
''הרי לך בזאת אפר גופת בעלך, ששרפנו אותו באושוויץ.
שלחנו לך את האפר כדי שתוכלי להקים עבורו מצבה.''
האשה הפכה לאלמנה עם שלושה ילדים.
שוטר פולני אחד, שהיה קונה אצלה לחם, התידד עימה.
הם התחתנו, ונולד להם גם ילד.
אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ורכוש.
היא הלכה לבקר את הגברת.
לפתע היא ראתה את ברנארק הולך לקראתה.
הוא חזר בריא ושלם מאושוויץ.
האשה התגרשה מבעלה השני וחזרה אליו.
גיטל סקוצ'קה
קופסת האפר של ברנארק היתה אמצעי אחד מיני רבים,
שבהם השתמשו הנאצים, במסכת הונאות גדולה ומשוכללת.
אימי שרדה באושוויץ, כי היתה בקבוצה שהוקמה למטרות הונאה.
היו איתה מבוגרים וילדים, שהנאצים צילמו במצבים יומיומיים,
שהראו כאילו במחנה ההשמדה הם בריאים ומאושרים.
לגיטל סקוצ'קה מעירנו היה בעל בארץ ישראל.
היא הגישה לנאצים בקשה להצטרף אליו.
הודיעו לה שעומדים להחליף אותה עם גרמני שהיה עצור בארץ.
כבר היתה מלחמה, ולא היתה אפשרות לנסוע,
אך הנאצים בישרו לה יום אחד ברשמיות ידידותית:
''בואי, בעוד שבועיים את נוסעת לבעלך, לפלשתינה.''
הם יעצו לה לארוז, להתכונן, ולעשות הכל כחפצה.
אם יש לה כסף, וכל דבר אחר, הכל היא יכולה לקחת.
גיטל ביקשה להיפרד מקרוביה ומכריה.
היא ביקרה את כולם, ואפילו לקברי הוריה עלתה.
הצמידו אליה גרמני, שליווה אותה לכל מקום.
אחרי שנתיים, כשהגענו לאושוויץ, היא היתה שם.
כשהיא חלתה, ריחמתי עליה ועזרתי לה.
היא ביקשה תמיד שאביא לה לחם לבן.
היא לא יכלה לאכול לחם רגיל.
היא נפטרה לבסוף מדלקת ריאות.
