חנצ'ה גרובר
נובאק המנוול היה מציק לי כל הזמן.
הוא היה מכה אותי, חזק בפנים, צועק, ומקלל קללות איומות.
הוא היה עושה זאת גם לאחרים, אך לי בפרט.
הוא הוציא אותי מבית החרושת,
ונתן לי את העבודות הכי קשות בחוץ.
עבודות כפייה שרק בחור בריון, סבל, היה מסוגל לעשות.
כל החורף הייתי צריכה לפרוק ולסדר קורות עץ כבדים, ולנקות שלג.
פיקלר, כאשר היה רואה אותי עובדת בחוץ, היה שואל בתמיהה:
''גולדה, מה פתאום את פה? מדוע את עובדת בעבודה הזאת?
זאת אינה עבודה בשבילך. את עובדת כה יפה בבית החרושת.''
עניתי במבוכה: ''אדוני המנהל, אדון נובאק רוצה כך. אני לא קובעת.''
הוא אמר: ''אני מבקש שתחזרי לעבודה שלך. תחזרי לבית-החרושת.''
אני עובדת בפנים, בבית-החרושת, יום אחד,
ולמחרת נובק שולח אותי לעבודה בחוץ.
היה צריך לסדר קורות עץ עבות בערמות שתי וערב גבוהות.
אחרי שתפשו אותי לא הייתי יוצאת יותר לפעולות, וכוחי אזל.
לא היה לנו כסף, ולא היה לי יותר מה לאכול.
בעבודה בחוץ, על דידי עבדה בחורה בשם חנצ'ה גרובר.
אביה היה פחח, והרוויח טוב בעבודות פחחות מחוץ למחנה.
חנצ'ה, מנוחתה עדן, ראתה שאיני אוכלת כלום.
היא התחילה להביא לי מדי יום פרוססת-לחם הגונה.
לפני שלקחו אותנו לאושוויץ, חנצ'ה ואביה עשו מחבוא במחנה.
בזמן שהוציאו אותנו, הנאצים הסתובבו עם כלבים.
הכלבים הריחו אותם. הוציאו, וירו.
עלית גג
לא יצאתי לפעולות וסבלתי רעב.
היה לנו בגטו מחבוא של דברי ערך, שאבי הטמין.
החפצים היו בעליית הגג של הבית בו גרנו.
הלכתי לילה אחד להוציא אותם.
כשקיבלנו את הדירה בגטו התיידדתי עם הבן של בעל הבית,
ששמו היה יאנק, והוא היה בן גילי.
הלכתי לשם בלילה וחיכיתי בחוץ, כדי לנסות לפגוש אותו.
כשראיתי אותו אמרתי בהתרגשות: ''אתה יודע, יאנק,
הלילה הזה אמרו שהולכים להרוג את כל היהודים.
אני רוצה להתחבא פה בעלית הגג.
מחר בבוקר אברח ליערות, לפרטיזנים.''
מי שעלה לשם היה צריך לקחת סולם גדול, ולפתוח דלת.
זה היה מרעיש, וכל השכנים היו יוצאים אז מהדירות שלהם,
כדי לראות מי עולה.
הוא עלה על הגג ראשון, וכל השכנים אמרו:
''אה, זה הבן של השכנים''.
הם נכנסו בחזרה לדירות, סגרו את הדלתות,
ואני עליתי אחריו.
כשהיינו למעלה ביקשתי ממנו:
''יאנק, יש לי קצת זלוטים. אני מבקשת שתלך ותקנה לי אוכל.
נקניק, לחם וודקה, כדי שיהיה לי מה לאכול ביערות.''
ידעתי שהוא גנב, ושלא יחזור עם הלחם, הנקניק או הוודקה.
הוא לא יביא לי שום דבר, ויברח עם הכסף לעזאזל.
אביו לקח לנו את כל הרכוש, ולא נתן לנו שום דבר.
היתה לו פרה, ובחלב שמכר היה מוהל מים חצי חצי.
אישתו היתה אופה בבית, ואימי רצתה ממנה פעם קצת לחם.
אמא ביקשה במרירות: ''לקחתם לנו את כל הרכוש, תני לי!''
הן רבו, עד שאמא בכוח לקחה כיכר לחם.
הצלחתי להוציא את הפרוות שהיו במחבוא, ואת כל דברי הערך,
חוץ משתי פרוות שהיו אצל שכן, ואבא שכח עליהן.
הורדתי את הכל בשק, ושמתי בחצר בפינה נסתרת.
חזרת לבית לחכות, אולי יאנק בכל זאת יחזור.
קיויתי שיחזור עם המזון שקנה.
חיכיתי לו חצי שעה, אך הוא לא חזר.
לקחתי את השק על גבי, וחזרתי למחנה.
מעיל פרווה
עבדתי קשה מאד בחוץ.
זה היה בעונת החורף, בקור העז ובשלג.
לבשתי מתחת לבגדי העבודה פרווה, ולא היה לי קר כל כך.
עם הפרווה יכולתי לסבול יותר את מזג האויר.
נובאק, אם מישהו היה יכול לתת לו סכום כסף נכבד,
הוא לא היה צועק עליו כל כך,
ונותן לו לעיתים גם עבודה קלה יותר.
יום אחד אמרתי לעצמי: ''אני מוכרחה לסתום למנוול את הפה.''
''ארוץ אחריו בערב אחד, בשעה שהוא חוזר מהעבודה לביתו,
ואתן לו מעיל פרווה יקר.''
קיבלתי מאבא מעיל כזה.
ערב אחד אחרי העבודה רצתי אל נובאק, וקראתי לו בהתרגשות:
''אדוני המנהל! יש לי משהו להגיד לך, משהו יפה לתת לך!''
הוא הפנה את ראשו, וראה מעיל שאי אפשר היה להשיג.
לגויים היה מותר ללבוש פרוות, אך ליהודים לא.
חוץ מזה, את כל הפרוות היינו צריכים להחזיר בתחילת המלחמה.
הוא ראה מעיל פרווה יפה מאד, ולקח אותו.
למחרת לבש אותו בעבודה, ומאז בא איתו תמיד.
כעבור כמה ימים הוא אמר לי: ''את יודעת מה?
אני רוצה לשלם בעד המעיל. אתן לך עשרים כיכרות לחם.
בכל פעם הוא היה נותן לי כיכר לחם בעבורו.
אצטון
נובאק נתן לי עבודה קלה מעט יותר.
אולם פיקלר לא הסכים שנובק ייתן לי עבודה בחוץ.
הוא הודיע לי: ''אני דורש שתעבדי אצלי במטע.
אני לא רוצה שנובק יהיה בעל הבית שלך.''
המטע שלו היה כמו ארמון. היו שם עצי פרי מכל המינים.
תפוחים, שזיפים, אפרסקים, אגסים ודובדבנים, ומה לא.
לפני המלחמה המטע היה שייך למשפחת הילר העשירה מאד.
עבדתי במטע, ואכלתי מכל הפירות הטובים.
היה לי טוב. אכלתי מה שרציתי, וגם העבודה היתה קלה.
לפני שחזרתי בערב לצריפים, שמתי בכיסים פירות טובים.
נתתי אותם למשפחתי, והם נהנו מפירות טעימים.
יום אחד קבע נובאק: ''לא! את לא תעבדי יותר בלוקסוס!
את חוזרת לעבוד אצלי, בפנים בית החרושת.''
הוא הכניס לעבוד בגן במקומי שתי בחורות.
הוא הציב אותי בבית החרושת, בעבודה הקשה ביותר.
הייתי צריכה לצפות ארגזי תחמושת בלכת אצטון.
היה שם ריח חזק מאד של אצטון, והמקום היה מחניק.
היו צריכים להיות חזקים לכך, ובחורות לא עבדו בזה.
התנחמתי בכך שלפחות לא עבדתי בחוץ, בקור, בשלג ובגשם.
מי שעבד באצטון היה מקבל כל יום חצי ליטר חלב.
הייתי נותנת לאבי את החלב, כי הוא היה אדם חולה.
נובאק המנוול היה מציק לי כל הזמן.
הוא היה מכה אותי, חזק בפנים, צועק, ומקלל קללות איומות.
הוא היה עושה זאת גם לאחרים, אך לי בפרט.
הוא הוציא אותי מבית החרושת,
ונתן לי את העבודות הכי קשות בחוץ.
עבודות כפייה שרק בחור בריון, סבל, היה מסוגל לעשות.
כל החורף הייתי צריכה לפרוק ולסדר קורות עץ כבדים, ולנקות שלג.
פיקלר, כאשר היה רואה אותי עובדת בחוץ, היה שואל בתמיהה:
''גולדה, מה פתאום את פה? מדוע את עובדת בעבודה הזאת?
זאת אינה עבודה בשבילך. את עובדת כה יפה בבית החרושת.''
עניתי במבוכה: ''אדוני המנהל, אדון נובאק רוצה כך. אני לא קובעת.''
הוא אמר: ''אני מבקש שתחזרי לעבודה שלך. תחזרי לבית-החרושת.''
אני עובדת בפנים, בבית-החרושת, יום אחד,
ולמחרת נובק שולח אותי לעבודה בחוץ.
היה צריך לסדר קורות עץ עבות בערמות שתי וערב גבוהות.
אחרי שתפשו אותי לא הייתי יוצאת יותר לפעולות, וכוחי אזל.
לא היה לנו כסף, ולא היה לי יותר מה לאכול.
בעבודה בחוץ, על דידי עבדה בחורה בשם חנצ'ה גרובר.
אביה היה פחח, והרוויח טוב בעבודות פחחות מחוץ למחנה.
חנצ'ה, מנוחתה עדן, ראתה שאיני אוכלת כלום.
היא התחילה להביא לי מדי יום פרוססת-לחם הגונה.
לפני שלקחו אותנו לאושוויץ, חנצ'ה ואביה עשו מחבוא במחנה.
בזמן שהוציאו אותנו, הנאצים הסתובבו עם כלבים.
הכלבים הריחו אותם. הוציאו, וירו.
עלית גג
לא יצאתי לפעולות וסבלתי רעב.
היה לנו בגטו מחבוא של דברי ערך, שאבי הטמין.
החפצים היו בעליית הגג של הבית בו גרנו.
הלכתי לילה אחד להוציא אותם.
כשקיבלנו את הדירה בגטו התיידדתי עם הבן של בעל הבית,
ששמו היה יאנק, והוא היה בן גילי.
הלכתי לשם בלילה וחיכיתי בחוץ, כדי לנסות לפגוש אותו.
כשראיתי אותו אמרתי בהתרגשות: ''אתה יודע, יאנק,
הלילה הזה אמרו שהולכים להרוג את כל היהודים.
אני רוצה להתחבא פה בעלית הגג.
מחר בבוקר אברח ליערות, לפרטיזנים.''
מי שעלה לשם היה צריך לקחת סולם גדול, ולפתוח דלת.
זה היה מרעיש, וכל השכנים היו יוצאים אז מהדירות שלהם,
כדי לראות מי עולה.
הוא עלה על הגג ראשון, וכל השכנים אמרו:
''אה, זה הבן של השכנים''.
הם נכנסו בחזרה לדירות, סגרו את הדלתות,
ואני עליתי אחריו.
כשהיינו למעלה ביקשתי ממנו:
''יאנק, יש לי קצת זלוטים. אני מבקשת שתלך ותקנה לי אוכל.
נקניק, לחם וודקה, כדי שיהיה לי מה לאכול ביערות.''
ידעתי שהוא גנב, ושלא יחזור עם הלחם, הנקניק או הוודקה.
הוא לא יביא לי שום דבר, ויברח עם הכסף לעזאזל.
אביו לקח לנו את כל הרכוש, ולא נתן לנו שום דבר.
היתה לו פרה, ובחלב שמכר היה מוהל מים חצי חצי.
אישתו היתה אופה בבית, ואימי רצתה ממנה פעם קצת לחם.
אמא ביקשה במרירות: ''לקחתם לנו את כל הרכוש, תני לי!''
הן רבו, עד שאמא בכוח לקחה כיכר לחם.
הצלחתי להוציא את הפרוות שהיו במחבוא, ואת כל דברי הערך,
חוץ משתי פרוות שהיו אצל שכן, ואבא שכח עליהן.
הורדתי את הכל בשק, ושמתי בחצר בפינה נסתרת.
חזרת לבית לחכות, אולי יאנק בכל זאת יחזור.
קיויתי שיחזור עם המזון שקנה.
חיכיתי לו חצי שעה, אך הוא לא חזר.
לקחתי את השק על גבי, וחזרתי למחנה.
מעיל פרווה
עבדתי קשה מאד בחוץ.
זה היה בעונת החורף, בקור העז ובשלג.
לבשתי מתחת לבגדי העבודה פרווה, ולא היה לי קר כל כך.
עם הפרווה יכולתי לסבול יותר את מזג האויר.
נובאק, אם מישהו היה יכול לתת לו סכום כסף נכבד,
הוא לא היה צועק עליו כל כך,
ונותן לו לעיתים גם עבודה קלה יותר.
יום אחד אמרתי לעצמי: ''אני מוכרחה לסתום למנוול את הפה.''
''ארוץ אחריו בערב אחד, בשעה שהוא חוזר מהעבודה לביתו,
ואתן לו מעיל פרווה יקר.''
קיבלתי מאבא מעיל כזה.
ערב אחד אחרי העבודה רצתי אל נובאק, וקראתי לו בהתרגשות:
''אדוני המנהל! יש לי משהו להגיד לך, משהו יפה לתת לך!''
הוא הפנה את ראשו, וראה מעיל שאי אפשר היה להשיג.
לגויים היה מותר ללבוש פרוות, אך ליהודים לא.
חוץ מזה, את כל הפרוות היינו צריכים להחזיר בתחילת המלחמה.
הוא ראה מעיל פרווה יפה מאד, ולקח אותו.
למחרת לבש אותו בעבודה, ומאז בא איתו תמיד.
כעבור כמה ימים הוא אמר לי: ''את יודעת מה?
אני רוצה לשלם בעד המעיל. אתן לך עשרים כיכרות לחם.
בכל פעם הוא היה נותן לי כיכר לחם בעבורו.
אצטון
נובאק נתן לי עבודה קלה מעט יותר.
אולם פיקלר לא הסכים שנובק ייתן לי עבודה בחוץ.
הוא הודיע לי: ''אני דורש שתעבדי אצלי במטע.
אני לא רוצה שנובק יהיה בעל הבית שלך.''
המטע שלו היה כמו ארמון. היו שם עצי פרי מכל המינים.
תפוחים, שזיפים, אפרסקים, אגסים ודובדבנים, ומה לא.
לפני המלחמה המטע היה שייך למשפחת הילר העשירה מאד.
עבדתי במטע, ואכלתי מכל הפירות הטובים.
היה לי טוב. אכלתי מה שרציתי, וגם העבודה היתה קלה.
לפני שחזרתי בערב לצריפים, שמתי בכיסים פירות טובים.
נתתי אותם למשפחתי, והם נהנו מפירות טעימים.
יום אחד קבע נובאק: ''לא! את לא תעבדי יותר בלוקסוס!
את חוזרת לעבוד אצלי, בפנים בית החרושת.''
הוא הכניס לעבוד בגן במקומי שתי בחורות.
הוא הציב אותי בבית החרושת, בעבודה הקשה ביותר.
הייתי צריכה לצפות ארגזי תחמושת בלכת אצטון.
היה שם ריח חזק מאד של אצטון, והמקום היה מחניק.
היו צריכים להיות חזקים לכך, ובחורות לא עבדו בזה.
התנחמתי בכך שלפחות לא עבדתי בחוץ, בקור, בשלג ובגשם.
מי שעבד באצטון היה מקבל כל יום חצי ליטר חלב.
הייתי נותנת לאבי את החלב, כי הוא היה אדם חולה.
