אלי

הדוד והדודה בכפר יחזקאל קיבלו אותי באהבה רבה. היה לי טוב מאד לגור אצלם. עבדתי בכל העבודות שהיו במשק שלהם.

כחצי שנה לאחר מכן עלה גם אלי לישראל. הגיעו אז כבר עולים רבים מקפריסין, בעליה חוקית.

אלי גויס לצבא ישר מהאוניה. הוא נשלח למערכה בלטרון. רבים מהחיילים שהיו איתו נפלו בקרבות הקשים. חברו הטוב איבד רגל.

יום אחד, בזמן שאלי היה מגויס, קיבלתי ממנו מכתב. הוא סיפר שהוא נפצע. הוא שוכב בבית החולים בצריפין, ומבקש שאבוא לבקר.

התחננתי בפני הדוד שירשה לי לבקר אותו. הדוד לא הסכים.
הוא אמר שיש קרבות קשים בכל הארץ. יש גם כנופיות ערבים, ומסוכן מאד בדרכים.
הוא הזהיר אותי: ''אל תסעי''!
לא שמעתי בקולו.

יצאנו באוטובוס משורין. המצב היה באמת קשה מאד. הנסיעה התבצעה באוטובוסים שבחלונותיהם הקדמיים הורכבו תריסי פלדה עבים עם חריצים. הנהגים בקושי יכלו לראות דרכם. בכל אוטובוס היו שני נהגים.

הנסיעה היתה אפשרית בדרכים מעטות בלבד. הדרך התארכה מאד, ובנוסף התעכבנו יומיים בג'נין.
בכבישים היו מחסומים רבים, שהוצבו על ידי האנגלים. הערבים היו יכולים לפגוע בנו ממארבים לידם.

הנהגים אמרו לנוסעים: ''במקרה ותשמעו יריות, תשכבו על הרצפה''.
עברנו דרך חיפה. בשכונת חליסה ירו עלינו מכל הכיוונים. נשכבנו על רצפת האוטובוס, ועברנו בשלום.


בצריפין הבנתי שאלי אינו בדיוק פצוע. הוא התאשפז כי היה בהלם, לאחר קרב קשה.
הוא אמר: ''מתי שיוטב לי אקבל חופשה, ואבוא לנוח אצלך''.

הוא הוסיף: ''את יודעת, רשמתי אותך בתעודת הזהות בתור אשתי''.
הוא הצהיר שהוא נשוי לי מתי שהגיע לארץ, למרות שלא היינו נשואים על פי החוק.
הוא היה פיקח מאד, וחשב שלא ישלחו גברים נשואים לשדה הקרב.
הסכמתי: ''טוב, מה שעשית, עשית''.

הדוד צבי פגש את החבר שלי, וראה שהוא בסדר. הדוד ערך לנו חתונה יפה מאד בכפר יחזקאל. כל הכפר, כחמש מאות אנשים, הגיעו לחתונה. הייתי נשואה.

כפר יחזקאל

הגעתי מקפריסין לארץ ישראל.
פקיד הסוכנות שאל אותי אם יש לי קרובים בארץ.
עניתי: ''יש לי דוד בכפר יחזקאל''.
הוא הציע לנסוע אליו, כסידור זמני: ''יש לך דוד בכפר יחזקאל, אז תיסעי אליו''.
לא הייתי חייבת, אבל לא התווכחתי.

מהספינה לקחו אותי לקרית שמואל, למעון עולים. הייתי שם יומיים.
בבוקר היום השלישי הגיע למקום אוטובוס משורין, שנסע עד בית שאן.
עליתי עם אנשים נוספים.
העמיסו גם את ארגז החפצים שלי.

בקפריסין בניתי ארגז גדול, במידות מטר על מטר בערך, מקרשים שמצאתי.
סיפרו שבארץ אין עצים, וחשבתי כי מהארגז אכין שולחן או ארון.
היינו מקבלים מעט בגדים בחלוקה מג'וינט, ואספתי כל מיני סמרטוטים.
היו לי גם חפצים חיוניים אחדים, וזה היה כל הרכוש שלי.

בצומת כפר יחזקאל ירדתי, והנהג שם את הארגז בצד הכביש.
הוא הפטיר: ''את רואה, פה ,למעלה, זה כפר יחזקאל''.

ירדתי מהאוטובוס לבד, עם ארגז גדול, ולא ידעתי מה לעשות.
הוא אמר ''למעלה'', ולא היה לי מושג היכן כפר יחזקאל.

חיכיתי בצומת השוממת כעשר דקות.
התלבטתי אם כדאי להשאיר את הארגז בתחנה, וללכת בלעדיו.

לפתע ראיתי משאית גדולה מתקרבת על הכביש לבית שאן.
היו עליה חיילים, שחבשו תרבושים אדומים.
ידעתי כי אלה חיילים ערבים.
פחדתי מאד והתחבאתי בשדה בצד הדרך.

ראיתי על המשאית כעשרים חיילים.
הם ישבו עם רוביהם מכוונים החוצה, מסתכלים לכל עבר.
המשאית האטה בצומת, והתחילה לעשות סיבובים הלוך וחזור, ליד הארגז שלי.
הם רצו לדעת אם אינו מסוכן, וחששו לרדת מהמשאית.

לא ידעתי מה לעשות.
חשבתי שפה יהיה הסוף שלי.
התחלתי לזחול במעלה השדה,
עד תחילת הכפר.

באפיסת כוחות דפקתי בדלת של הבית הראשון.
בעל הבית, מר כ''ץ, פתח לי.
אמרתי לו מיד, בלי נשימה: ''תשמע אדוני, אני מהסוכנות. הורידו אותי למטה, כי אמרתי שיש לי כאן דוד. אבל הארגז שלי עדיין בכביש. יש שם משאית עם חיילים ערבים, ועליתי בזחילה. אני לא מרגישה טוב. אתה רואה, בגדיי קרועים וכולי מלוכלכת. הפחד תפש אותי, ובקושי אני חיה.''

אדון כ''ץ הבין אותי. הוא לקח סוס ועגלה ובאנו מהר לדוד שלי, צבי ברמן, שהגיע ארצה בעליה השניה, יחד עם בן גוריון.

סיפרתי גם לדוד מה קרה.
הדוד צלצל בפעמון הכפר.
כולם התקהלו לפני בית העם.

בחורים אחדים ירדו עם נשק לצומת.
הם חזרו עם הארגז,
ואמרו שהמשאית נעלמה.

ימים אחדים קודם פוצצו הערבים מטען של חומר נפץ שהונח נגדם על הכביש בקרבת מקום.
כשהם ראו את הארגז שלי, חשבו שיש בו משהו דומה.

הכל עבר בנס.

חנות הרהיטים ברחוב הרצל בחיפה

חיפשתי עבודה. הלכתי לבית התעשיה, לנגריה גדולה. שאלתי את המנהל אם יש לו עבודה בשבילי.
הוא אמר: ''את בחורה, ופה כל העבודות הן לגברים''.
עניתי: ''תן לי להראות לך מה אני יודעת''.
היתה שם מכונה להקצעת עצים. לקחתי שניים-שלושה קורות עץ ודחפתי אותן ביחד למכונה. הבחורים היו שמים קורה אחת בלבד.
ידעתי את המלאכה, שלמדתי במחנה העבודה, וזכרתי אותה.
הוא נתן לי מיד מקום עבודה.

ביקשתי מהמנהל: ''אני רוצה שכר של שלוש לירות ביום. בשתי לירות אני לא עובדת. אני עושה כמות כפולה מהאחרים.''
הרווחתי שתי לירות ושבעים אגורות ליום. לבחורים שילמו שתי לירות.

עבדתי קשה מאד בנגריה כשלושה חדשים.
בא מפקח אחד לביקורת, וראה אותי אוחזת שלוש-ארבע קורות בבת אחת ומכניסה למכונה. הוא אמר שבארץ ישראל לנשים אסור לעבוד בעבודה זאת.
פוטרתי, ונשארתי בלי אמצעי מחיה.

באותם ימים התפרסמו בעיתונות מודעות, שקראו לניצולי השואה להירשם אצל עורכי-דין ממשלתיים לצורך קבלת פיצויים.
הלכתי, ועורך-הדין שאל אותי: ''יש לך אישור מגרמניה על כך שהיית במחנות הריכוז''?
עניתי: ''לא, אין לי שום אישור.''
הוא פסק: ''אם כך, אין לך כלל זכות לקבלת פיצויים.''
אחרי שנים אחדות, ובמאמצים רבים, הצלחתי להשיג אישור רשמי מגרמניה על כך שהייתי במחנות הריכוז.
עברו עוד שנים אחדות, של מאבקים משפטיים ורפואיים קשים, עד שהתחלתי לקבל מעט פיצויים.
רופא חיפאי רע לב לא האמין לסיפורים על כל הסבל שעברתי, והחליט שמחלותיי נובעות מסיבות אחרות, משפחתיות. הוא אישר לי עשרים וחמישה אחוזי נכות בלבד.

נכנסתי לחנות רהיטים ברחוב הרצל פינת הנביאים, וסיפרתי לבעל הבית שאני יודעת לעשות פוליטורה, ומחפשת עבודה.
באתי לשם אלגנטית, עם כפפות.
בעל החנות, פינקס, אמר לי: ''מותק, תורידי את הכפפות, ונראה על הידיים שלך אם את עושה פוליטורה''.
הורדתי את הכפפות.
הוא אמר: ''לא רואים על הידיים שלך שאת עושה פוליטורה''.
עניתי: ''לא מזמן באתי ארצה, והרבה זמן לא עשיתי פוליטורה, עוד מפולין. אבל אני יודעת. קח אותי לניסיון. קח אותי ליומיים-שלושה בלי תשלום. אם העבודה שלי לא תמצא חן בעיניך, אל תשלם לי. אם תראה שאני יודעת לעבוד, תשאיר אותי. מה אכפת לך? היומיים הראשונים הם בלי כסף, לניסיון.''
הוא התלבט: ''מחר השותף שלי לא יהיה כאן. הוא נסע לתל-אביב. תחזרי מחרתיים.''
חזרתי, והם לקחו אותי לניסיון.

עבדו אצלם עוד שני פועלים. פנקס נתן לי לעשות פוליטורה על ארון פורניר. לא ידעתי כלום על העבודה, רק שמעבירים סמרטוט על העץ.
בזמן שהבחורים עבדו שאלתי אחד מהם: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו פה.''
הוא ענה בחפץ לב: ''שמים את האבקה במים ומכינים פוליטורה דלילה. מורחים על הארון, ורואים איזה תוצאה מתקבלת''.
שקעתי במלאכה. אחרי חצי שעה שאלתי שוב: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו''?
הוא ענה: ''תשימי מעט שמן, ותוסיפי עוד אבקה. הפוליטורה צריכה להיות יותר סמיכה''.
עבדתי בלי הפסקה, כמו מטורפת. רציתי ללמוד את העבודה, והצלחתי.

לאחר שבועיים פיטר פנקס את שני הפועלים. נשארתי לעבוד לבד.
עבדתי קשה מאד. הוא נתן לי עבודה לחמישה אנשים. צבעתי אינספור שולחנות, כיסאות וארונות.
הייתי באה הביתה בסוף היום, לחליסה, ולא הייתי יכולה להכניס טיפת אוכל לפה. היתה לי ספה ישנה על הגג, והייתי נרדמת עליה. השכנים היו צריכים להעיר אותי בחצות כדי שאכנס לישון.
הוא ניצל אותי, ולא נתן לי משכורת מספיקה. לא התאפשר לי אפילו לקנות אוכל בכבוד.
היתה לי חברה שעבדה כמוכרת בחנות הבגדים הסמוכה. היא היתה מקבלת לפני כל חג מתנות, כסף, ארנקים ובגדים. אני לא קיבלתי ממנו אף פעם מתנה לחג, אפילו לא חמש גרוש, והייתי מתפוצצת מרוב קנאה.

המשכתי לעבוד בחנות הרהיטים עוד הרבה זמן, בתקווה שמצבי ישתפר. יום אחד התעצבנתי, ואמרתי לעצמי: ''לעזאזל, אני לא רוצה לעבוד יותר במקום הזה.''
התפטרתי, והלכתי לעבוד במשק בית אצל אשה שבעלה היה מנהל בנמל.
לאחר חדשים אחדים הגיע פנקס לפתע לביקור בבית שבו עבדתי.
הוא אמר לי: ''גולדה'לה, אנחנו מעונינים מאד שתחזרי לעבוד אצלנו. אם תרצי, לא תעבדי יותר בפוליטורה, אלא תהיי מוכרת רהיטים''.

חזרתי, והפכתי למוכרת רהיטים מכובדת. עבדתי שם כחמש שנים. עד שהכרתי את אביך, אברהם זנדמן, והתחתנו.